קטגוריה:דברים יט יד

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

לא תסיג גבול רעך וגו' עד כי תצא למלחמה, גם המצוה הזאת מתיחסת לשופטים שידעו גבולי הקרקעות וישמרו לכל אדם נחלתו, ולפי שהיו בכל עיר ועיר ב"ד של כ"ג לשפוט דיני נפשות ובית דין של שלשה לשפוט דיני ממונות, הביא הנה ללמוד השופטים ענין הרוצח בשגגה וערי המקלט בענין נפשות ומצות לא תסיג גבול רעך שהוא לענין דיני ממונות, וענין המצוה הזאת לפי האמת כפי מה שארז"ל בספרי שהיא אזהרה לעוקר תחומו של חברו, וכמו שאמרו מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים והמצו' הזאת כבר התבאר' ממה שצוה (פ' פנחס) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו', ועתה הזהיר שלא ישנה אדם תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או לכל יחיד ויחיד מבני ישראל ע"כ אמר אשר גבלו ראשוני' שהם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך כאלו אמר אחרי אשר הארץ נתונה אליך מעם האלהים, אין ראוי שתסיג גבול רעך ולקחת יותר מן הראוי לך כי בכדומה לזה אומר משל ההדיוט למי שנותנין לו הדבר במתנה לא יבחר, וכלל בזה עוד כפי דעת הרמב"ן שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כחלק חברי וטעו החולקים בחלוקה או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, אבל יודה ויהיה שמח בחלקו ולא יערער עליו, וכתב הראב"ע שסמך המצוה הזאת לענין הרוצח בשגגה, לפי שבעבור השגת הגבולים והגבלת הנחלות תרבה הרציחה באנשים ויותר נכון לומר בטעם הסמיכות, שלפי שצוה על הבדל הערים הזהיר שלא ירע עינם ויסיגו בגבולים כדי להמעיט בערי המקלט וגבולם, כי יש לאדם יותר סמכא לגזול הדברים שהם של צבור יותר מאותם שהם של יחידים לפי שכל אחד יחזור על אשר לו, לכן אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו הראשוני' לא בגבולי ערי המקלט ולא בדבר אחד משל חברך, ואפשר לומר שכלל עוד בזאת האזהרה שלפי שנתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשגגה כנזכר, לא ילמדו לעשות כהנה וכהנה לצרכים אחרים, לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו וישיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים ונחלות השבטים, לזה אמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וגו', ואולי שלזה כוונו באמרם בספרי מניין לעוקר תחומן של שבטים שעובר בלא תעשה ת"ל בנחלתך אשר תנחל, כי מי יוכל לעקור תחומין של שבטים אם לא שיהיה בזה הדרך, ולפי שדבר במשפטי השוגג והמזיד בדבר הרוצח ובהשגת הגבולים שגבלו הראשונים וכל זה לא יתכן כי אם על פי עדות לזה סמך איזה יכשר לענינים האלו ולכל שאר הענינים, ואופני העדים והכחשתם והאמתתם, וזכר המצוה הזאת גם כן כאן להיותה מתיחסת אל ב"ד הגדול אשר שם יעשה הזמת העדים, ולא בפני ב"ד אחר, ולכן אחרי שזכר הלמודים המתיחסים לשופטים הראשונים זכר המצוה הזאת המתיחסת לב"ד הגדול, והנה התחיל באמרו לא יקום עד אחד וגו', ולא נסתפק במה שאמר ראשונה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, לפי ששם דבר בדיני נפשות ואמר שלא יומת המת כי אם על פי שנים עדים, ועתה הודיע הדבר בגזרה כוללת, כי בדיני ממונות ובדיני נפשות הענין שוה שלא יקום דבר כי אם ע"פ שנים עדים ולא ע"פ עד אחד, והותר בזה הספק הב':

