ביאור:משנה בכורות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
המסכת עוסקת בבכור ובמעשר בהמה.
ניתן להשוות את דיני הבהמות הללו לדיני הפירות: גם בשם, וגם בחלק מהדינים דומה דין בכור הבהמה לדין הביכורים, ודין מעשר הבהמה דומה לדין מעשר שני - ראו מע"ש א, ב. עם זאת, קיימים הבדלים אחדים: ראשית, הביכורים והמעשר אינם מוקרבים במקדש, ואילו הבהמות, לפי שמות יג טו - כן. מהבדל זה נובעים דיני המום שאינו רלבנטי בביכורים. קדושת הבכור אינה תלויה בהחלטת הבעלים ואילו קדושת הביכורים כן, שהרי אין לביכורים שיעור. הבחנה שלישית היא בכך שאת המעשר ניתן לפדות בכסף ואילו את הבהמה הטהורה לא.
הבכורות מתחלקים לשלושה סוגים: בכור בקר וצאן אמור לעבור לרשות הכהן ולהיות מוקרב במקדש; בכור של חמור (לדעת הקראים כל בהמה שאינה כשרה לקרבן, אבל חז"ל צמצמו את הפדיון רק לפטר חמור) נפדה בשה, והשה מוקרב במקדש - או נערף ונקבר; ובכור אדם נפדה.
לכאורה יש סתירה בעניין בכורות האדם: משמות יג יג משתמע שפדיון הבן הוא בשה, והוא תחליף להקרבתו, בדומה לסיפור העקידה (בראשית טו, שם הוחלף יצחק באיל). לעומת זאת, בבמדבר ג נראה שהפדיון מחליף את הקדשת הבכורים לכהונה, מעין סיפור שמואל הנביא (שמואל א א, שם מוקדש שמואל לכהן). כידוע הכריעה ההלכה של חז"ל בכיוון השני, ולכאורה אין הרעיון של הקרבת הבכור עולה כלל על הדעת, אבל עיון במסכת מגלה התמודדות עם שאלה זו: הכוהנים אכן מדומים לקרבן, וכך מוקטן הפער בין המקורות השונים. הדמיון מתבטא בעיקר בעניין המומים, שבהם דומה פסול הכהן לפסול הקרבן (ראו לקמן, ז, א.) כך ניתן להסביר את הדיון (בפרק ז) בעניין מומי הכוהנים, ואת הקשר שלו לפרק ח במסכת.
הקדשים הקלים הללו - הבכור המעשר והפסח - מחייבים גם לאחר החורבן, אבל אז נוצרה בעיה, שהרי בקדשים הללו אסור להשתמש ולא ניתן להקריב אותם. את קרבן הפסח היה נוהג רבן גמליאל לשחוט ולאכול גם לאחר החורבן (ראו פסחים ז, ב,) אבל הבכור והמעשר התמימים אינם ניתנים לשחיטה בלי מזבח.
הבכור, לפי במדבר יח טו (ובניגוד לדברים יב יז-יח), ניתן לכהן, ועל הכהן לטפל בו עד שימות או שיפול בו מום. המעשר הוא רכוש ישראל, וגם במקרה שלו יש להמתין שיפול בו מום. הטיפול בבכורים ובמעשרות לא היה משתלם, והמטפלים המתינו בקוצר רוח להזדמנות של המום. חז"ל הפעילו מערכת שלמה לבקרה על עניינים אלו: מונו אנשי מקצוע (שפעלו גם לאחר החורבן, ביבנה - ראו להלן ד, ה,) לבחון את המומים, ולהם היה מותר לקבל שכר על הבדיקה; כמו כן הודיעו שמומים שעלולים היו להיגרם ע"י הרועים - חשודים הרועים שהטילו אותם בכוונה אלא אם הביאו עדים שלא כך היה. החשדות הללו הוטלו בעיקר על הכוהנים, שלהם היה אינטרס להטיל מומים בבכורות. כך המשיכו חז"ל ופגעו בכוהנים שהתחרו בהם על ההנהגה בעבר, למרות שנחרב המקדש והכוהנים איבדו את מרכז הכוח שלהם. מעניין לציין שבמקרה הדומה, לכאורה, של מעשר בהמה - האמינו לרועים אם טענו שהמום נפל מעצמו (ראו לקמן ה, חטיבה III.)
