רמב"ם הקדמה למשנה תורה (מצוות לא תעשה)

מצוות לא תעשה

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו קעז קעח קעט קפ קפא קפב קפג קפד קפה קפו קפז קפח קפט קצ קצא קצב קצג קצד קצה קצו קצז קצח קצט ר רא רב רג רד רה רו רז רח רט רי ריא ריב ריג ריד רטו רטז ריז ריח ריט רכ רכא רכב רכג רכד רכה רכו רכז רכח רכט רל רלא רלב רלג רלד רלה רלו רלז רלח רלט רמ רמא רמב רמג רמד רמה רמו רמז רמחרמט רנ רנא רנב רנג רנד רנה רנו רנז רנח רנט רס רסא רסב רסג רסד רסה רסו רסז רסח רסט רע רעא רעב רעג רעד רעה רעו רעז רעח רעט רפ רפא רפב רפג רפד רפה רפו רפז רפח רפט רצ רצא רצב רצג רצד רצה רצו רצז רצח רצט ש שא שב שג שד שה שו שז שח שט שי שיא שיב שיג שיד שטו שטז שיז שיח שיט שכ שכא שכב שכג שכד שכה שכו שכז שכח שכט של שלא שלב שלג שלד שלה שלו שלז שלח שלט שמ שמא שמב שמג שמד שמה שמו שמז שמח שמט שנ שנא שנב שנג שנד שנה שנו שנז שנח שנט שס שסא שסב שסג שסד שסה

מנין המצוות: עשין · לאוין ♦ ספר המצוות: עשין · לאוין

הקדמה • המדע • אהבה • זמנים • נשים • קדושה • הפלאה • זרעים • עבודה • קרבנות • טהרה • נזקים • קנין • משפטים • שופטים

<< | משנה תורה לרמב"ם · רמב"ם הקדמה למשנה תורה · (מצוות לא תעשה) | >>

מצוות לא תעשה

א

מצוה ראשונה ממצוות לא תעשה, שלא לעלות במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה', שנאמר  (שמות כ, ב): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

ב

שלא לעשות פסל, לא יעשה בידו ולא יעשו לו אחרים, שנאמר  (שמות כ, ג): "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל".

ג

שלא לעשות עבודה זרה ואפילו לאחרים, שנאמר  (ויקרא יט, ד): "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

ד

שלא לעשות צורות לנוי, ואף על פי שאין עובדין אותן, שנאמר  (שמות כ, יט): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי".

ה

שלא להשתחוות לעבודה זרה, ואף על פי שאין דרך עבודתה בהשתחויה, שנאמר  (שמות כ, ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם".

ו

שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה להעבד בהם, שנאמר  (שמות כ, ד): "וְלֹא תָעָבְדֵם".

ז

שלא להעביר למולך, שנאמר  (ויקרא יח, כא): "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ".

ח

שלא לעשות מעשה אוב, שנאמר  (ויקרא יט, לא): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאוֹבוֹת".

ט

שלא לעשות מעשה ידעוני, שנאמר "וְאֶל הַיִּדְּעוֹנִים" (ויקרא יט, לא).

י

שלא לפנות אחר עבודה זרה, שנאמר  (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים".

יא

שלא להקים מצבה, שנאמר  (דברים טז, כב): "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה".

יב

שלא ליתן אבן משכית, שנאמר  (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם".

יג

שלא ליטע אילן במקדש, שנאמר  (דברים טז, כא): "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ".

יד

שלא לישבע בעבודה זרה לעובדיה, ולא משביעין אותן בה, שנאמר  (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ".

טו

שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה, שנאמר  (שמות כג, יג): "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ"; זו אזהרה למדיח.

טז

שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה, שנאמר במסית  (דברים יג, יב): "וְלֹא יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת".

יז

שלא לאהוב המסית, שנאמר  (דברים יג, ט): "לֹא תֹאבֶה לוֹ".

יח

שלא לעזוב השנאה למסית, שנאמר  (דברים יג, ט): "וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו".

יט

שלא להציל המסית אלא עומד על דמו, שנאמר  (דברים יג, ט): "[וְ]לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו".

כ

שלא ילמד המוסת זכות על המסית, שנאמר  (דברים יג, ט): "[וְ]לֹא תַחְמוֹל".

כא

שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית, אם ידע לו חובה, שנאמר  (דברים יג, ט): "וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".

כב

שלא ליהנות בציפויי נעבד, שנאמר  (דברים ז, כה): "לֹא תַחְמוֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם".

כג

שלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה, שנאמר  (דברים יג, יז): "לֹא תִבָּנֶה עוֹד".

כד

שלא ליהנות בממון עיר הנדחת, שנאמר  (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם".

כה

שלא ליהנות בעבודה זרה, ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה, שנאמר  (דברים ז, כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ".

כו

שלא להתנבא בשמה, שנאמר  (דברים יח, כ): "וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

כז

שלא להתנבא בשקר, שנאמר  (דברים יח, כ): "אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו".

כח

שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר  (דברים יג, ד): "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא".

כט

שלא נימנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו, שנאמר  (דברים יח, כב): "לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

ל

שלא ללכת בחקות עובדי עבודה זרה ולא במנהגותם, שנאמר  (ויקרא כ, כג): "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי".

לא

שלא לקסום, שנאמר  (דברים יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ ... קוֹסֵם קְסָמִים".

לב

שלא לעונן, שנאמר  (ויקרא יט, כו): "[וְ]לֹא תְעוֹנֵנוּ".

לג

שלא לנחש, שנאמר  (ויקרא יט, כו): "לֹא תְנַחֲשׁוּ".

