רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יט עמוד ב[עריכה]


(אם) עז בת שנתה לקח וילדה בסוף שנתה:

ודאי לכהן. דבכור הוא דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא:

מיכן ואילך. אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה:

ספק. הוא אם ילדה קודם אי לא וספק הוי בכור וירעה ויאכל במומו:

וכן רחל בת שתים ודאי לכהן. דקודם אינה יולדת:

ופרה וחמור בני שלשה ודאי לכהן מיכן ואילך ספק. וספק דחמור במקום רעייה דבהמה טהורה יפריש טלה תחת זה ספק פטר חמור והוא לעצמו:

אילו בולד. ממש דבהמה נפטרה מן הבכורה היה כדבריך דעז בת שנתה ודאי לכהן וכו':

אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף. אם הפילה דם מרחמה אותו דם הוה ולד אלא שהפילה ולההיא דם קרי טינוף ובמקום ולד הוא ונפטר מן הבכורה:

וכן בהמה גסה. אם בהמה הפילה שיליא בלבד היינו סימן ולד דאין שיליא (מן) בלא ולד ונפטרה מן הבכורה:

וסימן ולד באשה שפיר ושיליא. ושפיר היינו דם שבתוך השיליא ואיכא למיחש שמא טינפה בתוך שנתה ואח"כ ילדה לסוף ה' חדשים משום הכי הכל ספק אפי' בת שנתה:

כל שידוע שביכרה. או בטינוף או בלידה אין כאן לכהן:

ושידוע שלא ביכרה ודאי לא בטינוף ולא בלידה:

ואם ספק. היינו הלוקח ואפילו בתוך שנתה:

ששפעה חררת דם קשה דחררה היינו נמי סימן וולד ותיקבר כדין בכור ונפטר שוב מן הבכורה:

ואמאי ספק. כלומר דאינו נאכל אלא במומו:

לימא הלך אחר וכו' והא ודאי מילד אוליד. בתוך שנתה והאי דקא ילדה השתא אחר שנתה ליהוי חולין גמורין ויאכילנו בלא מום:

כרבי מאיר. דחייש למיעוט כדאמר לקמן איכא נמי מיעוט בהמה דלא ילדה בתוך שנתה הילכך הוי ספק:

אפי' תימא. ר' ישמעאל כרבנן ס"ל דאזלי בתר רובא:

וכי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה לקמן כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כו'. דכיון דאיכא ט' חנויות לקמן אמרי' כל דפריש מרובא פריש וסנהדרין דאזלי בתר רוב:

אבל רובא דליתיה לקמן. (לא ילוד לקמן) [כמו רובא דבהמה] אזלי נמי בתר מיעוט דלא ילדי הילכך ספק:

קטן וקטנה דרובא דליתיה לקמן. דלא חזינא רובא דעלמא אי הוי סריסים אי איילונית אי לא. ואפי' הכי אזלי בתר רובא:

דתנן כו' איש כתיב גבי חליצה ולא גבי יבום דכתיב אם לא יחפוץ האיש:

ונמצא פוגע בערוה ולא מיקיימא מצות יבום:

ורבנן. סברי מייבמין דזיל בתר רוב קטנים (כלל) ואף על גב דליתא קמן:


דף כ עמוד א[עריכה]


אלא מחוורתא כו'. ברובא דלא תלי במעשה. כגון סריס ואיילונית דמעצמן הוו הכי:

אבל רובא דתלי במעשה. באחר לא אזלי בתר רובא אלא חיישי למיעוט מאי מעשה בשמא אם עלה עליה זכר אי לא:

כפרה. דבת שלש ודאי לכהן:

עד כאן דברי ר' ישמעאל. היינו כמו דברי ר' ישמעאל:

עז שטינפה בת ששה. חדשים יולדת בתוך שנתה דטינוף הוי בחדש שביעי ומתעברת לסוף שביעי וטוענת [ה'] חדשים ויולדת לסוף שנתה וטינוף פוטר מבכורה:

אני לא באתי לידי מדה זו. דאיני יודע אם מטנפת בסוף ששה אם לא:

אלא כל שידוע כו' ואם ספק ר' עקיבא מחמיר שהוא נוהג ספק בכל אפילו בת שנתה:

ר' ישמעאל סבר טינוף אינו פוטר. ומשום ה"ק ודאי לכהן דלא ילדה עדיין ואפילו אם טינפה קודם לא נפטרה בכך:

ר' ישמעאל סבר [אין חוששין לטינוף]. כיון דלא חזינא אין חוששין לטינוף הואיל דבתוך שנתה ילדה דתרתי לא עבדה:

והאמר רבא מחוורתא [ר' ישמעאל] כר"מ סבירא ליה דחייש למיעוט. אפילו היכא דליתיה קמן דלא חזינא הכא נמי ניחוש לטינוף אע"ג דלא חזינא:

כי חייש לחומרא. לחייבה בבכורה דמיעוט בהמה אין יולדת בתוך שנתה והך נמי אימר לא ילדה ומיחייבה בבכורה. אבל הכא אם חייש למיעוט דטנפו היינו קולא ופטור מן הבכורה:

ואני אין אני אומר כן. מפרש הברייתא כגון אמר מר:

מאי איכא בין גמריה לסבריה. אלא אמרו היינו גמריה מה שלמד מרבו. סבריה היינו ואני איני אומר כן. ולדברי שניהם משמע דטנוף פוטר:

כגון שטינפה בסוף ששה. חדשים שנולדה כשמתחיל חדש השביעי:

ואיכא בינייהו דזעירי דאמר. דטינוף ל' יום הוי:

לגמריה. שלא נאמר בה יולדת בתוך שנתה משמע שיום ראשון בתחלת שנה שניה יולדת:

אית ליה דזעירי. דל' יום שלמים מטנפת ומתעברת ה' חדשים שלמים (שבו) שהוא עבור בהמה דקה נמצא יולדת יום אחד בשנה שניה:


דף כ עמוד ב[עריכה]


לסבריה דאמר. יולדת בתוך שנתה ודאי לית ליה דזעירי. אבל סבר פחות מל' מטנפת ומתעברת קודם השלמת ל' ויולדת בתוך שנתה:

לסבריה. דאמר יולדת בתוך שנתה:

אמרינן יולדת למקוטעין קודם השלמת ה' חדשים מיום ליום:

לגמריה. דלא אמר בתוך שנתה:

לא אמרינן מקצת היום. של יום ל' דסוף טינוף ככולו כלומר דכבר שלמו ימי טינוף ובו ביום יכולה להתעבר ותלד ביום אחרון של שנתה אלא בעינן ל' של טינוף שלמים מעת לעת ואינה יולדת אלא בתחילת שנה שניה. ולסבריה אמרינן מקצת היום ככולו:

מאי איכא בין ר' עקיבא לרבי יהושע. לגמריה דלתרוייהו הוי ספק היכא דלא ידיע:

חלב פוטר איכא בינייהו. אם חולבת היא בתוך שנתה. ר' עקיבא אמר. כל שידוע שביכרה לדבריו כיון דחולבת פטורה דהיינו ידוע דאינה חולבת אלא א"כ ילדה:

ור' יהושע. דחייש לטינוף דהיינו מיעוט דמיעוט מטנפת חייש נמי למיעוט דחולבות אע"ג דלא יולדת וחייבת בבכורה:

היתה לה חמות. במדינת הים. לאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים אינה חוששת שמא ילדה בן וזקוקה לו:

אבל יצאה מלאה. כלומר מעוברת חוששת ור' יהושע אומר אינו חוששת ותינשא:

אלא איפוך. ר' יהושע אמר חלב פוטר כי היכי דפטר טינוף:

רבי עקיבא אומר לא פטר. אלא כל שידוע שודאי ביכרה ולא קשיא הא דרבי יהושע אדרבי יהושע:

והתניא. סיועא:

גדייה שילדה ג' בנות. בבת אחת בסוף שנתה:

וכל בנות ילדה ג' ג'. בהשלמת שנתן:

כולן נכנסות לדיר. ביחד להתעשר חוץ מן הגדייה. להכי קתני כולן נכנסות לדיר משום דאמרינן לקמן דאין מעשרין משל אשתקד על של שנה זו:

אני ראיתי. גדייה שעישרה בנותיה:

בתוך שנתה. שבאחת משנותיה נולדו ולא משתכח דהויין הבנות וולדיהן בשנה אחת אלא בשנה מעוברת להעשר בנות. כגון שהיא ילדה בתחילת שנה ובנותיה בסוף שנתן:

ותיהדר איהי. הגדייה ותוליד בהדיהו והויין י' בין הבנות והאימהות:


דף כא עמוד א[עריכה]


לימא מדלא תנא הכי ותיהדר איהי אלא וכל בנותיה ילדו שלש ש"מ קסבר מטנפת אינה וכו' האם ודאי טינפה לסוף ו' חדשים שילדה ל' יום ולא יכלה לילד בתוך שנתה אלא בשנה שניה וברייתא משמע דמיירי בתוך שנתן:

אם תמצא לומר מטנפת חוזרת. כלומר דלא מיטנפה כל ל' שלימים יולדת ודאי בתחלת שנה אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה הילכך צריך שיאמר וכל בנות ילדו ג':

מאי איכא בין תנא קמא לר' שמעון. שניהן שוין שאין הזקנה מתעשרת עמהן:

תנא קמא אית ליה דזעירי והני ג' בנות טינפו בתחילת חדש שביעי ללידתן וטינפו ל' יום שלימין ולא מצי ילדי בתוך שנתן אלא בתחלת שנה שניה הילכך לא אמר תנא קמא בתוך שנה:

ור' שמעון. דאמר בתוך שנתן ודאי לית ליה דזעירי אלא טינפו פחות מל' וילדו בתוך שנתן ולתנא קמא אינה יולדת למקוטעי' להכי לא אמר בתוך שנה:

ואית דמפרש ר' שמעון דאמר אני ראיתי גדייה (בשעושה) [שעישרה] בתוך שנתה קסבר דהגדייה והבנות בנות שנה אחת הן ונכנסות עמהן להתעשר כגון שנולדה גדייה בר"ח אלול ולסוף ל' יום נתעברה ולסוף שבט ילדה ג' בנות ולסוף ל' יום בר"ח ניסן נתעברו אותן ג' בנות ולסוף אב ילדו כל אחת ב' בנות הוו לה שיתא וג' אמהות והזקנה הרי י' כולן בנות שנה אחת ומתעשרין בנות שנתן:

ולא מיסתבר הכי חדא דקשיא מאן דאמר מאי איכא בין תנא קמא לר' שמעון דהא קא חזינן דר' שמעון בעי זקנה בהדייהו ותנא קמא לא בעי. ועוד קשיא לי שמעתא דלעיל סברי דר' יהושע:

כולי עלמא אמרינן מקצת היום ככולו. ודאי יולדות בתוך שנתן:


דף כא עמוד ב[עריכה]


ובמחוסר זמן פחות מח' יום אם נכנס לדיר להתעשר מיפלגי. לתנא קמא אין נכנסין לר' שמעון נכנסות:

והתניא. סיועא:

מה בכור קדוש לפני זמנו. בשעת יציאתו מרחם:

וקרב לאחר זמנו. לאחר ח' ימים:

אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו. במעשר וקרב לאחר זמנו:

לילף מקדשים. שאינן קדושין עד יום ח':

שכן גואל מום תמורת אכילה. בכור ומעשר אין נגאלין דכתיב אך בכור שור לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל אבל קדשים נפדין. בכור ומעשר קדשי אפילו בעלי מומין דכתיב במעשר טוב ברע. ובכור שנולד בעל מום קדוש. קדשים אין דינן להתקדש אלא תמימים‏[1] בכור ומעשר (ליכא) תמורה דבכור יליף העברה ממעשר ובמעשר כתיב לא ימיר ואין תמורתו קרבה. קדשים תמורתן קרבה:

בכור ומעשר נאכלין לבעלים במומן בלא פדיון וקדשים אין נאכלין אלא בפדיון:

שכן פשוט זכר קדוש במתנות. מעשר וקדשים אין נוהגין אלא בפשוט ונוהגין בזכרים ובנקבות. ומעשר וקדשים צריך להקדישן מה שאין כן בבכור. ומעשר וקדשים קלים אינה מתנה לכהן כו'. [בכור] מתנה לכהן כדתניא בפ' [הזרוע (דף ק"ל) כ"ד] מתנות כהונה והני כי הני:

אלא ר' שמעון העברה העברה גמר. מה בכור קדוש מחוסר זמן אף מעשר נמי:

עצר חיותא כשחיה עוצרת רחמה ומוציאה טינוף:

בעבועי דמא. שפולטת דם:

להראותו לחכם. אי הוי טינוף גמור אי לא:

בבהמה כמה. כלומר כשהפילה לידע אם נפטרה מבכורה:

אין טינוף פחות מל' יום. ומשמע דהיינו יצירת הוולד:

ההיא דזעירי לקבל איתמר. דמאחר שמתחלת לטנף אין מקבלת זכר עד ל' יום. ומיהא לא ידעינן בכמה נוצרה ואית דאמר ההוא לקבל איתמר דקודם שמקבלת העיבור מטנפת ל' יום אבל יצירה לא ידענא. למ"ה:

מצינו לוקח מעובד כוכבים. כבר פסק דין לוקח בהמה מעובד כוכבים:

אשבוחי הוה מישתבח ליה. שהיה אומר לו הוי יודע שבת ולדות היא ועוד כבר נפטרת מן הבכורה:

בכור ספק. דסבר המוכר האי לוקח לשחיטה בעי ליה להכי לא משבח ליה בולדות ואיכא למיחש דילדה והוי בכור ספק:

כיון דאיכא איסורא. אי אכיל ישראל לבכור:

הוה מודע ליה. הוי יודע שעדיין לא ביכרה:

אם לא הודיעו. כדתנן בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו'. אם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע דאם איתא דמכר אמה אודועי הוה מודע ליה משום אסור אותו ואת בנו:

לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל. דמהכא שמעינן דודאי חולין:

אמרי לך רב ושמואל לא דמי. התם. אמאי שוחט ואינו נמנע משום דבמוכר תליא מלתא להודיעו:

הכא. בלוקח תליא מלתא למישייליה אי בכור אי לא וכיון דלא שייליה להכי ספק הוא:

אמאי תקבר. מדאינה מטמאה אלמא דלא חיישינן דאית בה לגמרי ולד. משום הכי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה:


דף כב עמוד א[עריכה]


וכיון דפטורה מן הבכורה א"כ מחזקינן בולד אמאי אינה מטמאה:

משום בטול ברוב נגעו בה. ודאי יש בה צורת ולד ומה טעם אינה מטמאה לפי שמתבטלת ברוב בדם:

השליא בבית. שהפילה שליא בלבד בבית:

ולד נימוק עד שלא יצא. דבטל הוא ברוב דם וגנינים ומים שבשליא וטהור הבית:

אין לנפלים פתיחת קבר. כיון שנפתח‏[2] דולד שכלו לו חדשיו ומת במעי אמו כגון שיושבת האשה על המשבר היינו פתיחת קבר כיון שנפתח הקבר אימת דמאהיל על הבית בפותח טפח מאותה שעה הבית טמא ואע"פ שלא נולד כולו עד למחר אבל נפלים שלא כלו חדשיו אין להן פתיחת קבר לטמא את הבית עד שיהא ראשו עגול כפיקה כלומר שתהא גמורה צורתו ופרצוף פניו ושיהא ראשו גדול כפקעיות של צמר. ואית דמפרשי כפיקה כאבן שהנשים מתחילות לכרוך עליה את הסיסין:

של שתי קטן ושל ערב גדול:

פיקה מתוך פיקה. עגול מתוך עגול כנראה בנקבה:

פיקה גדולה. פקעית גדולה:

של סקאין. שחוטי השק הן עבין:

גוש הבא. מקרקע של בית הפרס:

ומארץ העמים. כבית הפרס דמי (כיון) שיעורו כפיקה גדולה [חיישינן] שמא יש (בו) [באותו] עפר עצם כשעורה:

וישנו. אותו שיעור:

בצד העליון של מגופת חבית. הקצר של מעלה הוא כפיקה גדולה:

הלחמית שעושין בבית לחם. מקום הוא:

כיון דעבדו להו השקה טהור ממה שנטמא בידי עם הארץ:

ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא:

מאי איכא. למיחש:

אי משום הנך מיעוטא דמיא דאית ביה דבעי השקה ולא מועיל להו דמיעוטא הוא ועביד להו מיא לציר ואייתו ליה טומאה ליכא למימר דהנך מיא בטיל להו ברובא. ולא יכלי לאיתויי להו טומאה:

לא שנו. לבטלי להו ברובא אלא אם רוצה לטבל בהן באותו ציר פיתו:

אבל לקדרה. שאם רוצה ליתן הציר בקדרה לא בטלי מיעוטא דמיא לגבי ציר:

דמצא מין את מינו ונעור. כלומר מיעוט המים שבציר מטמאין המים שבקדרה ונתחברו ונעשו רוב וניעור מתורת ביטול. האי ניעור הוא כמו נסתלק:

וקאמר להא שמעתא לא שנו אלא לטבל וכו':

וכי טומאה שבטלה קודם לכן ברוב חוזרה וניעורה. כלומר שמצטרפין לטמא:


דף כב עמוד ב[עריכה]


תירום ותירקב. יטול סאה ממנה ותירקב כדין תרומה טמאה שאין לה תקנה:

משום הכי תירקב שאני אומר וכו':

וחכ"א תעלה. כלומר שיפריש ממנה סאה:

ותיאכל. אותה סאה עצמה:

ניקודים. כלומר יבשה חרבה נגובה בלא שום הכשר:

או קליות או תלוש במי פירות. שאין מקבלין טומאה:

או תתחלק לעיסות. שלא יהא כביצה מהן במקום אחד והשאר הוו חולין גמורין:


דף כג עמוד א[עריכה]


ואותה סאה עצמה תיאכל ניקודין. משום דהוא ספק תרומה טמאה ספק חולין. ואית דאמר ניקודין פירורין פירורין פחות מכביצה ואכיל לכולהו סאה שעלתה ולשאר ניקודין. למ"ה:

ואמר עולא מה טעם. דאותן חולין יאכלו ניקודין הואיל ופשי' ליה דהיא [סאה] שנפלה היא שעלתה:

גזרה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה מהני חולין וסבר איבטיל הני קב חולין טמאין ודאין ברובא בהני קב ועוד [וכיון] דאיכא בהו בהני קב ועוד האי משהו דאי אפשר דלא ליהוי בהו משהו מן סאה דתרומה טמאה שנפלה בהו אע"ג דאמרן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה ומצא מין ההוא את מינו ההוא קב חולין טמא וניעור מתורת ביטול ברוב אלא מצטרפין יחד וטמאין:

א"ל. אביי לא דמי ציר להא (דאיכא) [דהתם] דין הוא דטומאה עוררת טומאה דהאי משהו טמא והאי קב חולין טמאין הלכך מצטרפין:

אבל טהרה מים טהורה שבקדרה מי עוררת טומאה. כלומר שיצטרפו טהורין המים שבקדרה עם מיעוט מים טמאין שבציר ודאי לא מצטרפי:

אפר כשר. היינו אפר פרה:

הולכין אחר הרוב לטמא. אם רוב הוא אפר פרה מטמא כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב:

ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא ולא מתבטלת דלאחר שבטלה ברוב חזרה וניעורה נהי דבמגע לא מטמא כיון דנתערב לא ידעינן הי ניהו דפרה שמא שלא נגע בההוא דפרה:

במשא מיהא ליטמי. אם נשאו כולו הרי יש בו דפרה:

אין הכי נמי הא איתמר עלה וכו':

והאמר רב חסדא נבלה בטיל כו'. כדפרשינן בהקומץ במנחות:

אנן כר' חייא מתנינן לה דתני ר' חייא כו'. ואיתמר עלה כו' תיטמא במשא. כיון דאמרת טומאה כמאן דאיתיה דמיא:

אישתיק. רב דימי:

ומפרק תלמודא מיהא לא קשיא דשני הכא משום דהויא טומאה סרוחה חררת דם ומשום הכי אינה מטמא במשא:

הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה. דנבלה מטמא במשא לעולם עד שנפסלה מלאכול לגר:

וטומאה קלה. טומאת אוכלין בכביצה לעולם מטמא עד שאינן ראוין לכלב. והאי חררת דם נמי משום הכי לא מטמא במשא דאינה ראויה לגר דסרוחה היא:

אלא לר' יוחנן וכו':


דף כג עמוד ב[עריכה]


ואידך. ר' יוחנן ההוא לא תאכלו כל נבלה לגר למעוטי היכא דהסריח מעיקרא קודם שתהא נבלה דלא איתחזי לגר ההיא לא מיטמיא אבל איתחזי לגר לעולם מטמא עד שתיפסל לכלב:

האי נמי איתחזי לגר מעיקרא אגב אימיה. דאי לא שפעה ונשחטה ונמצאת חררת דם היתה ראויה לגר אגב הבשר וכיון דאיתחזי אגב אימא איתחזי נמי כששפעה ודין הוא שתטמא אי לאו משום דאמרינן דבטל ברוב:

ציר טהור שאין רובו מים שאין צריך השקה כיון שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא וצריך השקה:

לערב מחצה מים בצירן וכיון דנפל בתוכו משהו מים הוי רוב מים ומקבל טומאה:

ופלגא לא בטיל. דמיעוטא מים אמרן לעיל דבטלי ברוב אבל מחצה לא בטלי:

אימא עד למחצה. כלומר עד קרוב למחצה מערב בצירן וההיא משהו שנפל משלימן למחצה ולא בטיל:

וטומאת משקין דרבנן. דדרשינן הכי לקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מאי יטמא הכשר. ולא מטמו אלא מדרבנן ולא גזרו רבנן אלא ברובא:

אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. זה שמניקה וזו לא ביכרה עדיין אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה. וראה את המבכירות מיניקות. ואת שאינן מבכירות נמי מיניקות. אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. והויין כולו ספק בכורות. אלא את שיונקות מן המבכירות הן הבכורות ודאין והשאר חולין וודאין:

הלכתא בכוליה פירקין במתניתין בין סתמא בין בחד תנא היכא דלית פלוגתא:

אהייא. אמר הלכתא:

אדר' אליעזר הא לא צריך למימר דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי דהלכתא כוותיה:

מיפלג פליגי בברייתא. כדאמר לקמן:

הא אמרה רב חדא זמנא. לקמן:

מהו דתימא כי אמר רב הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא אדרבי יוסי קאמר ומאי בכוליה פירקין דקאמר משום דתרתי הלכות א"ר יוסי עושה מקום וכן התולש להכי נקט לישנא דכוליה פירקין. אבל לעולם אין הלכה כרשב"ג משום דפליגי בברייתא להכי קאמר הלכה כר' יוסי בן המשולם בפירוש למימרא דמאי דקאמר הלכה בכוליה פירקין אדרבן שמעון בן גמליאל קאמר משום דלא חשיב פלוגתא דברייתא:


דף כד עמוד א[עריכה]


מפני שמרחמת. מניקה וולד של בהמה אחרת אע"פ שאינו בנה ושמא עדיין לא ביכרה וכדאמרן ומיעוט חולבות אע"פ שאינן יולדות הלכך הבא אחריו בכור מספק:

הדבר בחזקתו. ודאי בנה הוא והבא אחריו פטור:

זכרים תלוים. יונקים בזקינות באותן שאינן מבכירות ונקבות יונקות תלויות במבכירות אינו חושש כו'. ופטורין כולם מן הבכורה דכל אחד יונק מאמו:

דאינה מרחמת אלא א"כ יולדת. הכי אמר רשב"ג אותה שמעולם לא ילדה ודאי אינה מרחמת:

הא ילדה. ודאי מרחמת ולד שאינו שלה:

או דלמא. אפי' ילדה אינה מרחמת את שאינו שלה:

והא בעיא לא צריכא אלא לענין אותו ואת בנו דאי אמרינן יולדת מרחמת ממה נפשך פטורה מן הבכורה דכבר ילדה אלא (לגבי) [לענין] אותו ואת בנו צריך לידע אי הוי בנה אי לא למילקי עליה אי שחיט ליה בהדה:

אין חוששין כו' אלמא דלא דידה לא מרחמא ולקי עליה משום אותו ואת בנו:

מי קתני הוא. שמא בנה של אחרת הוא אי הוה תני הוא הוה משמע כדקאמרת אלא כיון דתני היה הכי קאמר אין וכו':

במקום דידה. לא מרחמא דאחריני אבל שלא במקום דידה תיבעי:

דבר בחזקתו וכן היה וכו' מה סיפא ודאי דידה. משום דכולהו ילדו:

אף רישא. הדבר בחזקתו מיירי דודאי דידה ולא אמרינן דאי ילדה מרחמא דלאו דידה:

הא כדאיתא והא כדאיתא. סיפא ודאי דידה ורישא לאו ודאי דידה אלא מרחמא ולא לקי משום אותו ואת בנו:

מאי וכן. דקא מדמי רישא לסיפא:

אפטורה מן הבכורה. משום דכבר ילדה ולעולם רישא מרחמא לאו דידה ולא לקי:

שכרוך אחר רחל. ויורה צדק משיח:

פטור מן הבכורה כמאן כרבן שמעון. דאמר לא מרחמא אלא הדבר בחזקת שילדתו:

ואסור באכילה כרבנן. דאמרי מרחמת אף שלא ילדה דאי רבן שמעון מותר באכילה (דתימא מרחמת לא ילדתו דאי רבן שמעון מותר באכילה) דקי"ל היוצא מטהור טהור:

אי כרבנן מאי עד יבא ויורה. כיון דמרחמא ודאי מיפשט פשיטא ליה דאסור באכילה ולספק אכילה לא צריך הוראת משיח אלא הכי איבעי למימר אסור באכילה עד שיודע לך דבר אם הוא בנה:

או הלכתא כר' שמעון דאמר דלא דידה לא מרחמא:

אי כרבנן. דאמרי מרחמת להכי מסתפק עד יבא ויורה צדק:

לעולם פשיטא ליה דהלכה כרבן שמעון. אבל מספקא ליה אי סבר ר' שמעון דיולדת מרחמת אפי' דלאו דידה אי לא. פטור מן הבכורה הוא ממה נפשך דלמא בנה הוא ואי אינו בנה ודאי לא הות מרחמת אלא אם כן ילדה כבר. משום הכי אסור‏[3] באכילה דמספקא ליה להכי אמר עד יבא ויורה צדק:

ולמילקי עליה משום אותו ואת בנו. לבכורה לא מצי אמר כדאמרי' דפטורה מבכורה ממה נפשך:


דף כד עמוד ב[עריכה]


אילימא לבכורה. אי הלכה כרבן שמעון דאמר הדבר בחזקתו ופטורה. ואי כרבנן תנא קמא וחייבת:

אמרי כי קא מיבעיא ליה. לר' אחי יולדת קא מיבעיא ליה כלומר אם מחזקינן לה להא דחזיר כרוך אחריה ביולדת כבר אי לא ולבכורה וה"ה לאכילה בעי אליבא דרבנן כלומר מה דאמור רבנן דמרחמת אע"ג דלא ילדה מעולם הני מילי אם היה מינה זה שיונק אבל האי כיון דחזיר הוא הוה אמינא אפי' רבנן מודו דודאי לא מרחמא אלא א"כ ילדתו ולאכילה גרידא קא בעי לרבן שמעון דמה שהוא אמר יולדת מרחמת ולד שאינו שלה היינו מינה טלה אבל חזיר ודאי לא מרחמא עליה אלא א"כ ילדתו:

או דלמא דלא דמינה. נמי מרחמא אע"ג דלא ילדתו הואיל וכבר ילדה. ולבכורה לא צריך למיבעיא לרבן שמעון דהוא אמר דאין מרחמא אלא א"כ ילדה כבר:

עושה מקום לקופיץ. ששוחט בו תולש וחותך מן הצמר מיכן ומיכן כדי לעשות מקום לשחיטה:

ובלבד שלא יזיזנו. לצמר ממקומו מן האחד ובהכי לא חשיב גוזז:

דבר שאין מתכוין. לגזיזה:


דף כה עמוד א[עריכה]


ומי אמר רב הכי. דדבר שאין מתכוין מותר:

מסוכריא דנזיתא. פקק של צמיד חבית:

אסור להדוקיה. לסותמו משום סחיטה:

אפילו לרבי שמעון. דאמר דבר שאין מתכוין מותר מודה דאסור:

אמר רב הלכה כרבי יהודה. דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

כלאחר יד. כלומר שלא לשום עקירה אלא לצורך שחיטה דאין דרכו בעקירה אלא בגזיזה:

את הכנף. של עוף הנוצה:

וקוטמו. כמו קוטמו לשנים:

והמורטו. הנוצה מקנה שלה:

חייב משום גוזז דתולדתה דגוזז הוא:

דהיינו אורחיה דכנף בתלישה אבל תלישה דצמר לאו היינו אורחיה ולאו היינו כגוזז:

רבי יוסי סבר לה כרב. דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

שתי שערות. שיש בפרה אדומה:

שעיקרן מאדים וראשן משחיר:

גוזז. השחור במספרים היינו כדי להכשירו:

ואינו חושש. משום גוזז בקדשים דדבר שאין מתכוין מותר:

שאני פרה דלאו בת גיזה. משום הכי אינו חושש אבל לעולם דבר שאין מתכוין אסור סבירא ליה:

ת"ל לא תעבוד ולא תגוז. ולא תגוז נדרש לפניו ולאחריו ויליף לא תעבוד מלא תגוז:

והא איכא איסורא דרבנן. ואמאי קאמר ואינו חושש:

דלא שכיחא דכולן לא הוו אלא ז'‏[4] ולא גזרו בה רבנן ולעולם דבר שאין מתכוין אסור. ומשיב התלמוד ואמאי גוזזן כשהיא מקודשת הפרה וליחלה על גבי דמים ולפקה לחולין וליגזיה כשהיא חולין:

דמיה יקרין. ואין לו כ"כ דמים כדי לפדותה בשוייה:

[5] בגיזת זנבו ולא בשאר גופו:

בקופיץ. כלומר שבקופיץ תולשו דהיינו כלי:

תני לקופיץ. כלומר שביד תולשו כדי לעשות מקום לקופיץ:

לכתחלה או דיעבד. דהתולש משמע (דיעבד) [לכתחלה] דהאי וכן אתולש קתני ומשמע לכתחלה כלומר כמי שאמר דעושה מקום דהיינו לכתחלה קאמר וכן התולש. כלומר דלכתחלה תולש או דלמא האי וכן אלא יזיזנו קאי כלומר וכן התולש לא יזיזנו ממקומו נמי אבל אכתי לא ידעינן אי תולש לכתחלה או דיעבד:

תולשו ורואה היינו לכתחלה:

השתא התם דשחיטה מוכח עליו שאינו עושה בשביל צמר אמרת לא יזיזנו התולש לראות מקום מום דהכא לא מידי מוכיח עליו דאין ניכר המום לעלמא מיבעיא דלא יזיזנו אלא ש"מ האי וכן אתולש קאי דתולש לכתחלה כמו עושה מקום ש"מ:

שער בכור בעל מום. צמר שלו שנשר מקצתו:

והניחו בחלון. לפי שצמרו אסור לגמרי מחיים דפסולי המוקדשים אסורים בגיזה ועבודה:

ואח"כ שחטו במומו עקביא בן מהללאל מתיר. דכי היכי דשחיטה מתרת הכל בשר ועור וצמר שעליו הכי נמי מתרת זה שנשר:


דף כה עמוד ב[עריכה]


וחכמים אוסרים. הואיל ונשר מחיים בפסולי המוקדשין אסורין בגיזה ובעבודה:

אמר לך ר' יוסי כו'. בזה עקביא בן מהללאל מתיר אע"ג דהצמר שעל גביו טעון קבורה האי דנשר מחיים מותר וחכמים אוסרים:

השתא במת אע"ג דטעון קבורה עם צמרו שרי ההוא דנשר מחיים שחטו דמותר צמרו בהנאה כ"ש דשרי ההוא דנשר מחיים:

אלא לא בזה התיר. כלומר דבנשר קודם שחיטה תרוייהו שרו ולא פליגי אלא במת שנשר קודם מיתה:

מחלוקת. לר' יהודה כדאית ליה בשחיטה דנחלקו ולר' יוסי כדאית ליה דבשחיטה לא נחלקו כשהתירו מומחה את הבכור בעל מום קודם שנשר שערו דר' יהודה סבר דרבנן סברי ודאי דינו להיות מותר לאחר שחיטה הואיל ונשר לאחר שהתירו מומחה. אבל אי שרית ליה שער הנושר אתי לשהוייה לבעל מום בחיים טפי משיעור שנתנו חכמים בפירקין דלקמן דסבר דכל יום נושר משערו ואקבצנו ויהיה לי צמר הרבה ואינו רוצה לשוחטן ושמא יבוא בו לידי תקלה לגוזזו או לעבוד בו בשוגג הלכך אסרי רבנן צמר שנשר קודם שחיטה ורבי יוסי סבר לא גזרי שמא ישהא אלא כיון שהתירו מומחה ואח"כ נשר ושחטו אפילו רבנן שרי אבל לא התירו מומחה קודם שנשר אפילו ר' יוסי מודה דרבנן אסרי ההוא שער שנשר אע"ג דשחטו דכיון שנשר קודם שהתירו מומחה חשוב כמו שנשר מעליו ואסור:

בעלי מומין אוסרין בכל שהן משמע שאם יתערב בעל מום במאה קדשים תמימים כולן אסורין:

ור' (אסי) [יוסי] אמר יבוקר. איזה הוא בעל מום והשאר מותרין:

הכא האי בעל מום אוסר בכל שהוא דקאמר לא בעל מום ממש אלא בגיזת בכור בעל מום עסקינן שנתערבה בגיזי חולין ושחטו לבעל מום:

ומאן תנא קמא. דאמר אסור בכל שהן ר' יהודה ור' יוסי דאמר יבוקר היינו האי ר' יוסי דמתני' דסבר דנשחטו שרו רבנן:

לא יבוקר. השתא אם מום קבוע הוא ושחטו מותר ואם מום עובר הוא אסור גיזתו ואע"ג דלא התירו מומחה קודם השרת שער מותר אי מום קבוע וקשיא לריש לקיש דאמר אבל לא התירו מומחה קודם שנשר דברי הכל אסור:

לא יבוקר. הדבר אי התירו מומחה קודם שנשר אין אי לא לא:

אמרה לשמעתא הא דתריץ רב נחמן בגיזה:

מחלוקת. דתנא קמא ור' יוסי בשבדק ולא מצא בעל מום ולא בגזה פליגי אלא בבעל מום גופיה וליכא לאקשויי:

ובפלוגתא דר"מ ורבנן. עד שמגיע לסלע. ושוב טהור הכא נמי א"ר יוסי כיון שביקר ולא מצא כולן מותרין ות"ק סבר כר"מ:

מחלוקת בשבדק. לאותו בעל מום ומצאו וחייש ת"ק שמא זה שמצא לאו היינו הוא שנתערב ביניהן אלא אחר הוא ואותו שנתערב עדיין לא נמצא הלכך כולן אסורין היינו כר' שמעון בן גמליאל דאמר שתבדק כל השדה כולה דשמא זה קבר אחר וזה שאבד עדיין לא נמצא:

ור' יוסי דאמר יבוקר סבר לה כרבי דכיון שמצאו היינו הוא שנתערב:

אמר לך. ר' אסי גבי טומאה אפילו ת"ק מודי דכיון שהגיע לסלע טהור דאימא עורב או עכבר נטלה אלא בבעל מום שבדק ולא מצא אפילו רבי יוסי מודי דאסירי דבעל מום להיכא אזל:

ואידך רבי חייא אמר לך שמא מום עובר הוה ואיתסי:

כיון דבדיקי וקיימי. ואיערב בעל מום בהדייהו ואישכח מי מחזקינן הנך דבדיקי דדרכיהו למיפל בהו מומא הלכך לא דמי לתיבדק כל השדה:

שכיח בהו מומא. אף על גב דבדיקי מעיקרא:


דף כו עמוד א[עריכה]


הא בעל מום שרי. תולש לכ"ש נושר:

ואע"פ שלא התירו מומחה. קודם אלא לאחר שנשר:

א"ל ריש לקיש האי תנא דהתולש צמר כל היכא דלא התירו מומחה קודם שתלש תם קרי ליה שכתולש מתם דמי וליכא למימר הא בעל מום שרי (על שנטמא היינו שהומם):

מודה אבא חלפתא בזה ששחטו שהוא מותר אפילו לחכמים:

אבל ביחוד אמרו. האי אבל כמו באמת כדכתיב אבל אשמים אנחנו. בייחוד בבירור:

ונותנו בחלון שיש לו תקנה שאם שחטו יהא מותר:

על מה נחלקו כו'. ר' יוסי דאמר במת נחלקו היינו ת"ק דאמר דבמת חולקין:

ת"ק סבר. מה שעקביא מתיר במת כשהתירו מומחה קודם תלישת שער ואתא ר' יוסי למימר דכל תנא בתרא מטפי אע"ג דלא התירו מומחה קודם אלא שוב [אחר תלישה] מתיר עקביא והיינו כתנאי:

לא דכולי עלמא אי התירו מומחה. קודם תלישה אין אי לא לא ולאו בהכי פליגי אלא ג' מחלוקת בדבר:

דת"ק סבר פליגי במת וה"ה לשחטו. ומשום דלא איירי מידי בשחטו אית לן למימר דסבר דבתרווייהו פליגי:

הל' כר' יהודה. דלא שרי עקביא אלא בשחטו:

בבחירתא. מסכת עדיות:

צמר המדובלל. המדולדל:

שנראה עם הגיזה. שנראה במחובר לגיזה מותר:

אידי ואידי. בין נראה ובין שאינו נראה כדאמרינן דבשחטו דברי הכל מותר:

אי רבנן אידי ואידי מיסר אסירי. אפילו אותן שנתלש קודם וכ"ש ששוב נתלש שמיתה אוסרת:

ואי עקביא איפכא מיבעי ליה. שמה שהוא מותר במת אין מתיר אלא מה שנושר קודם אבל [מה שנושר] שוב [אחר] שמת [לדברי] הכל אסור והכי איבעי ליה למיתנא את שאינו נראה מותר ואת שנראה אסור:

אלא לאו רבנן. דבשחטו אוסרין מה שקודם נשר אבל שוב שנשחט מותר העור והמחובר לו והיינו דקאמר הנראה עם הגיזה הצמר המחובר לעור קרי גיזה מותר ואת שאינו נראה אסור:

מעולה תמימה. מבעל מום דשאר קדשים לא קא מיבעי ליה כיון דבר פדייה הוא לא משהי ליה אלא פריק ליה ושחיט ליה מיד הלכך שרי. וא"ד (ה"מ) [כיון דבעי] מומחה ודאי איכא למיחש דמשהי להו ולא קא מיבעי ליה. אלא תמימה קא מיבעי ליה:

צמר שנתלש. מעצמו דחטאת ואשם וכו' דבכור ומעשר נמי לא תיבעי לך לד"ה אסור דלאו לכפרה אתי ומשהי ליה משום חימוד צמר הנושר ואתי לידי תקלה:

כי תיבעי לך דעולה. כיון דלאו לכפרה אתיא דדורון בעלמא היא משהי לה:


דף כו עמוד ב[עריכה]


או דלמא. כיון דמכפרא אעשה דאמרינן דבאה על עשה ועל לא תעשה שניתק (על) לעשה:

דבבעל מום אפילו תולש שרי. ולא בתם:

והאנן נשר תנן. בבעל מום ולא תולש:

תנא נשר להודיעך כחן דרבנן. דאפילו נשר דממילא אסרי אבל לעולם ה"ה לעקביא דתולש נמי מתיר:

תנא תולש להודיעך כחן דעקביא. דמתיר בשחיטה:

כל שעיקרו של שער. תולש והפוך העיקר כלפי ראשו וראשו אצל העור נראה שמחיים נתלש:

שאינו מתמעך עם הגיזה כלומר שאינו מחובר שוכב בשוה עם שאר הגיזה אלא נתלש ויוצא כמעט חוץ משאר הגיזה:

קסבר. האי נמי שעיקרו הפוך כלפי ראשו ואינו יוצא חוץ משאר הגיזה היינו נראה עם הגיזה. קסבר ריש לקיש שעיקרו הפוך הוי ודאי אינו נראה עם הגיזה יותר ממה שאינו מתמעך דהכי אורחא דגיזה לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות:

הדרן עלך הלוקח

  1. ^ הערת המדפיס - דברי רבינו צריכים באור דהא באמת גם בבכור ומעשר נוהג תמורה ורק דאינה קרובה ונאכל במומו לבעלים ואולי דטס"ה וצ"ל בכור ומעשר אין תמורתן קריבה ונפקא ליה מדכתיב גבי בכור קודש הם ודרשינן הם קריבין ואין תמורתן קריבה ומעשר נמי ילפינן העברה מבכור.
  2. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כיון שנפתח הקבר והוולד כבר כלו לו חדשיו וכו'.
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אבל לענין איסור אכילה מספקא ליה להכי אמר וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - כדתנן בריש פרה
  5. ^ הערת המדפיס - גי' רבינו בגמ' ואב"א כי איתרבי שור לגיזת זנבו ועי' בשיטה אות ה'