רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לא עמוד א[עריכה]


אטליז. בשוק של קצבין. הואיל והנאתן להקדש. דמיהן רשאי בהן לזלזל ולמוכרן באטליז ולשוקלן. שבשוק נמכרין ביוקר ויהא ריוח להקדש. אבל בכור הואיל והנאת דמיו לבעלים אין רשאי לזלזל בהן ואע"פ שאין שוקלין כנגד ליטרא עצמה אבל יכול לשקול בשר בכור כנגד ליטרא בשר חולין. והיינו מנה כנגד מנה:


דף לא עמוד ב[עריכה]


הניחא למאן דאמר קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. קתני נשחטין אפי' לפני פדיונן ולבתר הכי יכול לפדותן ולא בעו העמדה:

אלא למאן דאמר היו מאי איכא למימר. היכי יכול לפדותן לאחר שחיטה:

אדמעיקרא. דבשעת פדיונן הוי הנאה להקדש דמוסיף על פדיונן בשכר שיהא רשאי למוכרן באיטליז:

במעשר נמי לא יגאל ואינו נמכר דיליף מחרמים דכתיב בהו לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו:

ושנייה באקדמותא. בשחרית מברייתא. דלקמן. הכא במתני' דמשמע דמעשר באיטליז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן לאחר פדיונן ולאחר שחיטה:

במעשר בהמה של יתומים עסיקי' ומשום השב אבידה. דמטעמ' שלא יפסידו התירו אבל לגדול לא:

סרסיה. שמעיה ואית דאמרי מתורגמניה:

שמעה מיניה. הא במעשר של יתומים עסיקינן:

מאן עקץ. כלומר שעקצני שלא רצה לומר הלכה משמי:

דובבות מנענעות:

לדור בשני עולמים ביחד. אלא זה [שאמרו] דובבות כלומר שאמר הלכה משמו דובבות בעולם הזה ושפתיו דובבות בעולם הבא:

ככומר של ענבים. כשמתחילין לבסוס כיון שנוגע בו דובב. השמרים משמיע קול:

מאי ברייתא. דאמרן ופרקה מברייתא:

מבליעו בעורו. שמוכר לו העור כ"כ ביוקר כדי שיהו דמי בשר מובלעין לתוכו וכן בחלבו וגידו ובקרניו דמותרין למכור דלאו בני אכילה נינהו. מכלל דמעשר של גדול:

לולב בשביעית. מותר למכור. לפי שאינו פירי:

אתרוג במתנה. שאינו רשאי למכור פירי:

התם בהבלעה באתרוג לא מוכחא מילתא דמוכר לו אתרוג משום דדמי אתרוג אינו אלא פשוט ואינו מגוף הלולב ולא מינכרא מילתא דהבלעה כלל אבל הכא כי זבין ליה עור בהמה בדמי בשר ובדמי עור מוכחא מילתא דזבין ליה בשר בהבלעה להכי דגדול אפי' בהבלעה לא:

אמר רבא א"כ. כדתריץ אביי דמעשר בהמה של יתומים‏[1] ביוצא המוכר אותו מבליעו כו' מעשר בהמה מעשר בהמה דקאמר ברייתא תרי זמני למה לי אלא אמר רבא כו':

אימתי אינו נגאל. אינו נמכר:

דבר הנישום מחיים. היינו בשר דאדם שם מחיים כמה שוה הבכור גזרו רבנן לאחר שחיטה דאינו נמכר אטו קודם שחיטה דאסור:


דף לב עמוד א[עריכה]


דבר שאינו נישום מחיים. היינו עור דאינו נישום אלא לאחר מיתה לא גזרו רבנן לאחר שחיטה דאינו נמכר בהבלעה אטו קודם שחיטה אלא נמכר בהבלעה:

וביתמי אוקמוה רבנן אדאוריי' דלא גזרו בהו משום תקנת יתומים אלא אוקמוה אדאורייתא דמחיים אינו נמכר הא לאחר שחיטה נמכר אפילו שלא בהבלעה:

איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים. כלומר דמחיים אסור למוכרו וליהנות ממנו אלא לאחר שחיטה מותר הוי אומר מעשר בהמה‏[2] של יתומים דאי דגדול רבנן גזרי ביה לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה. ואי שאר פסולי המוקדשין אפי' מחיים נמכרין לאחר פדיונן:

בעצמותיו. הבשר בדמי העצמות:

הא בגסה. עצמותיה חשובין למלאכה ויכול להבליעו בהן:

מר כי אתריה. מאן דאמר מבליעו באתריה חשיבי עצמות דעבדי מינייהו חלילין. ובאתריה דמר דאמר אין מבליעו לא עבדי מיניה חלילין:

שכן חלין על הכל. בין על קדשי קדשים בין על קדשים קלים בין על חולין. מעשר בהמה אינו חל אלא על חולין:

אף חרמים קדושים. דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא:

לאפנויי ולמילף למעשר מה לא יגאל דחרמים לא ימכר נמי אף לא יגאל דמעשר לא ימכר נמי:

שכן מקדש לפניו ולאחריו. כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין. מה שאין כן בחרמים:

איכא למיפרך כדפרכינן מה לבכור שכן קדושתו מרחם:

והעברת יתירא הוא. כלומר דלא צריך הכתוב לומר והעברת שהיה יכול לומר ונתת כל פטר רחם. אלא למה נכתב בלשון והעברת להיקישא ואין משיבין על ההיקישא ומייתר ליה לא יגאל במעשר למילף מלא יגאל דחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו. לעבור דמעשר ליכא למימר יתירא דמעשר ילפינן מבכור:

בכור נמי נילף גאולה. מחרמים ולא יהא נמכר דמעשר מופנה כו'. ונילף בכור שלא יהא נמכר העברה העברה ממעשר דהא אשכחן מעשר שאסור במכירה דגמר גאולה גאולה מחרמים וליגמר בכור ממעשר. הוא דכתיב קדש קדשים הוא דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא:

לא יגאל דחרמים לא צריך ולא צריכת למילף מג"ש. דאיתנהו היכא החרמים אי בבעלים הקדש נינהו ואסור לפדות קדשים תמימים:

נתנן לכהן הרי הן כחולין. ונמכרין כדרכן:


דף לב עמוד ב[עריכה]


תנהו ענין למעשר האי לא יגאל יתירא ולמכירה:

והאי בעי העמדה והערכה. קודם שיגאל ואי אפשר להעמידן שכבר נשחט אלא ש"מ לא ימכר הוא:

הניחא למ"ד קדשי מזבח היו בכלל. מצות העמדה והערכה אמרת דלא מתריץ בלא יגאל ממש:

אלא למ"ד וכו'. אמר לך רב אשי אנן הכי קא אמרינן כלומר מהא דייקינן דלא ימכר הוא דמי איכא מידי דמחיים כי אלים למיתפס פדיונו לא מיפריק ולאחר שחיטה דלא אלים מיפריק אלא ש"מ דהאי לא יגאל לא ימכר הוא:

לא ימנה ישראל עם הכהן. על הבכור בעל מום לאוכלו עמו:


דף לג עמוד א[עריכה]


אוכל בבכור. דכתיב הטמא והטהור יאכלנו:

איכא למיפרך מה לכהן טמא דין הוא שאוכל בכור שכן הותר מכללו בעבודת ציבור כדכתיב במועדו ואפי' בטומאה:

באכילה קא אמרינן. ואכילת זר בקדשים קלים זר עדיף למיכלינהו טפי מכהן טמא והלכך ב"ה מתירין. מה צבי ואיל מותר להאכיל העובד כוכבים עמו אף בכור נמי:

ואידך. ת"ק סבר תלתא צבי ואיל כתיבי. רק בכל אות וגו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל בשעריך תאכלנו חד לכדר' יצחק אמר רבי אושעיא והא דר' יצחק אמ"ר אושעיא לא משתכחנא בכולה גמרא דידן. וחד לכדר' אלעזר הקפר כדאמר בשחיטת חולין רבי אלעזר הקפר אומר מת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה:

לנדות. לנשי כהנים נדות ונדה טומאה יוצאה עליה מגופה. התם דגלי רחמנא טמא נפש למעוטי טומאה יוצאה מגופו:

אין מרגילין אין מפשיטין עור בהמה שלם דרך רגל לצורך מפוח:

טירחא דלא חזי. לצורך י"ט ולא בבכור ובפסולי המוקדשין משום בזיון:

ב"ש דאמר אין מאכילין אותו לנדות כלומר כי היכי דמחמרי ביה בהא מחמיר נמי באחרינא דאין מרגילין:

אחת תמימה ואחת בעלת מום. כגון שהפריש ב' חטאות לאחריות שאם תאבד אחת או (תפיל) [תפול] בה מום שתהא שניה תחתיה:

אם משנזרק דמה של תמימה. נשחטה הבעלת מום אסורה דהויא חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה אזלא:

רבי אלעזר בן שמעון אומר אפי' בשר בעלת מום בקדירה. כלומר אע"ג דנשחטה קודם שנזרק דמה ואע"ג דבשר בקדירה דהוי כמבושל כיון שלא נאכל אלא לאחר זריקה אסור. וכי היכי דמחמיר הכא בהך בעלת מום דהויא פסולי המוקדשין הם הכי מחמיר דאין מרגילין בפסולי המוקדשין:


דף לג עמוד ב[עריכה]


דאילימי למיתפס פדיונן דבני פדייה נינהו אבל בכור אין קדושתו חמורה כ"כ שיהא תופס פדיונו ה"נ (כשהיא) כשמרגילין בפסולי המוקדשים דאיכא רווחא להקדש שהעור נמכר ביוקר לצורך מפוח לישרי ליה:

ל"א לא הוי רווחא להקדש דמה שמשביח בעור פוגם בבשר שמחתכו ומנוולו כעובד עבודה בקדשים‏[3] מפוח:

גזירה אי שרית להרגיל. שמא אין שם נפחים מי שצריכין להן והוא משהן בחיים עד שיזדמנו שם והוא מגדל מהן עדרים עדרים קודם שיבאו הנפחים ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה:

אפי' מת אין מקיזין לו את הדם. דאי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום. שמא יקיז אפי' במקום שעושה מום:

אם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו. דקנסינן ליה:

ר' שמעון אומר יקיז אפי' שעושה בו מום דדבר שאין מתכוין מותר:

שנולד להם ספק. שנמצא שרץ בצידה. וספק נגע ספק לא נגע:

תורפה. מקום מגולה:

יניחנה במקום המוצנע. שלא יגע בה טומאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה:

ור' יהושע סבר כיון דספק היא מותר לגרום לה טומאה. להסיקה תחת תבשילו:

לא יחדש בה דבר. לא יזיזנה ממקומו:

ע"כ לא קאמר רבי מאיר הכא דאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום משום דקא עביד בידים:

במחמץ אחר מחמץ. היינו אופה אחר מחמץ שבאפייה מיגמרא מילתא דחמץ:

ובמסרס אחר מסרס. מי שנותק אחר כורת:

אם על כורת חייב. מי שכורת הכיס ומניח הביצים תלוין. על נותק הביצים לא כ"ש:

דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו. בין בתם בין בבעל מום אסור לעשות בו מום ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כלומר דבתם אסור להטיל מום ולא בבעל מום. והאי שאחזו דם כבעל מום דמי:

ואידך. ורבי מאיר ההוא תמים יהיה כל מום לא יהיה בו למעוטי בעל מום מעיקרו ממעי אמו דמותר להטיל מום ולא באחוז דם. במומין נמי ליתסרו להטיל בהן מום קמ"ל תמים יהיה לרצון:

ורבנן. הא כתיב כל מום לא יהיה בו דמשמע דאפי' בבעל מום לא:

ההוא לגרמא כתיב שלא יהיה בו:


דף לד עמוד א[עריכה]


אמר מום דבידים ואמר כל מום שלא יגרום:

ור"י סבר תרומתי כתיב כלומר דתרומה טהורה בעיא שימור ולא תלויה:

דר' אליעזר סבר יש אם למקרא. כדקרינן ליה תרומותי:

ורמינהו בבגדו בה.‏[4] כיון שפרש טליתו עליה לשום יעוד שוב אינו רשאי למוכרה אלמא דאזיל אחר מסורת דפשטיה דקרא הוי לשון בגידה כלומר כיון שבגד בה שמכרה פעם אחת שוב אינו רשאי למכרה:

ור' אליעזר דריש בתר מסורת לשון בגד טלית דאי כפשטיה מיסתייה למימר בבגד בה מדכתיב בבגדו היינו בגד והא מילתא קשיא לההיא דגמרינן במסכת קדושין דהתם קאמר במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למקרא ס"א משמיה דר' יצחק האור' ז"ל כיון שבגד בה שוב אין לאביה רשות בה דברי ר' אליעזר אלמא קסבר יש אם למסורת למאי דכתיב בבגדו ולא כדקרינן בבגדו. וקשיא נמי להאי דקידושין דהתם אמר ר' אליעזר דכיון שפירש טליתו וקאמר יש אם למקרא אלא בלך פליגי ואני הנה נתתי לך:

הראויה לך שהיא טהורה שמור:

הלכה כר' שמעון. דברייתא דאמר אף נשחט על אותו המום. טעמא דרבן גמליאל דאמר לא יחדש בה דבר היינו כר' אליעזר שמא יבא אליהו ויטהרם:

הצורם. הפוגם במתכוין הרי זה לא ישחוט עולמית דקנסינן ליה:

וחכ"א. לא ישחוט על זה אבל כשנולד בו מום אחר ישחט עליו:


דף לד עמוד ב[עריכה]


ונקצצה. מעצמה:

וחכ"א. לעולם לא יטהר עד שתפרח בכולו בכל גופו הנגע השני דהשתא הוי טהור מדאורייתא דכתיב וכסתה הצרעת מראשו ועד רגליו וגו':

או עד שתמעט בהרתו מכגריס. כלומר דההוא נגע ראשון דקציץ במתכוין אי לא הוה ביה כגריס דהיינו שיעור דאורייתא טהור מיד ואי הוה ביה כגריס לא יטהר עד שיולד בו נגע אחר ויפרח בכולו ור' אליעזר סבר אע"ג דהוא דקציץ הוה כגריס כיון שנולד בו מום אחר וטהר ממני טהר נמי מן הראשון. ולא בעי עד שתפרח בכולו אלמא דלא קניס ר' אליעזר הכא ורבנן קנסי:

בממונו. בבכור קניס דאיכא למימר דאתי למעבד ביה מום ממה נפשך דסבר אי שרו ליה בההיא מומא שפיר ואי לא שרו ליה סבר השתא לא גריע כקודם לכן. דקודם לכן הוה אסורי למיכל והשתא נמי אסור גופו מי איכא למימר דאתי למעבד לקוץ לכתחלה ממה נפשך דמאי ממה נפשך איכא הכא אי קציץ ליה שמא יולד לו נגע אחר וכשיטהר ממנו יטהר גם מזה מוטב לו שלא יקוץ זה וימתין עד שיטהר מזה ויהיה טהור משיקצצנו וימתין עד שיולד לו אחר הלכך לא קניס ר' אליעזר הכא דלא אתי למעבד איניש אחרינא לקוץ לכתחלה אבל בממונו בבכור קניס:

דרבנן אדרבנן לא קשיא. דהכא במאי דעבד קנסוה דנתכוון למשרייה בהאי מומא קנסוה רבנן דחשבינן לההוא מום כמאן דליתיה אבל כשיולד בו מום אחר ישחט עליו. והכא במאי דעבד קנסוה דנתכוון לקצוץ ליטהר עצמו קנסוה רבנן דהוי כמאן דלא איקצץ דאפילו כשטהר מנגע שני חשבינן ליה לראשון דאכתי קאי ומשום הכי לא טהר עד שתפרח בכולו:

יטהר תנן. לכשיולד לו נגע אחר יטהר או ויטהר תנן יטהר משמע דכשנולד לו נגע אחר וירפא יטהר למפרע מן הראשון משעת קציצה או ויטהר תנן דמשמע דהשתא כשנרפא מן הנגע השני הוא דטהר ליה מן הראשון ולא למפרע משעת קציצה:

למאי נפקא מינה. מ"מ בין כך ובין כך לא יטהר עד שירפא מן השני נפקא מינה לחתן שנולד לו נגע אחר ביום חתונתו כלומר שכשנולד לו הנגע האחר היה חתן ולחתן שנולד לו נגע נותנין לו ז' ימי משתה ולא מטמינן ליה בין שנולד בו נגע ובין שנולד באיצטליתו או בכסותו דלא מצערינן ליה כל ימי חתונתו ולא כל ימי הרגל:

אי אמרת יטהר תנן. דלמפרע טהור משעת קציצה כלומר תעשה כמי שנטהר קודם שנולד בו נגע שני מן הראשון והיינו נותנין לו ז' ימי המשתה דחשבינן כמו השתא אתייליד לו נגע ולא קודם חתונתו דאי נולד לו קודם חתונתו לא היו נותנין לו והיינו דקאמר טומאה קמייתא טהר ליה טומאה דבתרייתא נטרינן ליה ז' ימי משתה:

ואי אמרת ויטהר תנן. כלומר דלא נטהר מן הראשונה אלא עכשיו כשנרפא הנגע השני סוף סוף כי לא מטמית ליה בבתריתא באותו שנולד בין חתונתו דיהבת ליה ז' ימי משתה מה מועיל ליה הא מטמי וקאי מקמייתא מנגע הראשון דהאי טומאה שייכא עד טהרה דנגע השני והוי טמא אפילו בימי המשתה:

מאי יטהר תנן או ויטהר תנן תיקו:

הצורם. עסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בבכור ודאי וישראל בספק בכור דנאכל לו במומו מהו שיקנסו בנו אחריו שיהא אסור לו (לוכל) [לאכול] קנסו בנו אחריו. לפדותו משום דכל יומא מפקע ליה ממצות אבל בבכור ליכא מפקע ולא קנסו:

או אם תמצא לומר כיון מלאכתו במועד לא קנסו בנו כו' משום דמלאכת חולו של מועד מדרבנן אסור ולא מדאורייתא אסור:

או דלמא קנסוה לממוניה לבכור ולא יאכל אפילו לבנו:

שנתקווצה. שעקר הקוצים ממנה:

תזרע למוצאי שביעית. דקוויץ לא חשיבה מלאכה:

מטייבה. שניזדבלה בשביעית או מדיירה. שהביא שם בהמות לזבלה בשביעית הוה חשיבה מלאכה דהיינו תולדה דחרישה לא תזרע למוצאי שביעית:

הטיבה בשביעית ומת בנו זורעה למוצאי שביעית:


דף לה עמוד א[עריכה]


טימא טהרותיו לא קנסו בנו לעולם:

[5] זקן. שלא היה בו מום ושערו מדולדל לפי שהיה אסור בגיזה:

פיגום. רומח:

(זכר של רחלים. היינו בכור):

כל שהוא לדעתו. לדעת הבעלים אסור ושלא לדעתו דלא ציוו בפירוש הבעלים לא לקסדור ולא לתינוקות משום הכי התירו. אבל כשצרם באזני בכורות אחרים והתינוקות נמי ולא מיחו בידם הבעלים היינו לדעתם משום הכי אסרו:

וצריכא. דקתני והתירו והתירו תרי זמני דאי אשמעינן עובד כוכבים קסדור משום הכי התירו. דלא קא אתי למסרך דלית ביה למיגזר משום מסרך מילתא דעובד כוכבים הוא ולא איכפת (ליה) [לן] באיסור משום הכי התירו:

אבל קטן דאתי למיסרך. דאי שרית השתא דילמא אתי למעבד כשהוא גדול אימא לא:

ואי אשמעינן קטן. מעשה דתינוקות משום הכי התירו דלא אתי לאיחלופי בגדול:

אבל עובד כוכבים קסדור דאתי לאיחלופי בגדול ישראל דמאן דחזא לעובד כוכבים גדול דהטיל מום וקסבר דישראל הוא ואתי לאיחלופי בגדול ישראל שמא יטיל מום אימא לא לישרו צריכא:

לא שנו דהתירו אלא דאמרי ליה לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום אבל אמר כו':

לאיתויי גרמא. שמניח בצק או דבילה באזנו:

לאיתויי מסיח לפי תומו דאפי' דאמר אא"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו:

היה בכור. איל רודפו לנגחו ובעטו הנרדף כדי להבריחו ממנו ועשה בו מום הרי זה ישחט עליו דלא נתכוון לעשות בו מום:

צעריה הוא דמדכר. מה שנגחו ומחמת כן הוא בועטו ואינו מתכוין למום ולישרי קמ"ל דלא:

מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא כולו לאויר העולם. כי היכי דלא ליתו ביה לידי תקלה. אבל אחר שיצא כולו אסור. דהא קידשוהו כותלי רחם:

באודניה. לפי שהגדי אזניו גדולות ומוציאן חוץ לרחם קודם שאר אבריו ויכול להטיל בהן מום וכן אימרא מוציא שפתיו קודם:

אימר דרך צדעיו נפק. והוציא צדעיו ואזניו קודם שאר אבריו:

אי צרם שפתיו וכשהוא אכיל לא מיתחזא במומא וכשהוא פעי מיתחזי:

החוטין. השינים החיצונות שעומדות לפני הפה:

וכשנגממו. שנחתכו והעיקרין קיימין:

והפנימיות. שינים שנעקרו לגמרי הוי מום:

רועים ישראל נאמנין. לומר מעצמו נעשה מום זה ומום זה התירו חכם:

רועים כהנים אין נאמנין דחשודין הן להטיל מומין:

ר"י ור"א מפרשי מתנית' רועי ישראל בי כהנים רועי בהמות כהנים נאמנין לומר מום זה מעצמו היה והתירו חכם:

ללגימא לא חיישינן. כלומר דלא אמרינן דמשום הכי משתרי עילויה דבעו למיכל מיניה בי רביה כהן:

וה"ה כהן לכהן. כהן לכהן דאין נאמנין דחיישינן לגומלין דשמא זה מתכוין להתיר בכורו כדי שיחזור זה למחר ויעיד על בכורו של זה ויתירו:

ואתא רבן [שמעון בן] גמליאל למימר נאמן הוא על של חברו דלא חייש לגומלין:

וחד אמר רועי ישראל והן כהנים. כלומר רועין של ישראל ואותן רועין הוויין כהנים נאמנין:


דף לה עמוד ב[עריכה]


דמימר אמר. רועה לא שביק צורבא מדרבנן בהו ויהיב ליה לבכור לדידי:

בשלמא למ"ד רועה ישראל והן כהנים נאמנין היינו דקא פליג ר' מאיר עליה:

אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין ואתא ר' מאיר נמי למימר דאין נאמנין ר' מאיר היינו ת"ק:

איכא בינייהו. בין ת"ק ור' מאיר דר' יהושע בן קפוסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שאותו מום הטיל חכם ואפי' הן כהנים אותן שנים ובלבד שלא יהו מבני ביתו. ת"ק דאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין משום דמימר אמר כיון דטרחנא ביה וכו' אבל ב' כהנים מן השוק נאמנין להעיד דהא לא טרחו ביה. ואתא ר' מאיר למימר החשוד על הדבר. כלומר כהנים כיון דחשידי אמומין אפי' ב' מן השוק אי כהנים נינהו אין נאמנין:

ט"א איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי. דת"ק לית ליה דר' יהושע אלא ואפילו רועי ישראל בי כהנים נאמן דללגימא לא חיישינן. ואתא ר' מאיר למימר החשוד בדבר כלומר דחשידי אלגימא ואין נאמנין אלא שנים מן השוק:

ספק בכור בי ישראל. דלאחר שנולד בו מום מצי אכיל ליה ישראל וצריך ב' מן השוק להעיד עליו שהתירו חכם שמותר במומו:

מעשר בהמה לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא חשידי עליה (כו') ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח והוא של ישראל שהוא אוכלו כיון דשלו הוא הוי חשוד עליו וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להן מעשרות:

לא דמי דבמעשר ודאי מהימן אפי' בעליו כיון דאיבעי שדי מומא בכוליה עדריה ומגו דלא עבד הכי מהימן:

אלא ספק בכור לר' מאיר. אם בעליו אין מעיד עליו מי מעיד עליו א"ת שנים מן השוק הוי חשידי אספק בכור שלהן והאיך מעידין על זה:

וכי תימא הכי נמי דלית ליה תקנתא. דלא מצי הוי חולין דליכא דמהימן לאסהודי עליה:

והתנן. ור' מאיר מחייב במתנות כשהוא נאכל לישראל במומם מכלל דחולין ודאין הן אלא ש"מ דאית ליה תקנתא:

בעליו מעידין עליו משום דישראל לא חשידי אמומי:

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאמר אפי' בנו אפי' בתו:

בעליו של בכור עמנו עומד ונכנס הבכור שלם בתוך ביתו ויצא חבול מעידין עליו בני ביתו שמעצמו היה ונאמנים לומר חכם התירו. אלמא דבני ביתו נאמנין:

אימא כל בעליו עמנו דאפי' ב"ב עמנו דקים לן דאינהו לא הטילו מעידין עליו ב"ב ונאמנין לומר מום זה התיר חכם:

אי הכי. כיון דכל בעליו עמנו והוי צריכא למימר דמעידין:

מהו דתימא ניחוש לחשדא. דדילמא הנהו בני ביתיה עבדו להו גרמא מעיקרא ע"י בצק או דבילה או הטילו לו מאכל בין קוצים ולא ליהמנינהו קמ"ל כיון דעמנו היה כל בעליו מעידין עליו ב"ב:


דף לו עמוד א[עריכה]


אימור דאמר ר' מאיר החשוד על הדבר לחששא בעלמא בשמא חשיד לא חזוקינהו נמי דודאי חשידי לא אמרינן הלכך לא חשידי לכל התורה וכשירין למידן:

לעדות שהאשה כשרה לה. ואשה כשרה לעדות בכור מדאמרי' אפילו בנו אפי' בתו:

מהו דתימא התם הוא. גבי אשה דאמרינן הפה שאסר הוא שהתיר דאי בעיא לא אמרה מידי ולא מחזקינן לה באשת איש דליכא דידע:

אבל הכא. גבי בכור לא סגי דלא אמרה דלא מסהיד דכיון דידע דבכור הוא דקדשים בחוץ נמי לא אכיל אלא א"כ יעיד עליו שהוא מום לא נימא הפה שאסר הוא שהתיר קמ"ל דאמרינן דכיון דיכול למישדי ביה מומא דמינכר ודאי דמום קבוע ולא שדא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. דאנן סהדי דאורחא דנהר פקוד לעולם איכא מיא והכא נמי כיון דידעינן דכהני חשידי אמומי לא נימא הפה שאסר הוא שהתיר: הכא גבי האי כהן דבא ואמר בכור הוא ומומו עמו מי ידעינן ודאי דאיהו שדא ביה מומא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן הפה שאסר הוא שהתיר:

נצרין הוצין. נצרין של ערבה קלופה שהן דקין וחדין:

חלקנו בין חבר לע"ה. דאע"ג דע"ה חשיד למיגרם מום לבכור כדאמר בעליו עמנו מעידין אי לא לא [כהן] חבר לא חשיד ושלא מדעתו היה מצינא לאסהודי עליה אי לא א"ל ר' יהושע הין:

בעלי תריסין. חכמים:

עמד השואל. ר' צדוק:

א"ל ר' יהושע לא. דלא רצה להורות הלכה לפני ר"ג:

עמוד. שתוק:

והיינו דאמר בברכות (אתא) בבכורות צעריה:

דעבידא לאיגלויי. דמצי למישייליה לחכם אם התירו לו אם לא:

התם הוא. דכיון דשחט הוא ואמר הראיתיו לחכם הוא ובעל מום הוא דמהימן דכיון דקאכיל ליה מידע ידע דקדשים בחוץ לא מצי אכיל ובודאי הראהו:

אבל הכא. בכהן שאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו כיון דחי הוא דלא שחטיה לא מהימן ולא שרינן למישחטיה דחשידי דילמא איהו שדא ביה מומא וליתא לדרב יהודה דעבידא לאיגלויי דמצי למישייליה אי זבין ליה:


דף לו עמוד ב[עריכה]


שאני התם דמצי לאישתמוטי שליח דמצי ואמר לאו מהאי זבניה אלא מאחרינא אפילו מעם הארץ דמצי אמר אפילו עם הארץ נאמן הוא עלי ליקח ממנו. הלכך אינו נאמן השליח:

סיפא מסייעא ליה לרב יהודה. היכא דאמר ליה קח לי מאיש פלוני נאמן הרי זה נאמן השליח לומר שלקח ממנו דהשתא לא מצי לאשתמוטי:

ולא היא. מהא לא מסייעי ליה התם מאיש פלוני נאמן (אמאי) [ודאי] השליח דכיון דאית ליה תובע דמשלח קא משייל לאותו פלוני נאמן אי זבן שלוחיה מיניה מירתת השליח ולא זבין אלא מההוא:

אבל כהן שאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו לית ליה תובע ליכא דחייש למישיילי לישראל אי יהבי ניהליה במומיה להכי לא מסייעא ליה:

האי אנא קבעתה לגידול. כלומר אני למדתיה לגידול וגידול למדה לרב יהודה:

ישראל פשיטא. דהא לא חשידי אמומי:

לא צריכא בקטן שהגדיל. כלומר קטן היה אותו ישראל כשנתן לו זה הבכור לכהן במומו ועכשיו כשהו' גדול מעיד עליו דהוא המום עצמו שהיה בו כשנתתיו לו:

מהו דתימא לא קים ליה ביה‏[6] בהאי מום דהיינו הוא משום דקטן הוה ולא מדכר קמ"ל דנאמן:

[לישנא אחרינא קטן הוה הכבש] והלכתא כלישנא קמא דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי:

יומא חד. חש רפרם בעייניה:

אייתיה לקמיה. ההוא בכור עצמו דיהב ליה דסבר השתא דחש בעייניה לא מבשקר ליה:

ארפסיניהו לעייניה. כלומר פקח רפרם לעיניו ביותר:

ואפי' הכי לא חש למילתא. למיגזר דלא ליהמנוה לשום כהן דאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו אלא נאמן. דסבר האי הוא דחציף דעבד הכי:

מאי ניחוש ליה האי מום ודאי בידי שמים הוא אי כהן הוא אי ישראל הוא דאתייה הרי ודאי מומו עמו ומותר:

ודלמא ישראל הוא. דאתי ואין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו דמחשדינן ליה שמא בתר דקא שרינן ליה לא יהיב ליה לכהן אלא הוא גופיה אכיל ליה להכי בעינן כהן עמו דלאלתר ליהביה ניהליה ואמאי קא שרית ליה אי דישראל הוא:

הכי השתא התם. בספק מום משום הכי אין רואין אלא א"כ כהן עמו נהי דבבכור תם קא מחמיר ישראל דקדשים בחוץ לא אכיל אבל אממוניה דכהן אבעל מום דלית ליה קדושה חשיד למיכליה להכי אין רואין אא"כ כהן עמו אבל הכא בהאי שרוע מכדי מידע ידע ישראל דמום מובהק הוא וכיון דלא עבר על כבודו של חכם בודאי איסורא לא עביד דניחוש להכי:

מאי קמ"ל תנינא בכור כו' ומתני' בחוצה לארץ ובזמן הזה עסקינן מדקתני זקן ושערו מדולדל דאי ס"ד בזמן ביהמ"ק ליקרבוה שריה:

שלשה בני כנסת דלא בעינן מומחין גמורין:

ובמומין מובהקין הניכרים כגון נסמת עינו נקטעה:

להודיעך כחו דר' יוסי. דאפי' במובהקין קאמר דאינו נשחט אלא ע"פ מומחה:


דף לז עמוד א[עריכה]


לאפוקי מדר' יהודה דלא בעינן אחד מהם חכם:

דמסברי להו וסברי דלא ליהוו עמי הארץ גמורין:

תיפשוט מהא דמדהא איתמר משמיה דרב ש"מ דהך קמייתא דאמרינן ספק משמיה דרב ספק משמי' דשמואל דודאי דשמואל היא דאי ההיא נמי משמיה דרב והכא נמי אמר רב הלכה כר' יוסי אלא דאפי' ג' בני כנסת מתירין היינו קמייתא תרי זימני למה לי למימר. לא ודאי לא איתמר אלא חדא משמיה דרב ואידך מכללא. מדוקיא דההיא איתמר ואליבא דרב:

ויחזיר להם את הדמים. דקנסוהו רבנן:

הן יחזירו לו את הבשר שמותר בהנאתו שרשאי למוכרו לעובד כוכבים:

מכרוהו הלוקחין את הבשר לעובד כוכבים ביוקר או הטילוהו לכלבים ועדיין לא נתנו הדמים ישלמו לו דמי טרפה שהיא בזול ולא ישלמו לו כל הדמים שנטלו ממנה לפי שהוא מכר טרפה מדעתו:

ינכה להם מן הדמים כנגד מה שאכלו והשאר יחזיר:

בכור אמאי ינכה לו מן הדמים לימא ליה הלוקח מאי אפסידתך דאכלתיה והא אי אהדרתיה ניהלך לא הוי תקנה אלא יקבר. כגון דזבין ההוא אבר דהוה ביה מומא ואכליה ומשום הכי ינכה ליה מן הדמים:

דאמר ליה אי לאו דאכלתיה הוה מחזינא ליה לחכם ושרי לי ניהליה:

כר' יהודה. דמתיר לראות מום לאחר שחיטה כדאמרינן בפרקין דלעילא:

טבלים. מצי א"ל אי לאו דאכלת מתקנינא להו הלכך ינכה. ויין נסך שאינו נסך גרידא אלא ע"י תערובת נתנסך וזבני ניהליה ואי הוה מהדר ליה הוה מותר בהנאתו כדרשב"ג דתנן וכו' הלכך ינכה:

סליק פירקא

  1. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל מיירי כגוונא דסיפא דהמוכר אותו מבליעו וכו' מעשר וכו'.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה משיגרת לשון רבינו דגריס בגמ' זה מעשר בהמה של יתומים ואינו מובן דהא בגדולים נמי מותר מה"ת למכור לאחר שחיטה והך אמורא אקרא קאי וצ"ע
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל שמכין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים.
  4. ^ הערת המדפיס - גירסת רבינו כגירסת התוספות בד"ה אילימא.
  5. ^ הערת המדפיס - צ"ל זכר של רחלים זקן. היינו בכור שלא היה בו מום: ושערו מדולדל וכו'.
  6. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל לא קים ליה ביה אם הוא המום עצמו שהיה בו כשנתן לו.