לד

שלא לכשף, שנאמר  (דברים יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ ... וּמְכַשֵּׁף".

לה

שלא לחבור חבר, שנאמר  (דברים יח, יא): "וְחוֹבֵר חָבֶר".

לו

שלא לשאול באוב, שנאמר  (דברים יח, יא): "וְשׁוֹאֵל אוֹב".

לז

שלא לשאול בידעוני, שנאמר  (דברים יח, יא): "וְשׁוֹאֵל אוֹב וְיִדְּעוֹנִי".

לח

שלא לשאול בחלום מן המתים, שנאמר  (דברים יח, יא): "וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים".

לט

שלא תעדה אשה עדי איש, שנאמר  (דברים כב, ה): "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה".

מ

שלא יעדה איש עדי אשה, שנאמר  (דברים כב, ה): "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה", מפני שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה וכן מפורש בספרי עבודתה.

מא

שלא לכתוב בגוף כעובדי עבודה זרה, שנאמר  (ויקרא יט, כח): "וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם".

מב

שלא ללבוש שעטנז כמו שלובשין כומרי עבודה זרה, שנאמר  (דברים כב, יא): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז".

מג

שלא להקיף פאת ראש ככומרי עבודה זרה, שנאמר: "וְלֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ראו ויקרא יט).

• השגת הראב"ד: שלא להקיף וכו' — אמר אברהם: לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת.

מד

שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר  (ויקרא יט, כז): "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".

מה

שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר  (דברים יד, א): "לֹא תִתְגּוֹדְדוּ"; וגדידה ושריטה אחת היא.

מו

שלא לשכון בארץ מצרים לעולם, שנאמר  (דברים יז, טז): "לֹא תֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד".

מז

שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העינים, שנאמר  (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ ...".

מח

שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר  (דברים ז, ב): "לֹא תִכְרוֹת לָהֶם בְּרִית".

מט

שלא להחיות אדם משבעה עממים, שנאמר  (דברים כ, טז): "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".

נ

שלא לחון על עובדי עבודה זרה, שנאמר  (דברים ז, ב): "וְלֹא תְחָנֵּם".

נא

שלא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר  (שמות כג, לג): "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ".

נב

שלא להתחתן בעובדי עבודה זרה, שנאמר  (דברים ז, ג): "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם".

נג

שלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם, שנאמר  (דברים כג, ד): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'".

נד

שלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד שלשה דורות, שנאמר  (דברים כג, ח): "לֹא תְתַעֵב אֲדוֹמִי".

נה

שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלשה דורות, שנאמר  (דברים כג, ח): "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי".

נו

שלא לקרוא שלום לעמון ומואב בתחלה בשעת מלחמה כשאר גויים, שנאמר  (דברים כג, ז): "לֹא תִדְרושׁ שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם".

נז

שלא להשחית אילני מאכל, וכן כל שיש בו השחתה אסור, שנאמר  (דברים כ, יט): "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ".

נח

שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה, שנאמר  (דברים ז, כא): "לֹא תַעֲרוֹץ מִפְּנֵיהֶם",  (דברים ג, כב): "לֹא תִּירָאוּם".

• השגת הראב"ד: שלא ייראו וכו' — אמר אברהם: הבטחה היא ואינה אזהרה.

נט

שלא יסור מליבנו מעשה עמלק הרע שעשה לנו, שנאמר  (דברים כה, יט): "לֹא תִּשְׁכָּח".

ס

שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר  (שמות כב, כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל", ונאמר בעונש  (ויקרא כד, טז): "וְנוֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת". וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זו מצות לא תעשה - חוץ ממילה ופסח, שהן בכרת והן מצות עשה.

סא

שלא לעבור על שבועת ביטוי, שנאמר "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (ויקרא יט, יב).

סב

שלא ישבע לשוא, שנאמר "לֹא תִשָּׂא אֶת שָׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ו; דברים ה, י).

סג

שלא לחלל את שם הקדוש ברוך הוא, שנאמר "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא כב, לב).

סד

שלא לנסות את דבר ה', שנאמר "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ו, טז).

סה

שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסיות, או בתי מדרשות; וכן אין מוחקין את השמות המוקדשין, ואין מאבדין כתבי הקדש, שנאמר "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב, ב), "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, ד).

סו

שלא ילין הצלוב על העץ, שנאמר "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" (דברים כא, כג).

סז

שלא להשבית שמירה סביב למקדש, שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל).

סח

שלא יכנס כהן להיכל בכל עת, שנאמר "וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹדֶשׁ" (ויקרא טז, ב).

סט

שלא יכנס בעל מום מן המזבח ולפנים, שנאמר "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא" (ויקרא כא, כג).

ע

שלא יעבוד בעל מום, שנאמר "אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם" (ויקרא כא, יז).

עא

שלא יעבוד בעל מום עובר, שנאמר "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרַב" (ויקרא כא, יח).

עב

שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעבודת הלוים, שנאמר "אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם" (במדבר יח, ג).

עג

שלא יכנס למקדש ולא יורה בתורה שתוי יין, שנאמר "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ בְּבוֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא י, ט) ונאמר "וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י, יא).

עד

שלא יעבוד הזר במקדש, שנאמר "וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם" (במדבר יח, ד).

עה

שלא יעבוד כהן טמא, שנאמר "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, ב).

עו

שלא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו, שנאמר "וְלֹא יְחַלְּלוּ" (ויקרא כא, ו).

עז

שלא יכנס טמא לעזרה, שנאמר "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" (במדבר ה, ג); זה מחנה שכינה.

עח

שלא יכנס טמא למחנה לויה שכנגדו לדורות הר הבית, שנאמר "לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" (דברים כג, יא); זה מחנה לויה.