והנה המצוה הזאת כבר באה באמרו לא תענה ברעך עד שקר, וכאן בא לבאר ענש העד שקר ודין הזמת העדים. ומה שאמר לא יקום עד אחד באיש ידענו שמאמר עד סתם יובן בשני עדים. וכן אמרו חכמינו זכרונ' לברכה בסנהדרין פ"ג כל מקום שנאמר עד בשנים הכתוב מדבר, ולכן יצטרך לבאר עד אחד שלא יתקיים הדבר על פיו בלבד כי אם ע"פ שנים או שלשה עדים, ונראה לי שלא בא הכתוב הזה לצורך עצמו כי אם להיות התחלת דברים אל מה שיאמר אחריו כי יקום עד חמס, כאלו אמר לא יתקיים דבר על פי עד אחד, כי אם על פי שנים עדים או שלשה יקום דבר, אבל כשיהיה שהב' עדים ההם יקומו עדי חמס באיש להעיד בו דברי שקר יהיה דינם כך שזהו הענין הנדרש בכאן כשיבאו עדים אחרים להזימם. ואין ספק שבא הכתוב הזה קצר מאד ואין לנו לסמוך כי אם על הקבלה האמתית, ויהיה פירוש הכתוב לדעתם כן. כי יקום עד חמס באיש שהם שני העדים הראשונים שהעידו בדבר. כאלו תאמר שראובן הרג את שמעון. ואמרו לענות בו סרה הוא מעדים אחרים שיבאו להעיד כנגד העדים הראשונים לענות בהם סרה. רוצה לומר כמו שפרש"י ז"ל דבר שהוא סר העדות הזה מעדותו. רוצה לומר מכל העדות ההיא. כיצד שאמרו להם והלא עמנו הייתם במקום פלוני ביום ההוא. ועל זה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ושני האנשים הם שני כתות העדים לא הבעלי דינין. ולכן אמר שני האנשים ללמד שאין עדות בנשים. ואמרו אשר להם הריב אפשר לפרשו על כתות העדים עצמן להיות העדים הראשונים חשודים בשקר יושלם בהם אשר להם הריב. ואפשר לומר שחסר בכתוב וא"ו כאלו יאמר ועמדו שני האנשי' ואשר להם הריב לפני ה' כי יתחייבו לעלות לירושלם לפני הסנהדרין שתי כתות העדי' שעליהם אמר ועמדו שני האנשים והבעלי דינין שעליהם אמר אשר להם הריב לפני ה' וכן פרש"י. ואל יקשה בעיניך חסרון הוא"ו כי כמהו רבים בכתוב (פ' שמות) ראובן שמעון לוי (חבקוק ג') שמש ירח עמד זבולה. והנה אמר לפני ה' לפני השופטי' והסנהדרין להעיד למה היא הסבה שיחייב אותם לעלות אל ב"ד הגדול והוא מפני שיחשבו בנפשם שהם לפניה' ובית מקדשו בהיותם לפני הכהנים והשופטים ההם. וצותה התורה ודרשו השופטי' היטב. ולא אמר בזה כהנים כמו שאמר למעלה לפי שענין הדרישה והחקירה תהיה אליהם במה שהם שופטים לא במה שהם כהני ה'. וענין הדרישה אצלי הוא שידרשו לדעת אמתת הדבר על בוריו אם מפי הנביאים ואם מפי הבעלי דינין כי לכן צום שיעלו שמה כלם. והנה הזהיר בזה שירבו בדרישה וחקירה כמו שאמר בעכו"ם. בהיות הדרישה והחקירה מוכרחת אם בדיני נפשות ואם בדיני ממונות. לפי שהמכזב והמשקר יהיה באחד משני פנים. האחד שיוסיף על מה שראה או יגרע ממנו. והב' שיוציא מלבו דבר שלא ראה ולא שמע כלל ולא ראה מעולם. ואמנם המין הראשון מהכזב והשקר קרוב להמצא ברוב המכזבים והמשקרים נכשלים בו. אבל המין השני מהשקר שיעיד אדם מה שלא ראה ולא שמע כלל הוא דבר רחוק להמצא כי