קטגוריה:שמות כא ח

מב. אם רעה בעיני אדוניה , כפי הפשט פירושו שלא מצאה חן בעיניו ועל כן אינו רוצה ליעדה [להוציא מפירוש רבי אליעזר שסבירא ליה שמוכרה לפסולים. ופירש שרעה בנשואיה וכמו שיתבאר ( משפטים מה ) שרבי עקיבא שסתמא זו כוותיה חולק על זה]. וממה שאמר אשר לא יעדה זהפדה , מבואר, שעקר המצוה הוא ביעוד וכמו שאמר במשנה דסוף פרק קמא דבכורות , וכמו שאמר בפרשת בא על פסוק ואם לא תפדה וערפתו.

ומה שאמר זהפדה , אינו מוסב על האדון רק על האב המוכר שנזכר בפסוק הקודם וכי ימכר איש. אולם יקשה, אחר שיש לו זמן ליעד עד סוף שש, מתי יהיה הגבול שנכוף את האב. הלא יכול לומר תמיד שימתין עד יתרצה וייעד. על זה אמר, לא ייעד לשתים כאחת, ואם כן אם ייעד אחרת או גלה דעתו שלא ייעד את זו, ומחויב האב לפדותה, והעיקר כגרסת הספרים

מג. אשר לא יעדה. מבואר בקדושין (דף י"ח ע"ב ודף י"ט) שדעת רבי יוסי ברבי יהודה דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו. והיעוד חל על ידי מה שיש לו עליה שזה פרוטה של העבדות. ובזה מקודשת מאז, ואם בא אחר וקדשה בינתים מקודשת לשני. ועל זה אמר רבי יוסי (שהוא רבי יוסי ברבי יהודה) שלא ימכור על מנת ליעד. היינו למכור בתנאי שיהיו המעות לקדושין , ושיחולו אח"כ הקדושין למפרע. שאם יקדשה אחר תהיה מקודשת לאדון. כי היעוד הוא כך אם יש שהות ביום לעשות עמו ש"פ. אבל המעות לא נתנו לקדושין . ורבי עקיבא סבירא ליה דמעות הראשונות לקדושין נתנו, ואם כן מוכר הוא באופן זה. ואף אם קדשה אחר אם רצה ליעד מיעד דחלי קדושי ראשון.

והגר"א מגיה, לא ימכור על מנת שלא ליעד, ולדבריו הוא הפלוגתא של רבי מאיר וחכמים ( קדושין י"ט).

מד. לעם נכרי . תרגום אונקלוס לגבר אוחרן . אולם לשון עם לא יצדק על איש אחד. ומבואר כמה שאמרו הרמב"ן שהוא אזהרה אל האב ואל הבית דין שישגיחו על כך ( בגירסת הגר"א זה אזהרה לאב) שלא ימכרזה לנכרי [ואף שבלא זה אי אפשר, דהא לא יוכל לקיים מצות יעוד. יש לומר דאתיא כמאן דאמר מוכרה לקרובים. ויש לומר שלכן השמיט זה הרמב"ם והסמ"ג , דסבירא ליה אין מוכרה לקרובים, ויש לומר שמוכרה לנכרי שהתגיר בנו, דמשכחת יעוד בבנו].

ומה שאמרו בגמ' ובמכילתא ללמד מזה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, או אחר שפחות, זה למד מן בבגדו בה. וכמה שאמרו הרמב"ן שהם שתי אזהרות. שהאב לא ימכור לעם אחר הינו לנכרי, וכן לא יוכל למכרה גם לישראל בבגדו בה, וכמו שיתבאר בסימן שאחרי זה.

וכפי דרכי הלשון, היה לו לומר לא ימשול למכרה לעם נכרי. מזה מבואר כהרמב"ן שזה בא כמאמר מוסגר שלעם נכרי (רצונו לומר לנכרי) לא ימשול למכרה כלל ועל זה תפס לשון לא ימשול, רצונו לומר שעל זה אין לו יכולת כלל ואם מכר איכה מכורה.

ועוד אמר, כי בבגדו בה ורוצה למכרה שנית, שזה נחשב אצלה כאלו מוכר אותה לעם אחר, כי כבר הורגלה בבית אדוניה, וכאלו הוא עמה ומולדתה. וכשיוציאוה לבית אחר נחשב אצלה כמוסר אותה לעם אחר כי זה נעשה על ידי בגידה.

מה. לא ימשול למכרה בבגדו בה . כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שכלל בזה שתי אזהרות. א] שלא ימכרנה לנכרי בשום אופן. ב] שלא ימכרנה בבגדו בה אף לישראל שדומה בעיניה כאלו מוסר אותה לעם נכרי. ורבי יונתן ורבי ישמעאל שניהם מפרשים בבגדו, מענין בגידה שהוא מענין שקור. ורבי יונתן מפרש שקאי על האב, שהאב בגד בה כי ממשפט הבנות שישבו בבית אביהן ויפרנס אותן, לא למכרן שזה בגד מצד האב שמשקר באהבת יוצאי חלציו כמה שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנ ו. ולפי זה מאמר זה נמשך למעלה שאמר לעם נכרי, הרי זה אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי. וכן האב לא ימשול למכרה לאיש אחר, אחר שבגד בה.

ורבי ישמעאל סבירא ליה שזה לא נקרא בגידה מצד האב כי אינו מוכר את בתו, רק בשהעני לגמרי כמה שאמרו הרמב"ם (פ"ד מהלכות עבדים), רק שמוסב על האדון שהוא בגד בה ואינו מקיים התנאי שלקחה על מנת ליעד ואינו מיעדה. וזה בגד גמור, כי האב כשמוכרה, מוכרה על מנת ליעד ואינו מוכרה לעם אחר. כי מעות הראשונות לקדושין נתנו. אבל האדון אי אפשר שימכרנה על מנת ליעד, אחר שהיא קטנה ואי אפשר לה שתתקדש רק על ידי אביה. ואם כן ימכרנה לעם אחר, כי הלוקח לא ייעד אותה.

וכן הרמב"ם בספר המצות ובחבורו (פ"ד הלכה י) פירש שהוא אזהרה על האדון, בל נטעה שאחר שיכול לייעדה יוכל למכרה לאחר. וזה כדעת רבי ישמעאל. אולם, מה שאמרו ר"י כיון שבגד בה, ורבי עקיבא אומר כיון שפירש טליתו, נזכר בקדושין (ד' י"ח ע"ב). שרבי עקיבא אומר כיון שפירש עליה, שוב אינו רשאי למכרה ורבי אליעזר אומר, כיון שבגד בה, שוב אינו רשאי למכרה. במאי קמיפלגי , רבי אליעזר סבר, יש אם למסורת, ורבי עקיבא סבר יש אם למקרא.

זהנכון אצלי הקרוב אל הפשט, משום דהכתוב הוא אשר לא יעדה באל"ף, שהוא המסורת. והקרי הוא אשר לו יעדה בוי"ו שהוא המקרא. וסבירא ליה לרבי אליעזר, דאזלינן בתר המסורת, והכתיב לא באל"ף, שהיא רעה בעיני אדוניה, ועל ידי כן לא יעד אותה. ומזהיר שלעם נכרי לא יוכל למכרה אחר הבגידה הזאת שלא יעד אותה. וסבירא ליה שבא הצווי בין על האדון בין על האב ובין ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ורבי עקיבא סבר, שיש אם למקרא והקריאה היא לו יעדה בוי"ו . ופירוש אם רעה בעיני אדוניה, אחר שתחלה לו יעדה ואחר היעוד רעה בעיניו וגרשה. לא יוכל האב והאדון למכרה לטפחות אחר אישות. והבגד של האדון הוא שקדשה ובגד בה וגרשה. והוא כדעת י"מ שהביאו התוס '.

ונראה דאזלי לשטתיהו . דרבי אליעזר שמותי הוא (כפירוש התוס ') שהוא מתלמידי בית שמאי, סבירא ליה כבית שמאי דאמרי (סוף גיטין) לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר[וכן כתב התוס ' סוטה (דף ג) בשם הירושלמי, דרבי אליעזר סבירא ליה בזה כבית שמאי] ולכן אי אפשר לו לפרש אשר לו יעדה בו"ו . שאם יעדה איך יוכל לגרשה על ידי שרעה בעיניו, למה שאמרו למעלה ( משפטים מב ) פירושו שלא מצאה חן בעיניו, הא אסור לגרש אלא אם כן מצא בה ערות דבר. ועל כן תפס את המסורת לא יעדה באל"ף, שלא יעד אותה. ור"ע לשיטתו שסובר (שם) שאפילו מצא אחרת נאה הימנה, יכול לגרשה. החזיק כמקרא לו בוי"ו . ומדבר כשפרש טליתו עליה ויעד אותה ואחרי זה לא מצאה חן בעיניו ומגרש אותה.

ועוד יש לומר שרבי אליעזר לשיטתו שאמר בקדושין (דף י"ט ע"ב) אם רעה בעיני אדוניה, שרעה בנשואיה , שמכרה לפסולים חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין , כדכתיב אשר לא יעדה כמו שפרש רש"י. ואם כן מוכרח לומר אשר לא יעדה באל"ף. ורבי עקיבא לשיטתו דסבירא ליה אין קדושין תופסין בחייבי לאוין , אי אפשר לפרש רעה בנשואיה , דאם כן איך אומר אשר לא יעדה, הא אין קדושין תופסין בה כלל, ובהכרח מפרש אם רעה בעיני אדוניה, שלא מצאת חן, פוסלת יעדה בוי"ו .