עט

שלא לבנות אבני מזבח גזית, שנאמר "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית" (שמות כ, כא).

פ

שלא לפסוע על המזבח, שנאמר "וְלֹא תַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ, כב).

פא

שלא לכבות אש המזבח, שנאמר  (ויקרא ו, ו): "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

פב

שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, שנאמר  (שמות ל, ט): "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה".

פג

שלא לעשות במתכונת שמן המשחה, שנאמר  (שמות ל, לב): "וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ".

פד

שלא לסוך בשמן המשחה זר, שנאמר  (שמות ל, לב): "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ".

פה

שלא לעשות במתכנת הקטרת, שנאמר: "וּבְמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ראו שמות ל לז).

פו

שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו).

פז

שלא יזח החושן מעל האפוד, שנאמר  (שמות כח, כח): "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד".

פח

שלא יקרע המעיל, שנאמר  (שמות כח, לב): "כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ".

פט

שלא להעלות קדשים בחוץ, שנאמר  (דברים יב, יג): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עוֹלוֹתֶיךָ".

צ

שלא לשחוט קדשים בחוץ, שנאמר  (ויקרא יז, ג): "אִישׁ ... אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב"  (ויקרא יז, ד): "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ ... וְנִכְרַת".

צא

שלא להקדיש בעלי מומין למזבח, שנאמר  (ויקרא כב, כ): "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ"; זה הוא איסור הקדשו.

צב

שלא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן, שנאמר  (ויקרא כב, כב): "לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'".

צג

שלא לזרוק דם בעלי מומין לגבי המזבח, שנאמר בבעלי מומין  (ויקרא כב, כד): "לֹא תַקְרִיבוּ לַה'"; וזה הוא איסור זריקת דמו.

צד

שלא להקטיר אימורי בעלי מומין, שנאמר  (ויקרא כב, כב): "וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם".

צה

שלא להקריב בעל מום עובר, שנאמר  (דברים יז, א): "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם"; זה הוא מום עובר.

צו

שלא להקריב בעל מום מיד הגויים, שנאמר  (ויקרא כב, כה): "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ".

צז

שלא יתן מום בקדשים, שנאמר  (ויקרא כב, כא): "מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ"; כלומר, לא תתן בו מום.

צח

שלא להקריב שאור או דבש, שנאמר  (ויקרא ב, יא): "כִּי כָל שְׂאוֹר וְכָל דְבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ".

צט

שלא להקריב תפל, שנאמר  (ויקרא ב, יג): "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ".

ק

שלא להקריב אתנן ומחיר, שנאמר  (דברים כג, יט): "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב".

קא

שלא לשחוט אותו ואת בנו, שנאמר  (ויקרא כב, כח): "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד".

קב

שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא, שנאמר  (ויקרא ה, יא): "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן".

קג

שלא ליתן עליה לבונה, שנאמר  (ויקרא ה, יא): "וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה".

קד

שלא יתן שמן במנחת סוטה, שנאמר  (במדבר ה, טו): "לֹא יִצוֹק עָלָיו שֶׁמֶן".

קה

שלא יתן עליו לבונה, שנאמר  (במדבר ה, טו): "וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבוֹנָה".

קו

שלא להמיר את הקדשים, שנאמר  (ויקרא כז, י): "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ".

קז

שלא לשנות את הקדשים מקרבן לקרבן, שנאמר בבכור  (ויקרא כז, כו): "לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אוֹתוֹ"; כלומר, לא יקדישנו לקרבן אחר.

קח

שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר  (במדבר יח, יז): "אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר ... לֹא תִפְדֶּה".

קט

שלא למכור מעשר בהמה, שנאמר  (ויקרא כז, לג): "לֹא יִגָּאֵל".

קי

שלא למכור שדה החרם, שנאמר  (ויקרא כז, כח): "לֹא יִמָּכֵר".

קיא

שלא לפדות שדה החרם, שנאמר  (ויקרא כז, כח): "[וְ]לֹא יִגָּאֵל".

קיב

שלא יבדיל ראש חטאת העוף, שנאמר  (ויקרא ה, ח): "וּמָלַק אֶת ראשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ".

קיג

שלא לעבוד בקדשים, שנאמר  (דברים טו, יט): "לֹא תַעֲבוֹד בִּבְכוֹר שׁוֹרֶךָ".

קיד

שלא לגזוז את הקדשים, שנאמר  (דברים טו, יט): "וְלֹא תָגוֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ".

קטו

שלא ישחוט הפסח והחמץ קיים, שנאמר  (שמות לד, כה): "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי".

קטז

שלא להניח אימורי הפסח עד שיפסלו בלינה, שנאמר  (שמות כג, יח): "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בּוֹקֶר".

קיז

שלא להותיר מבשר הפסח, שנאמר  (שמות יב, י): "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר".

קיח

שלא להותיר מחגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר  (דברים טז, ד): "וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר"; מפי השמועה למדו שבבשר חגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, וזה שנאמר "לַבֹּקֶר" (שם) - לבוקרו של יום שני של פסח, שהוא שלישי לשחיטה.

קיט

שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר, שנאמר: "(ו)לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר" (במדבר ט, יב).

קכ

שלא להותיר מבשר התודה עד בוקר, שנאמר: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בּוֹקֶר" (ראו ויקרא כב ל); והוא הדין לשאר הקדשים, שאין מניחין אותן לאחר זמן אכילתן.

קכא

שלא לשבור עצם בפסח, שנאמר  (שמות יב, מו): "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ".

קכב

שלא לשבור עצם בפסח שני, שנאמר  (במדבר ט, יב): "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ".

קכג

שלא להוציא מבשר הפסח מן החבורה, שנאמר: "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת" (שמות יב, מו).

קכד

שלא לעשות שירי מנחות חמץ, שנאמר  (ויקרא ו, י): "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם".

קכה

שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל, שנאמר  (שמות יב, ט): "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל".

קכו

שלא להאכיל בשר הפסח לגר תושב, שנאמר  (שמות יב, מה): "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".

קכז

שלא יאכל הערל בשר הפסח, שנאמר  (שמות יב, מח): "[וְ]כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".

קכח

שלא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד, שנאמר  (שמות יב, מג): "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ"; כלומר, ישראל שנלוה לבני נכר ועבד עבודה זרה כמותם לא יאכל בו.

קכט

שלא יאכל אדם שנטמא קדשים, שנאמר  (ויקרא ז, כ): "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו".

קל

שלא לאכול מן הקדשים שנטמאו, שנאמר  (ויקרא ז, יט): "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל".

קלא

שלא לאכול נותר, שנאמר  (ויקרא יט, ח): "וְאוֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא... וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ".

קלב

שלא לאכול פיגול, שנאמר  (ויקרא ז, יח): "הַמַּקְרִיב אוֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוו‍ֹנָהּ תִּישָּׂא"; והוא בכרת.

קלג

שלא יאכל זר תרומות, שנאמר  (ויקרא כב, י): "וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ".

קלד

שלא יאכל אפילו תושב כהן ושכירו תרומה, שנאמר  (ויקרא כב, י): "תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קוֹדֶשׁ".

קלה

שלא יאכל ערל תרומה, והוא הדין לשאר קדשים. ודבר זה למדו הכתוב מן הפסח בגזירה שוה, ואינו בפירוש מן התורה; ומפי השמועה למדו שאסור ערל בקדשים מגופי תורה, ואינו מדברי סופרים.

קלו

שלא יאכל כהן טמא תרומה, שנאמר: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ ... בקדשים לא יאכל" (ראה ויקרא כא).

קלז

שלא תאכל חללה קדש, לא תרומות ולא חזה ושוק, שנאמר  (ויקרא כב, יב): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר".

קלח

שלא תאכל מנחת כהן, שנאמר  (ויקרא ו, טז): "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל".

קלט

שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים, שנאמר  (ויקרא ו, כג): "וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ".

קמ

שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה, שנאמר  (דברים יד, ג): "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה"; מפי השמועה למדנו שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום הכתוב מדבר.

קמא

שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ".

קמב

שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "[וְ]תִירושְׁךָ".

קמג

שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "וְיִצְהָרֶךָ".

קמד

שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּבְכוֹרוֹת".

קמה

שלא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ"; מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא לאסור בשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, לפי שכל דבר שיאכל חוץ למקום אכילתו, "לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (שם) אקרא בו.

קמו

שלא לאכול בשר העולה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדּוֹר"; כלומר, לא תוכל לאכול נדריך אשר תדור. וזו היא אזהרה של כל מועל, שלא יהנה מן הקדשים האסורים ליהנות מהם; ואם נהנה, מעל.

קמז

שלא לאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמים, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וְנִדְבוֹתֶיךָ"; כלומר, לא תוכל לאכול נדבותיך עד שייזרק דמם.

קמח

שלא יאכל זר בשר קדשי קדשים, שנאמר  (שמות כט, לג): "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם".

קמט

שלא יאכל כהן בכורים קודם הנחה בעזרה, שנאמר  (דברים יב, יז): "לֹא תוּכַל ... וּתְרוּמַת יָדֶךָ"; אלו הבכורים.

קנ

שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלים עד שיפדה, שנאמר  (דברים כו, יד): "[וְ]לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא".

קנא

שלא לאכול מעשר שני באנינות, שנאמר  (דברים כו, יד): "לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי מִמֶּנּוּ".

קנב

שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר דברים שאין בהם אכילה ושתייה, שנאמר  (דברים כו, יד): "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת"; וכל שהוא חוץ לצרכי הגוף החי, "נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" אקרא בו.

קנג

שלא לאכול הטבל; והטבל הוא הדבר שגידוליו מן הארץ החייב בתרומות ומעשרות, שלא הוציאו ממנו תרומת ה': שנאמר  (ויקרא כב, טו): "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'"; כלומר, דברים שהם עתידין להרים אותם לה', לא יעשו אותם חול ויאכלו אותם בטבלם.

קנד

שלא להקדים תרומה לבכורים, ולא מעשר ראשון לתרומה, ולא מעשר שני לראשון, אלא מוציאין על הסדר: בכורים תחלה, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני; שנאמר  (שמות כב, כח): "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר", כלומר לא תאחר דבר הראוי להקדימו.

קנה

שלא לאחר הנדרים והנדבות שנדר ושנדב, שנאמר  (דברים כג, כב): "לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

קנו

שלא לעלות לחג בלא קרבן, שנאמר  (שמות כג, טו): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם".

קנז

שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר  (במדבר ל, ג): "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

קנח

שלא יקח כהן זונה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "אִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

קנט

שלא יקח כהן חללה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ".

קס

שלא יקח כוהן גרושה, שנאמר  (ויקרא כא, ז): "וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ".

קסא

שלא יקח כהן גדול אלמנה, שנאמר  (ויקרא כא, יד): "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זוֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח".

קסב

שלא יבעול כהן גדול אלמנה, ואפילו בלא קידושים, מפני שמחללה, שנאמר  (ויקרא כא, טו): "[וְ]לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו"; הרי הוא מוזהר שלא לחלל כשרה.

קסג

שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש, שנאמר  (ויקרא י, ו): "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ".

קסד

שלא יכנס כהן למקדש קרוע בגדים, שנאמר  (ויקרא י, ו): "וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ".

קסה

שלא יצא כהן מן העזרה בשעת עבודה, שנאמר  (ויקרא י, ז): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ".

קסו

שלא יטמא כהן הדיוט לשאר מתים, שנאמר  (ויקרא כא, א): "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

קסז

שלא יטמא כהן גדול ואפילו לקרוביו, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא".

קסח

שלא יכנס כהן גדול עם מת, שנאמר  (ויקרא כא, יא): "וְעַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא"; כך למדו מפי השמועה, שהוא חייב בבל יבא וחייב בבל יטמא.

קסט

שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ, שנאמר  (דברים יח, ב): "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ".

קע

שלא יקח כל שבט לוי חלק בביזה בשעת כיבוש הארץ, שנאמר  (דברים יח, א): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם ... חֵלֶק וְנַחֲלָה".

קעא

שלא לעשות קרחה על מת, שנאמר  (דברים יד, א): "[וְ]לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".

קעב

שלא לאכול בהמה טמאה, שנאמר  (ויקרא יא, ד): "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה".

קעג

שלא לאכול דג טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יא): "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ".

קעד

שלא לאכול עוף טמא, שנאמר  (ויקרא יא, יג): "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵיאָכְלוּ".

קעה

שלא לאכול שרץ העוף, שנאמר  (דברים יד, יט): "[וְ]כֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם".

קעו

שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מא): "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵיאָכֵל".

קעז

שלא לאכול רמש הארץ, שנאמר  (ויקרא יא, מד): "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".

קעח

שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאויר, שנאמר  (ויקרא יא, מב): "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם".

קעט

שלא לאכול שרץ המים, שנאמר  (ויקרא יא, מג): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ".

קפ

שלא לאכול מתה, שנאמר  (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵילָה".

קפא

שלא לאכול טריפה, שנאמר  (שמות כב, ל): "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵיפָה לֹא תֹאכֵלוּ".

קפב

שלא לאכול אבר מן החי, שנאמר  (דברים יב, כג): "[וְ]לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".

קפג

שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר  (בראשית לב, לג): "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה".

קפד

שלא לאכול דם, שנאמר  (ויקרא ג, יז): "וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ".

קפה

שלא לאכול חֵלֶב, שנאמר  (ויקרא ז, כג): "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ".

קפו

שלא לבשל בשר בחלב, שנאמר  (שמות כג, יט): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".

קפז

שלא לאכול בשר בחלב, שנאמר פעם שנייה  (שמות לד, כו): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִימּוֹ"; כך למדו מפי השמועה, שאחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה.

קפח

שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר  (שמות כא, כח): "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ".

קפט

שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְלֶחֶם ... לֹא תֹאכְלוּ".

קצ

שלא לאכול קלי מן החדש, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְקָלִי ... לֹא תֹאכְלוּ".

קצא

שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, שנאמר  (ויקרא כג, יד): "וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ".

קצב

שלא לאכול ערלה, שנאמר  (ויקרא יט, כג): "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל".

קצג

שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"; זה הוא איסור אכילה.

קצד

שלא לשתות יין נסך, שנאמר  (דברים לב, לח): "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם".

קצה

שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא, שנאמר  (דברים כא, כ): "בְּנֵנוּ זֶה ... זוֹלֵל וְסוֹבֵא".

קצו

שלא לאכול ביום הצום, שנאמר  (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה".

קצז

שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר  (שמות יג, ג): "[וְ]לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ".

קצח

שלא לאכול תערובת חמץ, שנאמר  (שמות יב, כ): "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ".

קצט

שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר, שנאמר  (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ".

ר

שלא יראה חמץ, שנאמר  (שמות יג, ז): "[וְ]לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ".

רא

שלא ימצא חמץ, שנאמר  (שמות יב, יט): "שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם".

רב

שלא ישתה הנזיר יין, ולא דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים"; ואפילו החמיץ היין או דבר שנתערב בו היין, הרי זה אסור עליו, שנאמר: "חוֹמֶץ יַיִן וְחוֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה" (שם).

רג

שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וַעֲנָבִים לַחִים ... לֹא יֹאכֵל".

רד

שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר  (במדבר ו, ג): "וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל".

רה

שלא יאכל חרצנים, שנאמר  (במדבר ו, ד): "מֵחַרְצַנִּים ... לֹא יֹאכֵל".

רו

שלא יאכל זוגין, שנאמר  (במדבר ו, ד): "וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל".

רז

שלא יטמא הנזיר למת, שנאמר  (במדבר ו, ז): "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ ... לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמוֹתָם".

רח

שלא יכנס באהל המת, שנאמר  (במדבר ו, ו): "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

רט

שלא יגלח הנזיר, שנאמר  (במדבר ו, ה): "תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל ראשׁוֹ".

רי

שלא לקצור כל השדה, שנאמר  (ויקרא כג, כב): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ".

ריא

שלא ללקוט השבלים הנופלות בשעת קצירה, שנאמר  (ויקרא יט, ט): "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט".

ריב

שלא לבצור עוללות הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל".

ריג

שלא ללקוט פרט הכרם, שנאמר  (ויקרא יט, י): "וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט".

ריד

שלא ליקח עומר השכחה, שנאמר  (דברים כד, יט): "לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ"; וכן לכל האילנות יש שכחה, שנאמר  (דברים כד, כ): "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ".

רטו

שלא לזרוע כלאי זרעים, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם".

רטז

שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם, שנאמר  (דברים כב, ט): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם".

ריז

שלא להרביע בהמה מין בשאינו מינו, שנאמר  (ויקרא יט, יט): "בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם".

ריח

שלא יעשה מלאכה בשני מיני בהמה כאחד, שנאמר  (דברים כב, י): "לֹא תַחֲרושׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר יַחְדָּו".

ריט

שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה בדבר שאוכלת ממנו ונהנית, שנאמר  (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ".

רכ

שלא לעבוד אדמה בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע".

רכא

שלא לעבוד אילן בשביעית, שנאמר  (ויקרא כה, ד): "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמוֹר".

רכב

שלא לקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצרין בשאר השנים, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר".

רכג

שלא לאסוף פירות האילן בשביעית כדרך שאוספין בכל שנה ושנה, שנאמר  (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצוֹר".

רכד

שלא לעבוד בשנת יובל בין אדמה בין אילן, שנאמר בה  (ויקרא כה, יא): "לֹא תִזְרָעוּ".

רכה

שלא לקצור ספיחי יובל כשאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "[וְ]לֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ".

רכו

שלא לאסוף פירות יובל כאסיפת שאר השנים, שנאמר בו  (ויקרא כה, יא): "וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִירֶיהָ".

רכז

שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר  (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתוּת".

רכח

שלא לשנות מגרשי הלוים ושדותיהם, שנאמר  (ויקרא כה, לד): "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִימָּכֵר"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא ישתנה.

רכט

שלא לעזוב הלוים, שנאמר  (דברים יב, יט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזוֹב אֶת הַלֵּוִי", אלא נותנין להם מתנותיהם ומשמחים אותם בהן בכל רגל ורגל.

רל

שלא יתבע הלואה שעברה עליה שביעית, שנאמר  (דברים טו, ב): "לֹא יִגּוֹשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו".

רלא

שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה, שנאמר  (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר". זה הכלל - כל מקום שנאמר השמר או פן או אל, אינו אלא מצות לא תעשה.

רלב

שלא ימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך, שנאמר  (דברים טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ"; נמצא הנותן צדקה עושה מצות עשה, והמעלים עיניו מן הצדקה יתר על שבטל עשה עבר על לא תעשה.

רלג

שלא לשלח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי, שנאמר  (דברים טו, יג): "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם".

רלד

שלא יתבע העני בחובו כשידע שהוא עני, ולא יצר לו, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנושֶׁה".

רלה

שלא להלוות ברבית לישראל, שנאמר  (ויקרא כה, לז): "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ".

רלו

שלא ללוות ברבית, שנאמר  (דברים כג, כ): "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ"; כך למדו מפי השמועה, שזו אזהרה ללוה שלא יינשך למלוה.

רלז

שלא להשית יד בין לוה ומלוה ברבית, ולא להיות ערב, ולא עד, ולא לכתוב שטר ביניהם, שנאמר  (שמות כב, כד): "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ".

רלח

שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ".

רלט

שלא ימשכן בעל חוב בזרוע, שנאמר  (דברים כד, י): "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבוֹטוֹ".

רמ

שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר  (דברים כד, יב): "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבוֹטוֹ"; כלומר, לא תשכב ועבוטו עמך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

רמא

שלא למשכן האלמנה, שנאמר "וְלֹא תַחֲבוֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" (דברים כד, יז).

רמב

שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, שנאמר  (דברים כד, ו): "לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב".

רמג

שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר  (שמות כ, יב): "לֹא תִגְנוֹב"; זה גונב נפש.

רמד

שלא לגנוב ממון, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "לֹא תִּגְנוֹבוּ"; זו היא גניבת ממון.

רמה

שלא לגזול, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "[וְ]לֹא תִגְזוֹל".

רמו

שלא להסיג גבול, שנאמר  (דברים יט, יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ".

רמז

שלא לעשוק, שנאמר  (ויקרא יט, יג): "לֹא תַעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ".

רמח

שלא לכחש בממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְכַחֲשׁוּ".

רמט

שלא לישבע על כפירת ממון חבירו, שנאמר  (ויקרא יט, יא): "[וְ]לֹא תְשַׁקְּרוּ"; כלומר, לא תישבע על שקר בממון שיש לחבירך בידך.

רנ

שלא יונה במקח וממכר, שנאמר  (ויקרא כה, יד): "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".

רנא

שלא יונה בדברים, שנאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז); זו אונאת דברים.

רנב

שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (שמות כב, כ).

רנג

שלא להונות את הגר במקח וממכר, שנאמר "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" (שמות כב, כ).

רנד

שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו שבחוצה לארץ, שנאמר "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו" (דברים כג, טז).

רנה

שלא להונות עבד זה, שנאמר "עַמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ ... בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, יז).

רנו

שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא).

רנז

שלא לעבוד בעבד עברי כעבודת עבד, שנאמר "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה, לט).

רנח

שלא למכור אותו ממכרת עבד, שנאמר "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).

רנט

שלא לעבוד בעבד עברי בפרך, שנאמר "לֹא תִרְדֶּה בּוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג).

רס

שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו בפרך, שנאמר "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפָרֶךְ לְעֵינֶךָ" (ויקרא כה, נג).

רסא

שלא למכור אמה עבריה לאחר, שנאמר "לֹא יִמְשׁוֹל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ" (שמות כא, ח).

רסב

שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שאר כסות ועונה, שנאמר "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י); והוא הדין לשאר הנשים.

רסג

שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "וּמָכוֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה" (דברים כא, יד).

רסד

שלא לכבוש אשת יפת תאר שפחה, שנאמר "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ" (דברים כא, יד).

רסה

שלא לחמוד, שנאמר "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (שמות כ, יג).

רסו

שלא להתאוות, שנאמר "לֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יז).

רסז

שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו, שנאמר "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף" (דברים כג, כו).

רסח

שלא יקח השכיר יתר על אכילתו, שנאמר "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" (דברים כג, כה).

רסט

שלא יתעלם מן האבידה, שנאמר "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, ג).

רע

שלא להניח הבהמה רובצת תחת משאה בדרך, שנאמר "לֹא תִרְאֶה חֲמוֹר אָחִיךָ" (ראה דברים כב, ד).

רעא

שלא לעשות עול במדה, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בְּמִדָּה" (ויקרא יט, לה); מפי השמועה למדו שהכתוב מזהיר לא תעשו עול במשפט המדה.

רעב

שלא להיות אצלנו איפה ואיפה אבן ואבן, שנאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה" (דברים כה, יד).

רעג

שלא לעוול המשפט, שנאמר "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו).

רעד

שלא ליקח שוחד, שנאמר "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (שמות כג, ח).

רעה

שלא לכבד גדול בדין, שנאמר "וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָּדוֹל" (ויקרא יט, טו).

רעו

שלא יירא הדיין בדין מאדם רע, שנאמר "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז).

רעז

שלא לרחם על עני בדין, שנאמר "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג).

רעח

שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ" (שמות כג, ו); למדו מפי השמועה, שזה אביון במצוות.

רעט

שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות, שנאמר "[וְ]לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים יט, כא).

רפ

שלא להטות משפט גרים ויתומים, שנאמר "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵר יָתוֹם" (דברים כד, יז).

רפא

שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חבירו עמו, שנאמר "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א).

רפב

שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות, אם היו המחייבין יתר על המזכין אחד, שנאמר "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת" (שמות כג, ב).

רפג

שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות, שנאמר "[וְ]לֹא תַעֲנֶה עַל רִיב לִנְטוֹת" (שמות כג, ב).

• השגת הראב"ד: שלא ילמד חובה וכו' — אמר אברהם: אין זה כלום שהרי בגמר דין חוזר.

רפד

שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה, אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות, שנאמר "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז).

רפה

שלא להעיד בשקר, שנאמר "לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יב).

רפו

שלא יעיד בעל עבירה, שנאמר "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א).

רפז

שלא יעיד קרוב, שנאמר "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" (דברים כד, טז); מפי השמועה למדו שלא יומתו אבות בעדות בנים, והוא הדין לשאר הקרובים.

רפח

שלא לכרות הדין על פי עד אחד, שנאמר "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ" (דברים יט, טו).

רפט

שלא להרוג נקי, שנאמר "לֹא תִרְצָח"  (שמות כ, יב).

רצ

שלא לחתוך הדין באומד הדעת, עד שיראו שני עדים גופו של דבר, שנאמר "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז).

רצא

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות, שנאמר "וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְּנֶפֶשׁ" (במדבר לה, ל).

רצב

שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין, שנאמר "וְלֹא יָמוּת הָרוֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה" (במדבר לה, יב).

רצג

שלא לחוס על הרודף, אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף ויהרגנו או יגלה ערוותו, שנאמר "וְקַצּוֹתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (דברים כה, יב).

רצד

שלא לענוש האנוס, שנאמר "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר" (דברים כב, כו).

רצה

שלא ליקח כופר מן הרוצח, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ" (במדבר לה, לא).

רצו

שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (במדבר לה, לב).

רצז

שלא לעמוד על הדם, שנאמר "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז).

רצח

שלא להניח מכשול, שנאמר "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כב, ח).

רצט

שלא להכשיל תם בדרך, שנאמר "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" (ויקרא יט, יד).

ש

שלא להוסיף במלקות המחוייב מלקות, שנאמר  (דברים כה, ג): "לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף".

שא

שלא לרגל, שנאמר  (ויקרא יט, טז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ".

שב

שלא לשנוא בלב, שנאמר "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).

שג

שלא להלבין פני אדם מישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

שד

שלא לנקום, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקּוֹם".

שה

שלא לנטור, שנאמר  (ויקרא יט, יח): "[וְ]לֹא תִטּוֹר".

שו

שלא ליקח אם על הבנים, שנאמר  (דברים כב, ו): "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים".

שז

שלא לגלח שער הנתק, שנאמר  (ויקרא יג, לג): "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ".

שח

שלא לתלוש סימני צרעת, שנאמר  (דברים כד, ח): "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת".

שט

שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן, שנאמר  (דברים כא, ד): "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ".

שי

שלא יתחייב חתן בדבר מצרכי רבים כל שנתו, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהן, שנאמר  (דברים כד, ה): "לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבוֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר".

שיא

שלא להחיות מכשף, שנאמר  (שמות כב, יז): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".

שיב

שלא להמרות על פי בית דין, שנאמר (ראה דברים, יז) : "לֹא תָסוּר מכל הַדָּבָר".

שיג

שלא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין בפירושה שקיבלו על פה, שנאמר  (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אוֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תוֹסֵף עָלָיו".

שיד

שלא לגרוע מכל מצוות התורה, שנאמר  (דברים יג, א): "וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ".

שטו

שלא לקלל הדיין, שנאמר  (שמות כב, כז): "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל".

שטז

שלא לקלל הנשיא, והוא המלך או ראש ישיבת ארץ ישראל, שנאמר  (שמות כב, כז): "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאוֹר".

שיז

שלא לקלל אחד משאר ישראל, שנאמר  (ויקרא יט, יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ".

שיח

שלא לקלל אב ואם, שנאמר  (שמות כא, יז): "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שיט

שלא להכות אב ואם, שנאמר  (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

שכ

שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר  (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

שכא

שלא להלך חוץ לתחום מדינה כהולכי דרכים בשבת, שנאמר  (שמות טז, כט): "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ".

שכב

שלא לענוש בשבת, שנאמר  (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מושְׁבוֹתֵיכֶם".

שכג

שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שכד

שלא לעשות מלאכה בשביעי של פסח, שנאמר  (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵיעָשֶׂה בָהֶם".

שכה

שלא לעשות מלאכה בחג השבועות, שנאמר בו  (ויקרא כג, כא): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שכו

שלא לעשות מלאכה באחד לחודש השביעי, שנאמר בו  (ויקרא כג, כה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שכז

שלא לעשות מלאכה ביום הכיפורים, שנאמר בו  (ויקרא כג, לא): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שכח

שלא לעשות מלאכה בראשון של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לה): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

שכט

שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג, שנאמר בו  (ויקרא כג, לו): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

של

שלא לגלות ערוות אם, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלא

שלא לגלות ערוות אשת אב, שנאמר  (ויקרא יח, ח): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שלב

שלא לגלות ערוות אחות, שנאמר  (ויקרא יח, ט): "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שלג

שלא לגלות ערוות אחות מן האב ומן האם, שנאמר  (ויקרא יח, יא): "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ".

שלד

שלא לגלות ערוות בת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, י): "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ".

שלה

שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר  (ויקרא יח, י): "אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן".

שלו

שלא לגלות ערוות הבת; ולמה לא נתפרשה בתורה, מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה, כשאר עריות.

שלז

שלא לגלות ערוות אשה ובתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה".

שלח

שלא לגלות ערוות אשה ובת בנה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "אֶת בַּת בְּנָהּ".

שלט

שלא לגלות ערוות אשה ובת בתה, שנאמר  (ויקרא יח, יז): "וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח".

שמ

שלא לגלות ערוות אחות האב, שנאמר  (ויקרא יח, יב): "עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שמא

שלא לגלות ערוות אחות האם, שנאמר  (ויקרא יח, יג): "עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה".

שמב

שלא לגלות ערוות אשת אחי האב, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דּוֹדָתְךָ הִיא".

שמג

שלא לגלות ערוות אשת הבן, שנאמר  (ויקרא יח, טו): "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה".

שמד

שלא לגלות ערוות אשת אח, שנאמר  (ויקרא יח, טז): "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שמה

שלא לגלות ערוות אחות אישה, שנאמר  (ויקרא יח, יח): "וְאִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לֹא תִקָּח".

שמו

שלא לגלות ערוות נידה, שנאמר  (ויקרא יח, יט): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב".

שמז

שלא לגלות ערוות אשת איש, שנאמר  (ויקרא יח, כ): "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ".

שמח

שלא לשכב עם בהמה, שנאמר : "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע" (ראה ויקרא יח).

שמט

שלא תביא אישה בהמה עליה, שנאמר  (ויקרא יח, כג): "וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמוֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ".

שנ

שלא לשכב עם זכר, שנאמר  (ויקרא יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב".

שנא

שלא לגלות ערוות האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, ז): "עֶרְוַת אָבִיךָ ... לֹא תְגַלֶּה".

שנב

שלא לגלות ערוות אחי האב עצמו, שנאמר  (ויקרא יח, יד): "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה".

שנג

שלא ליקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערווה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה, שנאמר  (ויקרא יח, ו): "אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה"; מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערווה.

שנד

שלא ישא ממזר בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'".

שנה

שלא תהיה קדשה, והיא הנבעלת בלא כתובה וקידושין, שנאמר  (דברים כג, יח): "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה".

שנו

שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר, שנאמר  (דברים כד, ד): "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ".

שנז

שלא תינשא היבמה לאחר חוץ מיבמה, שנאמר  (דברים כה, ה): "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת".

שנח

שלא יגרש האונס אנוסתו, שנאמר  (דברים כב, כט): "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שנט

שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, שנאמר בו  (דברים כב, יט): "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שס

שלא יקח סריס בת ישראל, שנאמר  (דברים כג, ב): "לֹא יָבוֹא פְצוּעַ דַּכָּא".

שסא

שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף, שנאמר  (ויקרא כב, כד): "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

שסב

שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים, שנאמר  (דברים יז, טו): "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי".

שסג

שלא ירבה המלך סוסים, שנאמר  (דברים יז, טז): "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים".

שסד

שלא ירבה המלך נשים, שנאמר  (דברים יז, יז): "[וְ]לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים".

שסה

שלא ירבה לו המלך כסף וזהב, שנאמר  (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

א. אלו הם שש מאות ושלוש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני, הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן; וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין.

ב. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל - כגון מקרא מגילה, ונר חנוכה, ותענית תשעה באב, וידיים, ועירובין. ויש לכל מצוה ומצוה מאלו פירושין ודקדוקין; והכל יתבאר בחיבור זה.

ג. כל אלו המצוות שנתחדשו - חייבין אנו לקבלם ולשומרם, שנאמר "לא תסור מכל הדבר ..." (ראה דברים יז, יא); ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א) - שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקדוש ברוך הוא ציווהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות.

ד. אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה - אין זו תוספת. שהרי לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה לעשות עירוב או לקרות מגילה בעונתה. ואילו אמרו כן, היו מוסיפין על התורה.

ה. אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנו וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו, והיה קרוב לשווענו כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" (ראה דברים ד, ז; דברים ד, ח). ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים, בין עשה ובין לא תעשה.