מי יפליג כל כך בשקרותו שיעיד על מה שנעשה במקום פלוני יום פלוני והוא לא היה שם רק היה במקו' אחר. ואיך לא יירא ולא יחוש מהאנשים יעידו עליו שראוהו באותו זמן במקום האחר אשר היה שם. כי מפני רוחק מציאות השקר הזה. צותה התורה שקודם שיענישו העדים נדרוש היטב אם הוא אמת שהפליגו לשקר בכיוצא בזה, וממה שאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים וגו', למדנו שהעדים יעידו מעומד והשופטים עצמם וקבלו עדות העדי' ולא על פי תורגמן, כי בזה יפול ענין הדרישה והחקירה כשהעדים או הבעלי דינין יכשלו בפיהם, ובאמרו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, ראוי שנדע איך יבחן שהם עדי שקר, אם ברבוי העדים כבר ביארו ז"ל (דף ה') במסכת מכות פרק א' דתרי כמאה ומאה כתרי, ואם בחוזק הדרישה מפני שהכתות אינם מסכימים זה לזה, ומי יודע מי הוא העד האמתי ומי הוא השקרן, ואיך יתכן לומר באחד מהם כאשר זמם, ולזה יחוייב שנסמוך לדברי הקבלה הנבואית ושיתבאר שקרות העדים, כאשר מצד החקירה תגלה שהעדים שהעידו על הדבר היו במקום אחר בשעת המעשה, ויודע זה מהעדים המזימים שיעידו שראו אותם העדים שהעידו באותו יום במקום אחר שהיה רחוק מאד ממקום המעשה שהעידו באופן שלא יתכן בשום צד ובשום אופן ללכת שמה באותו יום, ובזה האופן יתבאר היות העדים הראשונים שקרים בעדותם ועל זה אמר ועשיתם לו כאשר זמם. רוצה לומר שיענישו העדים הראשונים שהעידו שקר באותו העונש עצמו שחשבו שיענש בעל הדין שהעידו נגדו:

ואמנם למה יאמרו דבר אמת העדים השניים המזימין יותר מהעדים המוזמים בהיות מספרם אחד שהוא הספק האחד ועשרים אשר העירותי, הנה הרמב"ם בהלכות עדים כתב שהיא גזרת הכתוב ולא נתן בו טעם כלל, אבל הרב ר' משה בר נחמן כתב בזה טעם נכבד והאריך בו הרלב"ג וענינו שהפרש גדול יש בין הכחשת העדים והזמתם כי ההכחשה היא בגוף העדות עצמו, כמו שבאו אנשים והעידו על שראובן הרג שמעון. ובאו עדים אחרים והעידו שהוא לא הרגו זו היא ההכחשה ובאופנים אחרים דומים לזה, ואמנם ההזמה הוא שלא יעידו העדים השניים על גוף העדות כי הם יאמרו אין אנו יודעים אם ראובן הרג את שמעון אם לא. אבל אנחנו מעידים שהעדים האלו היו עמנו ביום פלוני במקום פלוני וזהו ענין ההזמה, והנה בהכחשת העדות כבר בא בקבלה במסכת מכות פרק כיצד העדים שבמקום שיש הכחשת עדות אין שם עדות כלל, ואין אנו מענישים שום אחת מכתות העדים לפי שאין אנחנו יודעים איזו היא הכת המשקרת ולא דברה תורה בהם בענין הכחשת העדים כי אם בהזמתן, וידוע שהעדים שהעידו שראובן הרג את שמעון ביום כך ובמקום כך, הנה אין הזמן והמקום מה שיחייב המיתה, ולזה הוא מבואר שאמרם ביום פלוני ובמקום פלוני אינו מעצם העדות, אבל הוא לבחון ולאמת דבריהם, ואמנם העדים השניים לא העידו דבר בגוף העדות רוצה לומר אם ראובן הרג שמעון או לא הרגו. אבל יעידו שהיו עמם ביום פלוני ובמקום פלוני, והיה אם כן עדותם עדות חדש כלו במקום ובזמן לא בזולת זה, ולכן היה ראוי שנאמין דבריהם כיון שבמה שאמרו העדים הראשוני' מהמקום והזמן בהפך זה אין ראוי שנאמינם לפי שהעד אינו נאמן בדברי עצמו, הנה התבאר מזה שבענין הכחשת העדים אין ראוי להעניש כת אחד מהם לפי שהראשונים והשניים שוים בעדותם, אמנם בענין ההזמה ראוי שיאמנו העדים השניים לפי שהם מעידים על גוף העדים לא על גוף העדות והיה זה כמו שיעידו שהעדים האלה חללו את השבת, זהו דרך הרבנים האלה מטעם המצוה הזאת והוא דרך נאות באמת:

והרב רבי' ניסים ז"ל בדרשותיו, הביא בזה טעם אחר והוא שהמוזמי' אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמן באותו עדות שקר, אבל המזימין אותם אם לא היה האמת כדבריהם איך לא ייראו מהמוזמין שידעו האמת בעצמם אולי יוכיחו שהאמת אתם ויביאו עדים אחרים שראו אותם באותו זמן באותו מקום שהעידו שנעשה המעשה ההוא, הנה אין ספק שכל זמן שהמזומין לא יבררו דבריהם שהאמת אתם שראוי שנאמין יותר לדברי המזימין אותם, זהו טעם שנתן בו החכם הנזכר וגם הוא נכון ויפה, ואמנם מה שבא בקבלתם ז"ל (מכות שם דף ו') ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה ומכאן אמרו שאם הרגו אין נהרגין, היה הסבה בזה לפי שאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים כ"ח ח') ושופטי ישראל היתה שכינה שרויה ביניהם וממנו משפטם יצא, כמו שאמר (פ' משפטים) כי לא אצדיק רשע. ואמר שלמה ע"ה בכיוצא בזה (משלי כא) פלגי מים לב ביד מלך ה' לכל אשר יחפוץ יטנו, מורה שהמשפט מהשם יתברך ולכן אמר אליהו (איוב ל"ד) ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כי אל האמר נשאתי לא אחבול, לפי שהשופט שלוחו של הקב"ה לעשות רצונו, אין ראוי לחשוב שמה שעשה היה בטעות אבל שאותו שמת ראוי היה לאותה מיתה באמת והעדים שהעידו עליו צדקו דבריהם, שאם לא היה כן האל יתברך לא ירשיענו בהשפטו ולא יתן השם יתברך לשופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלהים הוא, ולזה אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' כי בבואם לפני הכהנים והשופטים הנה הם לפני ה':

ויש בזה גם כן סבה שנית והיא שרצה השם יתברך לחוס על כבוד ב"ד כי איך יחל ויתפרסם קלונם לעיני השמש שיאמרו כל העם שדנו איש אחד להריגה או לעונש בהפך האמת וכדי בזיון וקצף, ולא יהיה כח ביד ב"ד עוד יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם, ויבא מזה נזק גדול אל כללות התורה והמצות לפי שהיו נזקקין להכריז ביניהם הני גברי מתקטלין מפני שהטעו ב"ד להרוג את הנפש שלא כדין, מה שיהיה בהפך כאשר יהיו מומתים בדין כאשר יכריזו שהם מומתים על שהם בקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא הדין לאמתו, וכבר העיר על הסבה הזאת הרב ר' חסדאי בארבעים ושלשה מספרו, ולהיות ענין העדים הזוממין חמור וקשה אמר ולא תחוס עינך עליו, רוצה לומר אל תאמר בלבבך כיון שלא יצא לפעל עדותם למה יענשו העדים, לא תעשה כן אבל תענישם כאשר זממו להעניש חברם נפש תחת נפש, והיה זה אם נתחייב מיתה בעדותו שימותו גם כן העדים על כל פנים, וכן אם יתחייבו בעדותם אבר מהאברים אשר החיוב הוא ממון לשלם דמי האבר ככה יתחייבו העדים לזה ממון גם כן וככה בדיני ממונות, הנה התבארו הכתובים, והותר בזה הספק הכ"א: