רבינו גרשום על הש"ס/בכורות/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נג עמוד א

שלא בפני הבית. לאחר חרבן הבית:

ממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן. מחוצה לארץ לארץ וכל היכא דכתיב מעשר ותרומה באוריית' משמע בדגן שבארץ דסמיך ליה ארצם או נחלה כגון כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו נתתי ללוים על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. וכגון כי תכלה לעשר וגו' השקיפה וגו' אי אתה מעלה מעשר בהמה ומתניתין דקתני נוהג בארץ ובחוצה לארץ:

אפי' תימא ר' עקיבא כאן ליקרב כאן ליקדש. האי דקאמר רבי עקיבא אי אתה מעלה מחוצה לארץ ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפי' בחוצה לארץ:

דיקא נמי. דקרא ליקרב קאמר דכתיב והבאתם ומהקרבה הוא דמעטיה אבל מקדושה לא:

לנאכל במומו. ולא כשהוא תם:

אי הכי אפי' האידנא נמי. בזמן הזה יהא נוהג:

גזירה משום יתום. שלא יכניסו לדיר להתעשר ולאו בר עשורי הוא כדתנן במתניתין:

מעיקרא נמי. בפני הבית נמי לא משום יתום:

אפשר בהכרזה. דמכרזי דיתום לאו בר עשורי:

משום תקלה. דשמא לא יכול להמתין עד שיומם ויאכלנו תם. ובזמן בהמ"ק ליכא למיחש לתקלה דהא מצי מקריב (לאימוריו) [לגבוה] בשעה שירצה ומצי למיכליה:

אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. דכל הני הוו לבדק הבית ואי אפשר למיצנעינהו עד שיבנה הבית ואתי בהו לידי תקלה הלכך [אם הקדיש] בהמה תעקר כו':

אי הכי. כיון דמעשר בזמן הזה לא קדיש דחיישינן לתקלה בכור נמי ניחוש לתקלה ולא ליקדש:

הכי קא אמרינן לקנינהו לאודניהו לעובד כוכבים עד שהן במעי אימן דהוה ליה שותפות עובד כוכבים ולא ליקדש כי היכי דלא ליתי לידי תקלה:

דף נג עמוד ב

לא משום הכי קדיש בכור האידנא דאפשר כדרב יהודה דמטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם ולא יאכל תם:

התם נמי גבי מעשר אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא קודם שיצא עשירי והוי בעל מום ולית ביה תקלה וליקדוש:

מי ידע הי נפק. דלישדי ביה מומא מעיקרא וכי תימא כו':

ושכיחי. בהו מומא בלקוחין ולא שכיחי תמין בלקוחין (כי) לצורך הקרבה הלכך אסיר למישדא מומא בעדריה ומשום הכי לא קדיש מעשר האידנא:

אין משנין אותו מקדושה לקדושה. קדושה קלה לחמורה כגון שלמים לעולה:

אבל מקדישין הקדש עלוי ומחרימין אותו. כיצד כדתנן בערכין בפרק המקדיש מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר הן דאמר דחייב באחריותן נותן את דמיהן לכהנים מפני שהחרימם. ואם נדבה הן נותן את טובתה לכהנים. כיצד שור זה עולה. היינו נדבה דלא אמר עלי אומדין כמה אדם כהן שאינו ממשמר זה שמשמש רוצה ליתן לבעלים בשור זה שימתין לו עד זמן משמרתו כדי שיעלהו עולה שיזכה בעורו וההוא טובת הנאה יתן לכהנים כשהחרימן. וכן המקדיש את קדשיו הקדש עילוי שמעלה אותן בדמים לבדק הבית אם נדר הם נותן את דמיהן. ואם נדבה נותן את טובתה לגזבר:

מהו דתימא התם. הוא דאין משנין דכל בהמה לאו לעולה קיימין דלא חזיא לעולה אלא זכר להכי לא חיילא אשאר קדשים:

אבל הכא. גבי מעשר דכל בהמה למעשר קיימין בין זכר בין נקבה:

מאי נפקא מינה. אי קדושת מעשר חיילא אמוקדשין על שלמים דמאי קדושה חמורה איכא במעשר דליתיה בקדשים קלים:

איכא למיקם עליה בלא יגאל ולא ימכר. קדשים קלים אית להו פדיון ומעשר בהמה לית ליה:

^[1] בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה. באותן שנולדו לפני אלול ולאחר אלול אין מתעשרין מזה על זה החדש על הישן:

שהיה בדין שכבשים ועזים לא יתעשרו מזה על זה מה אם החדש על הישן שאינו כלאים זה בזה הנולד מהן אינו כלאים:

ת"ל וצאן כל משמע כל צאן אחד כלומר כל דכתב כל מעשר בקר שדי ההוא כל אוצאן דליהוי משמע כל צאן אחד וכבשים ועזים איקרו צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים:

מה מעשר דגן מחדש אישן לא. כדאמרינן בספרי והרמותם ממנו מן המובחר ולא ממין על שאינו מינו ולא מחדש אישן ותרומה איתקש למעשר דכתיב כן תרימו גם אתם מכל מעשרותיכם:

אי הכי חדש וישן נמי. לירבי מוצאן:

לשנה הקשתיו. מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן אין מעשרין משנה זו על זו אף מעשר בהמה נמי:

ולא לדבר אחר. כלומר דמין על שאינו מינו מעשרין:

דף נד עמוד א

אשכחן תירוש ויצהר דגן ויצהר. דכתיב חלב בזה וחלב בזה לומר שאין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דלא כתיב חלב אדגן מנין דאין מעשרין מזה על זה:

דאמר חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ולא במפולת שוורים דהשתא לא מצית למימר דתירוש ודגן ודגן ודגן הוי כלאים. דעד דאיכא חטה ושעורה וחרצן לא הוי כלאים היכי מייתו לה בק"ו:

אפילו ע"י דבר אחר אם יצרף עמהן עוד מין אחר חטין או שעורין לא הוי כלאים אפילו הכי אין מעשרין מזה על זה:

ושאר מינין דעלמא כגון פולין ועדשין מנא לן דאין מעשרין מזה על זה:

אלא מעתה. כיון דגמרת דאין מעשר ממין על שאינו מינו מדכתיב כל חלב תרי זמני כלומר תן חלב לזה וחלב לזה:

גבי מעשר בהמה דלא כתיב. תרי זימני מעשר מעשר דלא כתיב מעשר בקר ומעשר צאן הכי נמי דיתעשרו מזה על זה:

דף נד עמוד ב

הדר אמר קרא העשירי כדכתיב תרי זימני מעשר מעשר דמי:

אי הכי כבשים ועזים נמי. נימא תן עשירי לזה ועשירי לזה ולא יתעשרו זה על זה:

הא כתיב וצאן משמע כל צאן אחד:

הכא נמי לימא. כל חלב תירוש ודגן כל משמע כדגן אחד ויתעשר חטה על שעורה:

ראשיתם. תן ראשית לזה וראשית לזה שלא יתעשרו מזה על זה:

דאי ס"ד כבשים ועזים נמי. לא יתעשרו זה על זה לכתוב כל מעשר בהמה ולא לכתוב בקר וצאן:

הוה אמינא אפילו חיה. כי היכי [דילפינן] חיה מבהמה (ילפינן) לענין הרבעה הכי נמי יליף חיה למעשר. הא ליכא למימר משום (דמי) דמעשר תחת תחת מקדשים גמר וחיה ליכא בקדשים. ואכתי לכתוב כל מעשר בהמה ואתי בק"ו מחדש וישן ומה חדש וישן שאין כלאים זה בזה אין מתעשר מזה על זה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה בקר וצאן למה לי כו':

האי כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה דלהכי אתי וצאן דכל משמע צאן אחד ולהכי מייתר:

אלא הכא מי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין. דאין מחייבין במעשר מן התורה ולאו מייתר הוא למימר כל מעשר דגן אחד:

אימא ליערבן. בקר בצאן. האי בצאן דכתב לאו להכי כתיב דמעשרין כבשים על העזים אלא לערבן בקר בצאן דמעשרין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר:

לרבא נמי דמפיק וצאן לכל צאן משמע אית ליה נמי העשירי תן עשירי לבקר ועשירי לצאן:

מצטרף כמלא רגל בהמת רועה. כלומר כל אותן בהמות של אדם אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועה ורועה אחד יכול לשומרן מצטרפין להתעשר ביחד דהוי עדר אחד:

ט"ז מיל. דקים להו לרבנן דטפי לא אזלא רגל בהמה וכולן שעומדות בתוך ט"ז מיל מצטרפות:

היו לו ב' עדרים ובין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין:

היה לו עדר באמצע אלו ל"ב מביא ומעשרן כולן עד אותו עדר שבאמצע שהרי עכשיו אין בין עדר לעדר ט"ז מיל אבל החיצונים אין יכול להביא אלו לאלו שהרי יש ביניהם יותר מט"ז מיל:

הירדן [מפסיק] אין מצטרפין למעשר אחד:

על ידי מונה רועה. כלומר דההוא צאן דרועה אחד יכול לשמור ולמנות הוי עדר ומצטרף למעשר אחד למנין דהיינו מעשר:

וקים להו כו'. ותעברנה כלשון כל אשר יעבור דכתיב גבי מעשר:

משום הכי קתני שלשים ושתים משום דקא בעי למיתנא סיפא היו לו באמצע אותן ל"ב אבל בעדר אחד טפי מט"ז אין מצטרפין:

וכמה. בהמה ליהוו באותן ל"ב מיל דכי הוו לו באמצע דמצטרף:

דף נה עמוד א

אמר רב חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע. דהני חמש חזיין לאיצטרופי להכא ולהכא דכי אזיל רועה גבי הא דבאמצע שלטא עייניה ט"ז מיל להכא וט"ז מיל להכא ומצטרפי דקרינן ביה מונה דמצי חזי להכא ולהכא:

ציפורי עומדת בין כפר חנניה וכפר עותני ובין שלשתן לא הוי אלא ל"ב מיל:

תיובתא דרב דאמר חמש בעינן באמצע כי היכי דליחזי לאיצטרף להכא ולהכא:

תרגמא שמואל כו'. ואחד באמצע. דההיא חדא חזיא לאיצטרף הכא והכא:

אפילו רועה ואפילו כליו. כלומר לא תימא דכי הוי בהמה באמצע מצטרף אפילו רועה או כליו קאי באמצע מצרפין דהא מצי חזי הכא והכא. וכליו דכי אתא לאיתויי כליו דקאי באמצע שלטא עיניה הכא והכא:

כלבא דרועה. קאי באמצע מי מצרף אי לא:

כיון דקרי ליה לכלבא אתי לגביה ולא מצטרך רועה למיזל לגביה לאיתויי דלא אזיל התם לאמצע ולא שליט עיניה להכא והכא לא מצרפן או דלמא כו':

אלמא. דהאי דקאמר ירדן מפסיק משום דלא מיקרבן הוא בשאין שם גשר דלא מצו הני למיקרב להני:

אבלטאות. כרכים גדולים:

דכמקום שיש שם גשר דמי. דאין שם מים ביניהם ומצו למיזל הני להני ולא מיצטרף:

עשאו גבול בפני עצמו. ומפסיק הכי נמי דאם יש לו בהמות בגבול של ב' שבטים דלא מיצטרפי:

כולה א"י גבול אחד היא. ומיצטרפי:

אי הכי ירדן נמי. מא"י היא ולא יפסיק:

בשלמא לר' חייא דאמר משום דירדן איקרי גבול היינו דקתני הירדן מפסיק אלא לר' אמי דאמר משום דלא מיקרבן הוא ליתני כל נהר סתם מפסיק:

אילימא לנודר. שלא ישתה מן הירדן:

וכל היכא דקרו ליה ירדן. בין למטה בין למעלה ליתסר:

אלא למעשר בהמה. להפסיק דלא מפסיק אלא דמבית יריחו ולמטה:

זכרותיה. עיקרו של ירדן שמשם גדל היינו ממערת פמייס:

מטמא ברביעית. כדינו של דם המת:

דכרותא דמיא. עיקרו של כל מימות של עולם פרת ממנו יוצאין:

ושלשה נהרות. גיחון פישון חדקל:

למטה מפרת. כלומר דכל מימות יוצאין ממנו:

דף נה עמוד ב

והא איכא עיניתא דמידליין. שבראשי ההרים שנראין שאין יוצאין ממנו:

הנהו סולמי דפרת נינהו. כלומר סילונות נמשכין ממנו תחת הארץ ונובעין על ראשי ההרים:

הוא פרת דמעיקרא. להכי כתוב ביה הוא לומר שהוא קודם לאלו:

מימיו פרין ורבין. שמתגברין ביותר:

מכיפיה מתברך. מגדותיו הוא מתברך שאינו מתגדל לא מגשמים ולא ממעינות אלא מעצמו והיינו פליגא דרב דאיהו דאמר סהדא רבא פרת לומר שמגשמים הוא מתגדל:

ומפצי ביומי תשרי ומניחן בקרקעית הנהר לפי שכל הנהרות מתמעטין ביומי תשרי מן החום שהיה ויש טיט בקרקעית המים בעיקר הנהר והיה משים המפצין כדי שלא ישקעו רגליהן בטיט וליהוי חציצה לטבילה וההיא דאמר שמואל לעיל נהרא מכיפיה מתברך הוי פליגא אהא דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין כלומר אין המים שאין שם נוטפין אלא זוחלין בלבד מטהרין אלא פרת ביומי תשרי לפי שכבר נתמעט מימי הגשמים שנטפו בו אלמא מימי גשמים הוא מתגדל ביומי ניסן כשמתפשרין השלגים והמטר ואיהו אמר דאינו מתגדל אלא מכיפיה:

דף נו עמוד א

תניהו ענין למעשר בהמה. דאיתיה בעשיה שמכניסן לדיר וקורא לו שם מעשר וסוקרו בסיקרא:

תניהו ענין לחטאת ואשם. דאיתנהו בעשייה שמקדישן:

הא לא מצי אמרת דומיא דבנך בעינן דאינו בא על חטא והני באין על חטא:

אימא תניהו ענין לעולה ושלמים. דאיתנהו בעשיה ואינן באין על חטא:

לא ס"ד דומיא דבנך בעינן שאינו בא בנדר ונדבה לאפוקי עולה ושלמים דבאין בנדר ונדבה:

אמר רבא הא לא קשיא ההיא דרב אסי דאמר קרא כן תעשה שלא יהא לקוח ואימתי מיעט הכתוב לקוח בשעת עשייה כלומר בזמן שראוי להקרבה יש בו איסור לקוח אבל כשהן עוברין דלית בהו עשייה דלא חזו להקרבה לית בהו איסור דלקוח:

איסור לקוח חל על מחוסר זמן. שאם לקחו קודם ז' ימים קודם שנראה להקרבה אינו נכנס לדיר להתעשר לעולם אע"ג דלקחו שלא בשעת עשייה:

מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. ושעת עשייה קרינן ביה. הלכך יש בו איסור לקוח:

אף מחוסר זמן קדוש לפני זמן במעשר וקרב לאחר זמן:

איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר. דמרבי ליה מתניתין מהכל נכנסין כגון שנתנו לו וחזר ולקחו ממנה.^[2] ובזונה עובדת כוכבים קא מיירי דלא איתחייביה במעשר ודמי כי חזר ולקחו ממנה כלקחו שלא בשעת עשייה ולית ביה איסור לקוח. הלכך נכנס לדיר להתעשר. וכתב לישנא אחרינא כגון שנתן לה עובר פרתו וחזר ולקחו ממנה בעוד שהוא עובר דלא חל עליה איסור לקוח. ומיסתבר כלישנא אחרינא:

ואמאי מוקמינן לה בחזר ולקחן ותיעשריה איהי. הזונה עצמה ובמעשר לית ביה איסור אתנן כדאמר לקמן כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו דבר ערוה פוסל בו ומעשר לא פסיל ביה מום:

בזונה עובדת כוכבים עסקי' דלאו בת עשורי היא:

דף נו עמוד ב

תועבה תועבה מעריות. כתיב הכא כי תועבת ה' אלהיך הוא וכתיב בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה בהך זונה דלא תפסי בה קידושי דכתיב לא תתחתן בם אתננה אסור:

והאי לאו זרעיה הוא. כדגמרינן ביבמות בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה וכדמפרש התם. והאי זרעיה הוא דתפסי בה קידושי:

האחין השותפין. מיירי באחין שחלקו ירושתן:

וחזרו ונשתתפו שחייבין בקולבון. הואיל וחלקו אם נתנו ביחד שקל צריכין להוסיף קולבון דהיינו פונדיון. שכך מכריעין ב' חצאי שקל יותר משקל ואע"ג דחזרו ונשתתפו לא נפטרו מקולבון דכיון דחלקו הוי ליה כשני ממונות ופטור ממעשר בהמה משום דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ולקוח פטור ממעשר בהמה. ועוד כיון דנשתתפו נפטרו מן (הבכורה) [המעשר] כדאמרי' בגמ' קנו בתפוס' הבית כלומר שלא חלקו ירושתן ומעצמן השביחו וילדו חייבין במעשר בהמה דנתחייבו הנכסים במעשר כבתחלה בחיי אביהן. ואם לאו שחלקו ונשתתפו והדר ילדו פטור חלקו וחזרו ונשתתפו היינו פירוש דרישא:

כל פטר רחם כו'. יהיה לך ת"ל יהיה לרבות אותן שקנו מתפוסת הבית שחייבין:

פשיטא. דהכי איתה וכל הני יכלינן למידק ממתניתין ומאי קמ"ל ר' ירמיה:

סד"א כיון דחלקו בבהמה. דעיקר טורח בבהמה היא דטיפולה מרובה וצריכא לסייע כל אחד לחברו ואינהו לא חשו לכוליה האי ופלגי בהמה ודאי גלו אדעתיהו דלמפלג כספים קיימי ואע"ג דלא חלקו עדיין כספים כמי שחלקו דמי וליחייבו בקולבון קמ"ל דלא. אלא מה שחלקו חלקו ומה שלא חלקו לא חלקו:

לא שנו. דכי חלקו בהמה פטורין ממעשר אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים דהני ודאי לקוחות הן ולא חלוקה גמורה:

אבל חלקו. זה וזה בשוה לאו לקוחות הן אלא חלוקה גמורה ואומרין לכל אחד הוברר הדבר שזה הוא חלקו ודאי המגיעו וחייבין במעשר:

חלקו תשעה שמנים כנגד עשרה כחושין היינו נמי ענין לקוחות:

דף נז עמוד א

ואזדא ר' יוחנן לטעמיה. דלית ליה ברירה ומשום הכי מחזירין זה לזה ביובל דאין אומרין זהו חלקו המגיעו:

אף שורך וצאנך בברור לך. שיהא חלקך ואין ברירה. אבל שדה של ירושה דלאו מכר הוא אימא לא ליהדר:

ואי אשמעינן שדה. ירושה דמחזירין זה לזה דכלקוחות הן היינו חומרא. אבל הכא גבי מעשר בהמה אי משוינן לה כלקוחות היינו קולא דפטירי ממעשר אימא לא:

אי נמי אי אשמעינן בשדה. דכלקוחות הן ומחזירין משום דכתחילה כלומר דהשתא כי מחזירין שייך כל חד וחד לדחבריה כבתחלה. כמעיקרא קודם חלוקה ומקיימי קרא דכתיב תשובו איש לאחוזתו הילכך קאמר אין ברירה כי היכי דמחזירין אבל הכא מעשר בהמה דלית ביה דין חזרה ביובל אימא ליהוי ברירה קמ"ל דלא:

שכנגד הכלב אסורין. כל העשרה דלא ידעינן הי ניהו הוי מחיר כלב חילופו. אי דשוו כולהי עשרה כהדדי כל חד וחד שוה כמו הכלב הכי נמי דאמרינן ליברר חד כנגד הכלב:

דהאי משהו שייך בכולהו י'. וליכא ברירה הלכך שכנגד הכלב כולן אסורין להקרבה:

כל שמתה אמו. כשנולד זה או נשחטה שזה פירש למיתה וזה לחיים:

והשלח קיים. העור שלה שיכול אדם לכורכו בעור אמו ולחממו בו אין זה יתום:

שור או כשב. שיהא מיוחד שור או כשב פרט לכלאים:

ומה כאן במעשר פרט לטרפה (שבגלוי) דכתיב כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת אף להלן בקדשים פרט לטרפה:

טומטום אין נכנס. דקסבר דבריה היא:

ואי לא גמר. הנך גופייהו דממעט מנא ליה:

איתקש לא תנן. דכתיב בחד קרא:

קסבר ספיקא הוא. וממה נפשך אי זכר הוא אי נקבה היא חייב במעשר:

דף נז עמוד ב

ביוצא דופן סבר לה כר' שמעון דאמר במס' נדה ולד מעליא הוא דכתיב אם נקבה תלד לרבות יוצא דופן:

ודלא כר' יוחנן. דפליג עליה התם דאמר מודי ר' שמעון לענין קדשים שאינו קדוש דלא הוי ולד:

במחוסר זמן סבר לה כר' שמעון בן יהודה. דאמר לעיל מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור כו':

מערקת לבנה מפשיטין את המתה השלח שלה ומלבישין את החיה היתום:

נתגלה טעמא של משנתינו. של ר' יהושע^[3] וכי עבדי ליה הכי חיי:

חזירים. קלפי עלין כקלח אחד:

נעלסה. וגרסי' במנחות נושא עולה ונתחטא כלומר נושאה ומעלה לביצתה ונתחטא ומניחה בתוך קן שלה וכשהיא רוצה להטיל ביצתה יורדת לארץ ומטילה בנחת שנאמר כי תעזוב לארץ ביציה אלמא דלא שדיא לה שתשתבר:

ההיא דנפלה מוזרתא הואי דלא חששא לזה:

שלש גורנות למעשר. כלומר בג' פעמים בשנה מעשרין מעשר בהמה בפרוס הפסח כו':

ולמה לא אמרו בא' בתשרי. כלומר כיון דקסברי דבאחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה כדאמר בגמרא:

כל קבל חרפי אפלי וקייטי. המבכירות מתעברות בתשרי ויולדות בניסן ומתעשרין סמוך ללידתן והמאוחרות יולדות בתשרי והיינו פרוס החג וקייטי יולדות בקיץ בפרוס עצרת:

ואמאי גורנן בהני זימני:

דף נח עמוד א

כדי שתהא בהמה מצויה. לקנות לעולי רגלים דאחר שעישרום מוכרין אותן:

ואע"ג דתנן עד שלא הגיע כו'. אפילו הכי משהי להו לגורן ומעשרן דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה דמעשרין והדר מזבין להו:

דטבלן בגורן. בטבל של דגן מדרבנן ולא מדאורייתא:

פרוס פלגא. כדאמר כמה ישהה בבית המנוגע בכדי אכילת פרס וההוא פרס הוי פלגא כדאמרינן חציה לבית המנוגע:

זמנין דמקלע הגורן ביום שלשים של אדר כשהוא מלא דאכתי הוו ט"ו יום לפסח וזימנין דמיקלע בכ"ט באדר כשהוא חסר משום הכי לא קבע ליה זמן רבי עקיבא:

בכ"ט באדר ובאחד בסיון:

מאי שנא דבן עזאי לא יהיב פרוס לעצרת ט"ו ימים אלא ה' יום איידי דלא נפישי הני דילדי בקייטי אי אמרת ליקדום למעשר ליעשרינהו ט"ו יום קודם שלמי להו קמי רגל דמיתאכלי ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלי' בעצרת:

בן עזאי לטעמיה. כדאמר לקמן במתני' האלוליים מתעשרין לעצמן:

זימנין דמחסרי לאב. והוי ביום שלשים ר"ח אלול ואי הוי מעשרינהו ביום שלשים לא יהוי היכירא בין חדש לישן דהשתא נמי הוי זמן דחדש לעשורי:

דאמר. ב' שבתות דהוי י"ד יום קמי פסח:

ואם שחט פטור. דלא הוי טבל מדאורייתא:

הואיל והללו אומרים כך. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה ור' מאיר אמר באחד באלול. משום הכי אמינא דהאלוליים יתעשרו לעצמן מספיקא דלא ידעינן כמאן כו':

כקליפת השום שהוא קל:

חוץ מן הקרח הזה. היינו ר' עקיבא דרבי יהושע בן קרחה היינו בנו של ר' עקיבא. כדגרסי' התם (שבועות ו.) א"ל ר' יהושע בנו של ר' עקיבא לר' עקיבא. למ"ה:

מפי חגי זכריה ומלאכי אמרוה. הני תנאי והוי כנבואה הילכך לא מצי קאי אטעמא:

חמשה בתשרי וחמשה באב הבא מיצטרפין:

פשיטא. דלבן עזאי לא מיצטרפין אלולים:

מהו דתימא כי היכי דמפסקי שנים. ראשי שנים דאין מעשרין מחדש על הישן הכי מפסקי גרנות דהנך חמשה דתשרי וחמשה דאב דיש ביניהן גרנות של מעשר אימא לא ליצטרפו קמ"ל דמצטרפי כדתנן חמשה כו':

דף נח עמוד ב

מאי אמרת ליצטרפי לגורן אחר. הנך ה' דקאמרינן דפטירו עשירי ודאי אמר רחמנא שלא נכנס לדיר מעולם אלא עכשו ולא ספק דשמא עשירי שיצא הוא מאותן ה' שכבר נכנסו לגורן והם ספק של שנה זו ספק של שנה שעברה:

פשיטא. דלבן עזאי חד מן אלוליים בעי למישקל ומאי קמ"ל רבא:

מהו דתימא. ליגזור דלא אתי למשקל מהנך דלאו אלוליים קמ"ל דליכא למיחש דהא אפשר שירביצן או שיעמידן לאלוליים כדי שיהו ניכרין לו ויכול למנותן כך ולא אתי למישקל מאידך:

קפץ מן המנויין לתוכן. לתוך אלו שבדיר שעדיין לא נמנו כולן פטורין דהנהו קרי מנויין מא' ועד ט' קודם שיצא העשירי והני מנויין פטורין אע"ג דמת עשירי בדיר משום המנויין הראוי דבשעה שיצאו הן עדיין היה עשירי חי והיה ראוי להשלים המנין וכן כל מקום שמשתייר בדיר כדי להשלים למנין אותן שיצאו קרי לאותן שיצאו מנין הראוי משום הכי כי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין דמנויין שיצאו נפטרו במנין הראוי. וכי קפץ (לאותן) לתוכן הוו כולהו ספק מנויין:

מן המעושרין לתוכן. מיירי במעשר עצמו כולן ירעו דכולהו הוי ספק מעשר:

גזירה משום לקוח ויתום להכי מעמיד אימן בחוץ להודיע שאין שם לקוחות ויתום ואימותיהן בחוץ משום דכבר מעושרות הן:

ואין זה עשירי. דלא מנאן:

ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן. בב' תרומות הכתוב מדבר דאקיש קרא תרומת מעשר לתרומת גורן. דהיינו כדגן מן הגורן מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. שאין צריך למנות עד מאה וליטול שנים כדאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ואמרינן ב' לוגין שאני עתיד להפריש הן תרומה:

דף נט עמוד א

ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן. דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו'. ובסיפרי כתוב ונחשב לכם תרומתכם ולא כתיב^[4] בב' תרומות הכתוב מדבר אלא כשם שתרומה גדולה ניטלת במדה ובמחשבה כך תרומת מעשר:

מאיליו הוא קדוש. אפילו לא קראו עשירי ולא קדש:

דאיברר ליה עשירי. שיצא חוץ ולא קראו אחד אלא שתק:

אי נמי דאחוי עילויה. שרמז בידו [עליו] שהוא עשירי:

דלמא דאיפטרו במנין הראוי. שכשיצאו אלו עדיין היה העשירי שבדיר חי והיה ראוי להשלים מנינו ומשום הכי פטירי ולא משום שיהו מעושרין ודאי:

הא מני. דתשיעי נאכל במומו ר' שמעון דלא נעקר שם עשירי מעשירי:

דף נט עמוד ב

אף תשיעי אינו קדוש. שאינו נאכל אלא במומו. אסיפא דמתניתין מיירי:

אלא א"כ נעקר שם העשירי הימנו. מעשירי דלא קרא לעשירי עשירי אבל קראו עשירי לודאי עשירי התשיעי חולין:

והדין נותן ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב. כדאמרינן במתניתין ואחד עשר קרב שלמים אינו קדוש האחד עשר אלא א"כ נעקר שם העשירי ממנו מן העשירי כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי:

והיא הנותנת. כלומר מאותו דין שאתה מביא נלמד שהתשיעי ליהוי קדוש אע"פ שלא נעקר שם עשירי מעשירי:

דאיברר ליה עשירי שכבר יצא. דאכתי לא איברר ליה עשירי שעדיין לא יצא קדוש תשיעי אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו דלא קרא לו שם אחד שנשאר בדיר:

לאו דאיפטרו במנין הראוי. שכשיצאו מן הדיר עדיין נשאר בדיר שהיה יכול להשלים מנינן:

ודילמא. מהכא לא מצית דדילמא מהנהו מנויין קאמר דקפץ לתוכו הנהו דכבר עישר עלייהו:

ההוא לא מצית אמרת. דהדר קתני לה מן המעושרין אלמא דהאי מנויין דקאמר דלאו מעושרין נינהו:

ודלמא מאי מן המעושרין דקאמר שקפץ מעשר עצמו לתוכו:

דיקא נמי דקתני ירעו. דכולהו הוי ספק מעשר. והאי מן המנויין דקאמר מהנך דכבר עישר עליהן ואכתי לא מצי יליף מהכא דמנין הראוי פוטר:

אלא אמר רבא מקרא יליף דכתיב יעבר ולא שכבר עבר:

אם מן המנויין מת. מאותן שיצאו מן הדיר מה בכך מונה ומשלים עליהם ועל אותו שמת עד שיהו עשרה ויפריש אחד:

ואם משאינן מנויין מת. מהנך שבדיר:

מנויין שיצאו לחוץ פטורין. שפטרן מנין הראוי שבשעה שיצאו עדיין לא מת והיה ראוי להשלים מניינן לעשרה ושאינן מנויין אותן שנשתיירו בדיר הארבע' לא ניפטרו אלא מצטרפין לגורן אחד לעשרו עם שאר בהמות:

ואם לאו. שלא יצאו בפתח שיצאו ששה אלא בפתח ארבעה דהשתא הוו שמונה ולא חזו למעשר:

הששה שיצאו ראשונים פטורין. משום דבשעה שיצאו מן הדיר נשתייר בדיר מנין הראוי להשלימן לעשרה והנך ארבעה ואינך ארבעה מצטרפין לגורן אחד:

יצאו ארבעה. תחלה בפתח זה כו':

נוטל אחד למעשר והשאר פטורין. אפילו אותן ארבעה שיצאו תחלה משום דאינהו נפטרו במנין הראוי:

ואם לאו. שלא יצאו אלא בפתח הארבעה ד' ראשונים וו' שניים פטורין משום דנשתייר בדיר שראוי להשלימן:

והנך ד' אחרונים מצטרפין לגורן אחד:

אם אותן ששה כולם בפתח אחד יצאו. או בפתח ד' ראשונים או בפתח ד' שניים הוו י' ונוטל מהן אחד והשאר פטורין כולן אפילו אותן ד' שלא יצאו הו' בפתחן משום דאותן [ד' שניים נמי] כי יצאו הוו להו מנין הראוי ואם לאו ששלשה מהן יצאו בפתח זה וג' בפתח זה הד' ד' פטורין משום דיצאו במנין הראוי והו' מצטרף לגורן אחד:

מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן. כגון היכא דיצאו ו' בפתח זה וד' בפתח זה וד' נשתיירו דודאי דהנהו ד' דנשתיירו לא חזו לאיצטרופי אלא [עם] הששה. אבל ספק מנין הראוי כגון כשנשתיירו ו' בדיר דחזו לאיצטרופי בין להני ד' בין להני ד' ולא ידעינן להי מצטרפי אימא לא קמ"ל:

והשאר פטורין. הנהו ה' נמי שלא הכניס משום דלית בהו שעור מעשר אלא יעשה להן דבר שיתחייבו במעשר כולן יכניסם (כולן) לדיר ויוציא עשרה ויטול מהן א' והשאר הה' מאחר שנכנסו בדיר ואין בהן שעור מעשר הדיר קובעו ומצטרפין לגורן אחד:

דף ס עמוד א

והשאר פטורין. מלצרפן אע"ג דהכניסן כולן לדיר:

בריגלא. בשבת שלפני הרגל שדורשין בו. דהאי חד דנשתייר בדיר הי"ט חזי להשלים להכא ולהכא ואמרינן דספק מנין הראוי פטורין. ולישני ליה. אפילו בדיר של פתח אחד וכגון דמנה ט' וכי מטא י' קרא ההוא י' חד מרישא ומני עד עשרה דהשתא נפקו בין ט' ראשון בין ט' אחרון במנין הראוי:

קסבר. רב הונא משום הכי ליכא לתרוצא הכי משום דהוי עשירי שקראו אחד לא כלום עבד דעשירי מאליו קדוש למעשר אפילו שלא קראו עשירי והנך ט' דמשתיירו לית בהו מנין הראוי וצריכי לאיצטרופי לגורן אחד אבל בב' פתחים דט' נפקי מהכא וט' מהכא וא' נשתייר ודאי ראוי להשלים הכא והכא:

ולישני ליה. בחד פתח וכגון דמנאן זוגות זוגות שנים באחד עד שהגיע לט' הוו להו י"ח והוציא האחד שנשתייר וקראו עשירי לפטור הללו ט' והללו ט':

קסבר. רב הונא:

עשירי למנין בהמות הוא קדוש. ולא לחשבון המונה כלומר דלא אזלינן בתר מנין דידיה דמונן זוגות זוגות אלא כיון דנפקו ה' זוגות הרי י' בהמות והוי חד מנייהו קדוש ואידך ד' זוגות לית להו מנין הראוי ולא ליפטרו הלכך ליכא לשנויי הכי:

זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה. דאע"ג דלא הוה חכם כ"כ ותריץ לו הברייתא לרבא בריגלא לפני רבים וכיון כשתירצה לו כשמעתיה דרבא דאמר מנין הראוי פוטר:

מנאן אחד. לאותן שנים התשיעי והעשירי מקולקלין דתשיעי הוי עשירי ועשירי הוי אחד עשר ושלמים ומעשר מעורבין זה בזה ואין נאכלין במומן דשלמים אית מנייהו חזה ושוק לכהנים ומעשר אין ממנו חזה ושוק לכהנים אלא אימורין למזבח ואי יהיב מיניה חזה ושוק לכהנים קא מייתי קדשים לבית הפסול דשמא כהנים לא היו מנויין לאוכלו מפני שיש להן קדשים אחרים ומשיירין אותו חוץ לזמנו ונמצאו באין לבית הפסול דהא חזה ושוק דמעשר ודאי מותר לישראל הלכך לית להו תקנה אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויפדה האחד של שלמים במעות ואחר כך נאכלין כולן לישראל:

מנאן זוגות זוגות. וכשהגיע לזוג י' נטל ב' למעשר:

קינטרין שמונה מאה ונוטל י' ממאה:

למנין שלו הוא קדוש. כמו שהוא מונן:

למנין בהמות כדאמרן:

אלא למאן דאמר למנין בהמות קדוש אמאי מקולקלין א"כ הוה ליה כאילו קרא לודאי תשיעי תשיעי ולודאי עשירי עשירי:

אמר לך ר' יוחנן. ומתרץ אליבא דרב כהנא דכי אמינא למנין בהמות קדוש היכא דאיכוון לאפוקינהו כולהו זוגות זוגות או קינטרין אבל הכא במתני' דנפק ממילא דקתני יצאו שנים כאחד מעצמו לא קדוש למנין בהמה אלא למנין שלו:

מנאן למפרע. שלראשון קרא י' לשני ט' עד א':

הואיל דאיתיה במנינא פרסא. דלעשרה קרו חד הוי האי חד כמו עשירי למנין שלו וקדוש^[5] שלשתן מקודשות ולא קא מיירי בנתערבו:

הט' נאכל במומו. כשיפול בו מום הואיל וקראו שם מעשר ומעשר גמור לא הוי להקרבה דהא תשיעי הוא אלא נאכל במומו:

והי' מעשר. וחזי להקרבה אע"ג דקראו ט' די' ודאי מאליו הוא קדוש:

ואחד עשר קרב שלמים. דמאחר דקדש י' ודאי הוי האיך שלמים ועוד מש"ה קדיש האי י"א דכיון דנעקר שם י' מי' ונקרא ט' וי"א נקרא י' מש"ה תפיס בו קדושת שלמים מאחר שקדש עשירי ודאי ועושה תמורה שאם המיר בהמה אחרת באותו אחד עשר הוי נתפס בתמורה:

וכי יש תמורה עושה תמורה. כלומר האי י"א גופיה הוי תמורת מעשר כדקאמר בגמ' טעות מעשר תמורה הוי (או תמורה) והיאך עושה תמורה והלא אין ממירין וחוזרין וממירין:

אמרי משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. כלומר ודאי דאין תמורה עושה תמורה והכא האי אחד עשר לאו תמורה היא דלא הויא כשאר תמורה אלא שם מעשר איקרי עליה ולהכי קרבה אבל אי הויא תמורת הגוף של מעשר כדרך שאר תמורות לא הות קרבה דהא גרסינן בפרק ראשון של מסכת תמורה תנו רבנן לא יבקר כו' עד רבי אומר למה יצא מעשר מעתה לדונו בתמורת שמו ובתמורת גופו לומר לך תמורת שמו קרבה תמורת גופו לא קרבה. והאי אחד עשר תמורת שמו היא ולהכי קרבה ולהכי עושה תמורה דליתה כשאר תמורה דשאר תמורה תמורת הגוף הויא:

דף ס עמוד ב

וכל מעשר. לרבות כל שקרא עליו שם מעשר:

אף שמיני ושנים עשר שאם קרא לשמיני מעשר ולשנים עשר:

וטעותו מקדשת. כגון כשקרא לתשיעי עשירי או לאחד עשר עשירי:

מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך. כלומר העשירי עצמו כשקורא אותו עשירי אין לך סמוך יותר מעצמו:

אף טעותו אינה מתקדש' אלא בסמוך לו לאפוקי שמיני ושנים עשר:

אף טעותו מיוחדת. כלומר שאינו מקדש אלא אחת או תשיעי או אחד עשר ומותיב למתני' דקתני שלשתן מקודשין דהיינו ב' טעיות:

הא מני. דבעי טעותו מיוחדת ר' אלעזר בר' שמעון דתניא לעולם כו':

עד שישתוק בתשיעי. שלא יקרא לו שם עשירי ויקרא לי' ט' ולי"א י' דליכא אלא טעות אחד דאחד עשר עשירי:

י' תשיעי לא הוי טעות משום דעשירי מאליו הוי קדוש וא"ת הם הכי נמי לימא שאם שתק בי"א ולא קראו י' לט' קראו י' ההוא ט' ליהוי קדוש הואיל והוי טעות מיוחדת הא לא קשיא בדין הוא די"א הוי קדוש הואיל וכבר קדש עשירי גופיה הוה ליה האי י"א תמורת שמו של מעשר ואיתפיס הוא בקדושה אבל ט' דאכתי לא קדש ליה מעשר גופיה היכי ליתפסיה לתשיעי לקדושי הואיל ואיהו גופיה אכתי לא הוי קדוש להכי נקט י"א ולא נקט ט':

וסבר לה ר' אלעזר כאבוה ר"ש דאמר בתמורה אין מימר חוזר ומימר דלאחר שהמיר בבהמת קדשים בהמה של חולין אינו חוזר ומימר בהמה אחרת של חולין באותה בהמה של קדשים:

והכא נמי ט' וי"א אין ממירין בי' ומסתברא דהך מילתא אליבא דר' יוחנן היא דאמר התם כשם שאין ממירין שנים באחד כך אין ממירין וחוזרין וממירין:

עשירי וחולין מעורבין זה בזה. ושניהם יאכלו במומן לבעלים ולהכי קאמר עשירי וחולין מעורבין דאי עבד גיזה ועבודה בחד מינייהו או אכל חד מינייהו בלא מום או גאל או מכר אחד מהן הואיל ואית בהו חד חולין מספיקא לא מלקינן ליה הואיל ואית בהו חד חולין:

עשירי מאליו קדוש. אף על פי שלא קראו עשירי:

ולט' י' קא קרי ליה. וכיון דיצאו שנים כאחד ולא ידע הי י' והי ט' לפיכך עשירי וט' מעורבין זה בזה. והוו להו תרוייהו קדושים ואי גאל ומכר אחד מהן לוקה דתרוייהו עשירי קרי להו ויאכלו במומן לבעלים:

עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. דאחד עשר חזי להקרבת שלמים ואינך נאכל במומו לבעלים והשתא ליהוו תרווייהו רועין עד שיסתאבו והדר פודה חד מנייהו משום ההוא דשלמים וליהוו תרווייהו נאכלין במומן לבעלים:

עשירי וחולין מעורבין. ותרויהו יאכלו במומן לבעלים בלא שום פדיון:

היינו הך. עשירי ואחד עשר מעורבין היינו י' וט' מעורבין ומחדא שמעינן אידך:

הא קמ"ל. הא י' וי"א מעורבין דכל בבת אחת כי נפקי בבת אחת וקראו עשירי תרווייהו קדשי והוו חד קרב שלמים אע"ג דלא נעקר שם עשירי מעשירי דקראו עשירי:

הני מילי. דבעינן דליתעקר שם עשירי ממנו לכי נפקי בזה אחר זה דכיון דקרא לעשירי ודאי עשירי לא קדש אחד עשר:

אבל בב"א. כי נפקי בחדא וקראו עשירי תרוייהו קדש:

לאו לאתויי בב"א. דלא קדש נמי י"א:

לא לאיתויי יצא עשירי לבדו ולא דיבר. שלא קראו י' ואח"כ יצא אחד עשר וקראו עשירי ואינו מקודש אחד עשר דהא לא (נפקי) [נפיק] שם העשירי ממנו דעשירי מאליו הוא קדוש אבל בב"א תרוייהו קדשי:

דאי לא תימא הכי דתנן וכו'. דקדים חד מנייהו ואפקיה לרישיה וקרייה אחד עשר. קמי דליקרא עשירי דהא נעקר שם עשירי מעשירי:

והדר איערוב ובשעת יציאתם ממש לא קדם אחד את חברו:

וכמאן. קא חשיב האי עקירה היכא דקראו אחד עשר דלא כרבי:

היכא דאית ליה בהמות טובא. לעשורי דודאי כי קרי לעשירי אחד עשר לאו אחד עשר ממש הוא דקאמר אלא עשירי הוא דקרי ליה:

וחד עישורא קאמר. כלומר הרי כבר מניתי אחד עשרון וכבר הפרשתי מעשר אחד מן המעשרות שיש לי להפריש:

היכא דלית ליה בהמות טובא אלא או [תשעה] עשר או ט"ו ודאי כי קרי לי' אחד עשר אפי' רבי מודה דהוי עקירת שם עשירי ממנו. וליתא לדרבא דאמר בב"א תרווייהו קדשי:

יצאו שנים בעשירי וקראו י':

כרבנן דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפסול דעשירי ואחד עשר מעורבין מעשר ושלמים ואי אמרינן דתרוייהו קריבין ובעי למיהב מתרוייהו חזה ושוק משום ספק שלמים זימנין דהוי לכהנים רוב קרבנות ולא מספקי למיכלינה להני חזה ושוק בתוך זמנן ואתי לידי פסול לשרפה ומעשר ראוי לאוכלו לישראל כולן חוץ מאימורין וישראל מרובין הן ויכלי למיכליה בתוך זמנו והשתא ממעטינן באכילתו ויהבינן להו לכהנים ואתי לידי פסול להכי ירעו עד דיסתאבו ופריק חד מנייהו וליהוו תרווייהו נאכלין במומן לבעלים והא פלוגתא דרבנן ור"ש הוא במס' זבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו בחטאות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אמר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אע"ג דאתי שלמים לידי פסול דלא מסתפקי למיכלינהו לזמנו של אשם אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול:

דף סא עמוד א

וסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה. כתמורת חטאת:

וכי תימא לר"מ למאי דסבירא ליה. לנפשיה קאמר דלר"מ קרבה ולר"י מתה:

אין בין אחד עשר לשלמים. דעלמא אלא שזה שלמים דעלמא עושה קדושה ליקרב. שמתפיסין חולין תמורתו ליקרב תחתיהן ואחד עשר אין תמורתו קרבה:

הא איהו גופיה קרב. אע"ג דאמר תמורה כדקאמר וכי יש תמורה כו':

הבקר לרבות אחד עשר שקרב לשלמים הבקר דכתיב גבי שלמים דכתיב אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר ה' יתירא:

אף התשיעי. לשלמים:

וכי הקדש לפניו מקדש. כלומר קודם שהוא עצמו יהא קדוש היאך מקדש לפניו להכי תשיעי לא מקדש אבל אחד עשר דהיינו לאחריו מקדש:

אלא תרגמא. הא דתניא ימותו במעשר בזמן הזה ומשום תקלה דלא לישדי ביה מום:

קרא לתשיעי עשירי קדוש. דהא יכול לאוכלו כולו לאחר שיפול בו מום בלא פדיון:

לאחד עשר עשירי אינו קדוש. הואיל ומפסידו חזה ושוק שלו ואי משהי ליה עד שיפול בו מום צריך פדייה ולא עשה שליחותו:

ולא לעוותי שאינו יכול לאוכלו תם:

כדעתו של בעל הבית. לפי מה שמכיר דעתו של בעל הבית אם הוא עין יפה או לא שהרי אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מחמשים עין רעה אחד מששים דכתיב כן תרימו גם אתם לדעתכם:

[פיחת עשרה או הוסיף] עשרה תרומתו תרומה משום דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי למימר בהכי אמדתיך שכך הוא דעתך לתרום ואית דתרים הכי הלכך תרומתו תרומה אבל הכא גבי מעשר מצי אמר ליה בעל הבית לא איבעיא לך למטעא אלא הוה לך למקרא לעשירי ודאי עשירי:

הדרן עלך מעשר בהמה

באלו שש הלכות כבית שמאי. בש"א נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ובה"א כו' והלכה כב"ש דאמר ר' יצחק בן חנניה אמר רב הונא בכולה מתנית' הל' כב"ה לבר מהא כב"ש:

שניה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר והלכה כב"ש דקי"ל יש דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ומאי ניהו פת:

שלישית סוכה שאין בה ד' אמות אלא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו ואמר ר' הונא (סוכה דף ג ע"א) הל' צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו א"ל ר' אבא כמאן כב"ש א"ל אלא כמאן וא"ד דאמר לך מני ב"ש היא לא תזוז מינה ואמרינן בתר קושיין בתרתי פליגי בסוכה גדולה ובסוכה קטנה והלכה כב"ש בסוכה קטנה כדאמר רב שמואל אמר רב כהנא ולית הלכתא כב"ש בסוכה גדולה:

ושתים בהתכלת כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' כמה תהא משולשלת בש"א ד' אצבעות ובה"א ג' והל' כב"ש בשתיהן דא"ר פפא הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד':

ששית סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין אף על פי שאנו אומרים הלכה כדברי בית הלל הא אמר רבא גזרה משום כסות לילה הלכה כבית שמאי וכן הלכתא:

1. הערת המדפיס - מד"ה בחדש ובישן עד ד"ה מה מעשר דגן שייך למתניתין.
2. הערת המדפיס - נראה מלשון רבינו שלא היה לפניו הגי' בגמ' והא איפסיל ליה בלקוח אשתמיטתיה וכו' וצ"ע.
3. הערת המדפיס - נראה דצ"ל דוודאי משום דכיון דעבדי ליה הכי משו"ה ס"ל לר"י כן.
4. הערת המדפיס - אולי צ"ל ולא כתיב התרומה בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' וכוונתו מלשון תרומתכם מפקינן דמיירי בשתי תרומות דקרי ביה תרומותיכם ועי' רש"י ותוס' בביצה (דף יד ובמנחות דף נד) דפי' בדרך אחר ע"ש
5. הערת המדפיס - שייך למתני'