במקרי ספק קבעו חז"ל שאין לכהן זכות לבכור, כי המוציא מחבירו עליו הראיה. וראו גם מבוא למסכת חולין.
פרק א דן בדיני פטר חמור, שלדעת חז"ל הוא המקרה היחיד של בכור בהמה טמאה המקודש. בסופו נערכת השוואה בין דיני פדיון הבכור, דיני פדיון האמה העבריה, דיני היבום ודיני גאולת הקרקעות, ואנו נרמזים על הדמיון בין המצוות הללו.
פרקים ב-ו דנים בעניין בכור הבהמה הטהורה: פרק ב עוסק בהגדרת הבכור, בדרך דומה לזו הנקוטה בפרק א וכן בפרק ח להלן, תוך פירוט והרחבה של מקרי ספק, המאפשרים לא לקיים את דיני הבכורה. פרק ג עוסק בדיני הבכור התמים: הוא פותח בחזקות המבטלות את הספקות, וממשיך בדיני איסור גיזת הבכור. פרק ד מוקדש להיבטים החברתיים הנובעים מדין הבכור בזמן הזה: האיסור להעבירו לכהן לפני הזמן, והחשד בכוהנים על הטלת המום בבכור. פרק ה ממשיך בקו זה, אבל הוא מפרט את ההיתרים: כיצד מוכרים וכיצד אוכלים את בשר הבכור בעל המום, דיני הקזת דם הבכור וההיתר לפגוע בו במקרי סכנה - לצד ההחמרות שנדונו בפרק הקודם. פרק ו מפרט את המומים הפוסלים בהמה לקרבן, רשימה שאחרי החורבן שימשה בעיקר בענייני התרת אכילת הבכורים.
פרק ז, כאמור, ממשיך ומפרט את רשימת המומים הפוסלים כוהנים לעבודה במקדש. בעינינו היום הרשימה הזאת נראית פוגעת בבעלי המום, והערנו על כך שטעמי הפסול של בעלי המום הם אסתטיים, ונובעים מהצורך לשוות כבוד לעבודת המקדש ולא מזלזול בבעלי המום.
פרק ח מוקדש לדיני בכור האדם, ולטקס פדיון הבן. הוא מבחין בין דיני הבכורה לעניין הפדיון לבין דיני הבכורה לעניין הירושה.
הפרק התשיעי והאחרון מוקדש לדיני מעשר בהמה, והוא ערוך בדומה לעריכת הפרקים האחרונים במסכת חולין, שגם הם הוקדשו כל אחד למצווה מסוימת. בהמשך הפרק מופיע טקס ההפרשה של מעשר הבהמה, ונידונות תקלות שונות בו. הטקס - בדומה לטקסים אחרים - מושפע מהדיבור הטקסי מהסגנון "הרי זה מעשר" - סגנון היוצר הקדשה, בדומה לקידושי אשה, להפרשת הביכורים או אף ללשונות הנדרים.
פטר חמור[עריכה]
חטיבה I: צמצום חובת הפדיון[עריכה]
(א) הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר חֲמוֹרוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי,
|
שאינו רשאי - ראו ע"ז א, ו. אבל בדיעבד חלה המכירה. יסוד הבכורה מנומק בבמדבר ג יג במכת בכורות במצרים. האל הרג את בכורי מצרים, "מאדם עד בהמה", והקדיש את בכורי ישראל, תמורת הצלתם. בהמת הכוהנים והלוויים פטרה את בהמות ישראל במדבר, ראו במדבר ג מה. אבל ראו לקמן ב, א, שהלימוד אינו חל על בכורות בהמה טהורה, וכנראה כך מפרשים גם את הפסוק הנ"ל, שאינו כולל בכורות בהמה טהורה. וראו גם תוספתא א, ב. |
- וְהַמּוֹכֵר לוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוּ רַשַּׁי,
- וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בעד שותפות בוולדות, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה,
- פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ג יג) "בְּיִשְׂרָאֵל", אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים.
הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם פְּטוּרִים, מִקַּל וָחֹמֶר:
- אִם פָּטְרוּ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר - דִּין הוּא, שֶׁיִּפְטְרוּ לְעַצְמָן!
(ב) פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְמִין סוּס - פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה
|
המשנה מניחה שרק פטר חמור יש לפדות, בניגוד לבמדבר יח טו, שם מוזכר "בכור בהמה טמאה". וראו מכילתא דעמלק א, שמעלה את השאלה מה בין חמור לבהמה אחרת ועונה שבמצרים היו אך ורק חמורים, בידי מצרים ובידי ישראל, ועל כן רק הם הוקדשו. הקראים, לעומתם, נהגו לפדות את כל בכורות הבהמות הטמאות. לגבי הכלל "היוצא מן הטמא..." ראו חולין ח, ה, והשוו שם ד, ה: העובר יוצא מאמו, ולכן עובר של בהמה טהורה - טהור, ואף ניתן לאכילה בלי שחיטה אם לא המליטה. אבל הדג הטמא בתוך דג טהור לא יצא ממנו, אלא נבלע כדג טמא, כמו חלב של טריפה. הלשון "דג טמא שבלע דג טהור" דומה ללשון בזבחים יג, ב, לגבי כהן טמא שאכל קדשים טהורים. כמובן, הכוונה בביטוי 'מותר באכילה' היא לדג הנבלע, ולא הבולע |
- שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יג) "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה"; (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר" - שְׁנֵי פְעָמִים,
- עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר - וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.
וּמָה הֵן בַּאֲכִילָה?
- בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
- וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה - אָסוּר בַּאֲכִילָה.
- שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא - טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטְּהוֹרָה - טָהוֹר.
- דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר - מֻתָּר בַּאֲכִילָה.
- וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא - אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוּ גִדּוּלָיו.
חטיבה II: פדיון במקרי ספק[עריכה]
(ג) חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.
|
אם ידוע כמה בכורים נולדו, למרות שאינו יודע איזה מהוולדות הוא הבכור לאיזו אתון - חייב לפדות ולתת לכהן. אבל אם יש ספק, ויתכן שהבכור הוא נקבה - חייב לפדות , אבל פטור מלתת את הטלה לכהן, שכן החיוב לפדות הוא ציווי, ואילו החיוב לתת לכהן הוא חוב ממוני, ועל כן דינהם במקרה ספק שונים. ראו תוספתא א, יט. וראו גם טהרות ד, יב. |
- זָכָר וּנְקֵבָה - מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.
שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן;
- זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן;
- שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
(ד) אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן;
- זָכָר וּנְקֵבָה - מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.
- שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה":
חטיבה III: דיני שה הפדיון[עריכה]
- מִן הַכְּבָשִׂים - וּמִן הָעִזִּים, זָכָר - וּנְקֵבָה, גָּדוֹל - וְקָטָן, תָּמִים - וּבַעַל מוּם.
|
הביטוי "מן הכבשים ומן העיזים" מרמז לדיני קרבן הפסח, שמות יב ה. אבל שם נאמר במפורש "תמים זכר בן שנה", וכאן - לא, וראו מכילתא פסחא ד. למרות שהמצוה היא לתת לכהן שה בעד כל פטר חמור, ראו משנה ג - אם לא נתן יכול לפדות באותו שה שני פטרי חמורים. כך ניתן גם להסביר את אי המניה של בכורות הבהמות במדבר, במקביל למניית בכורות האדם (ראו במדבר ג מא). הטלה חייב במעשר בהמה - השוו לקמן ט, ד, וכל זמן שלא נמסר לכהן אינו דומה להקדש. לגבי המקרה שהפדיון מת - ראו גם לקמן משנה ו. |
- וּפוֹדֶה בוֹ פְעָמִים הַרְבֵּה.
- נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
- וְאִם מֵת - נֶהְנִים בּוֹ.
|
ראו מכילתא פסחא יח, כת"ק. העברת בעלות על העיר - בדרך כלל לכהן - גוררת אחריות של הבעלים החדש לפדיון. |
(ה) אֵין פּוֹדִין לֹא בְעֵגֶל, לֹא בַחַיָּה,
- לֹא בִשְׁחוּטָה, וְלֹא בִטְרֵפָה, למרות שפודים בבעל מום.
- וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי.
- רְבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה,
- וְאוֹסֵר בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
נְתָנוֹ לַכֹּהֵן את פטר החמור - אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁי לְקַיְּמוֹ, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו.
(ו) הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וָמֵת,
|
ראו עדויות ז, א. כאן מת הפדיון, בהמשך המשנה מת החמור, וראו פסחים ט, ז, שם מת המפריש. ההחלטה הפרשנית מי מת תלויה בהקשר. לגבי אחריות על חמישה סלעים - ראו לקמן ח, ח. המחלוקת בין חכמים לר' אליעזר היא על פעולת הפדיון: לדעת ר' אליעזר, כל זמן שלא הגיע הפדיון לכהן - יש קדושה על פטר החמור, ואילו לדעת חכמים, ברגע שנפדה - נכנס השה במקומו. |
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כְחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
הֵעִיד רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת,
- שֶׁאֵין בּוֹ לַכֹּהֵן כְּלוּם!
מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר
- רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ שֶׁלַּטָּלֶה.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוּ צָרִיךְ לִקָּבֵר, וְטָלֶה - לַכֹּהֵן.
חטיבה IV: פדיונות נוספים[עריכה]
(ז) לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ - עוֹרְפוֹ בַקּוֹפִּיס מֵאֲחוֹרָיו, וְקוֹבְרוֹ.
|
קבורת פטר החמור - ראו תמורה ז, ד. השוואת פדיון פטר החמור למצוות אחרות התחילה כבר במשנה ו - לפדיון בכור האדם או לפדיון מעשר שני, ונמשכת כאן. ההשוואה בין פדיית פטר החמור לבין פדיית האמה העבריה מרמזת על דמיון בין יעידת האמה (כלומר קידושיה ע"י האדון) לבין הקדשת הבכורות. המשנה מניחה שאת הפדיה של האמה עושה האדון, אבל ראו גם את דעת ר' יוסי הגלילי במכילתא נזיקין ג, שהמצווה מוטלת על האב. פדיון פטר החמור הוא בדיעבד, כי לא ניתן להקדישו. כלומר הקדושה עדיפה, הפדיון בעדיפות שניה, והעריפה היא העדיפות השלישית. ומה דין בכור האדם? לגבי העדיפות של היבום על החליצה ראו דברים כה ז. אבל כאן שינו חכמים את סדר העדיפויות. גם כאן מדובר על קידושין (יבום) ועל שחרור (חליצה, פדיון). המקרה האחרון דומה לפטר חמור - גם כאן מדובר על פדיון בהמה טמאה (או שדה) מההקדש, כעדיף על מכירתו לאחר, וראו ערכין ח, א. הביטוי "באדון" ולא "בבעלים" מפנה לדיני אמה עבריה, ומרמז שכל הדוגמאות הללו דומות זו לזו, לא רק בעניין הקדימות - אלא גם במהותן. |
מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יג) "וְאִם לֹא תִפְדֶּה - וַעֲרַפְתּוֹ".
מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, באמה עבריה
- שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כא ח) "אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ - וְהֶפְדָּהּ".
מִצְוַת הַיִּבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה בָּרִאשׁוֹנָה
- שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה.
עַכְשָׁיו, שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ:
- מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת הַיִּבּוּם.
מִצְוַת גְּאֻלָּה בָאָדוֹן קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, <מחוק: הוא קודם>
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז כז) "וְאִם לֹא יִגָּאֵל - וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ".