רבינו בחיי על דברים יט
<< · רבינו בחיי על דברים · יט · >>
<< · רבינו בחיי על דברים · יט · >>
שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך. ועם אותן שלש שהבדיל משה בעבר הירדן הרי הן שש ערי מקלט. וצריך שיהיו במקום מיושב ומוכן, שנאמר תכין לך הדרך, ודרשו רז"ל, מקלט מקלט היה כתוב בפרשת דרכים, שיפנה לשם הרוצח בשוגג ויוצל, ועל זה אמר הכתוב (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, הקב"ה מורה לחטאים דרך הצלה כיון שלא עשו אלא שוגג, וכן כתיב עוד (איוב לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, שהוא מורה דרך לחטאים.
וטעם ושלשת את גבול ארצך, שיהיו שלש ארצות מכוונות בשעור, שיהיה מכוון מראשונה לשניה כמה שיש משניה לשלישית.
וצריך שתשכיל בכאן בענין שש ערי מקלט לרוצח בשוגג כי הם כנגד ששה קצוות, כי השלש שהבדיל משה אין להם שלמות ולא תכלית במצוה אלא בשלש אלה שיצוה עתה לעשות בארץ כנען, ותשלום המצוה, שיהיו הערים שש כנגד שש קצוות, לרמוז על חסדי השם בעולם הזה שיקלטוהו הערים וכן נפשו לעוה"ב שיהיה לה חלק בששה קצוות העליונים, ואע"פ שאין תשלום המצוה אלא בשש, הבדיל משה השלש כנגד שלש אותיות של שם שהן חוזרין לשש, כענין שכתוב בספר יצירה שלש אבנים בונות ששה בתים, כי שש ערים אלו מקלט לגוף ובהם רמז לששה בתים שהן מקלט לנפש. ועוד הבדיל משה שלש ערים כנגד המקומות שהנשמה נפרדת מהן, ולכך עשה משה שלשה גבולים אלו לכפר על הנשמה הבאה משלשה מקומות העליונים שחוצבה משם ונפרדה מהם, לפי שידעת כי עלוי הנשמה מן הגן לגן, ומן הגן לעדן, ומעדן לבינה, הכל אורח סלולה ורצועה ישרה, וזהו שכתוב (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, היא הבינה ששם תכלית מנוחתה, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים עג) בעצתך תנחני, בעוה"ז, ואחר כבוד תקחני, כלומר ואחר שתקחני כבוד, הוא הגן העליון, תקחני אתה. ועם האלהים ידבר שהזכיר בראש המזמור אך טוב לישראל אלהים, וע"ז אמר בכאן תכין לך הדרך, תכין לך בעוה"ז הדרך לעוה"ב.
ושלשת את גבול ארצך. כדי שיהיו שש עם השלש שבעבר הירדן כנגד ששה קצוות, והנה הארץ העליונה תחלת שלשה הגבולים, משם יעלה וישוב הרמתה, וזהו שאמר והיה לנוס שמה כל רוצח, כי אותיות ההויה פתוחות ומזומנות לנוס שמה כל רוצח, ושם ימצא בית מנוס אחר התשובה ובקשת רחמים, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך. פרשה זו הבטחה לעתיד, והוא מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (בראשית טו) לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושם מונה והולך עשר עממין, כבשו השבעה בימי יהושע, ונשארו שלשה, קיני קנזי וקדמוני שלא כבשום מעולם אבל הם לעתיד. ולשון ואם לשון ודאי, ויורה על זה מה שאמר כאשר נשבע כלומר שבועה יש בדבר זה. וכמוהו (שמות כ) ואם מזבח אבנים תעשה ל,י שהוא לשון ודאי, וכן (שם כב) אם כסף תלוה, וכן (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים, שהרי מצאנום בתורה במקום אחר מצות בפני עצמם, וזה יורה שלשון אם לשון ודאי הוא.
ויספת לך עוד שלש ערים. שלישיות על השלש האלה השניות, והנה הם תשע בזמן השלמות עם השלשה שבעבר הירדן.
וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש. מתוך השנאה בא לידי שפיכות דמים, עבר על מצוה קלה סופו שיעבור על מצוה חמורה.
לא תחוס עינך עליו. שלא תתננו ביד גואל הדם, שלא תאמר הראשון כבר נהרג מה בצע כי נהרוג את השני לפי שהרחמנות במקום הזה הוא אכזריות על הנבראים.
לא תסיג גבול רעך. פירש רש"י ז"ל שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו כדי להרחיב את שלו, ולאו זה בכלל לא תגזול הוא, אבל בא הכתוב לעבור עליו בשני לאוין בארץ, שנאמר בנחלתך אשר תנחל.
והרמב"ן ז"ל פירש אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ולכן אמר אשר גבלו ראשונים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, וזהו שהזכיר בנחלתך אשר תנחל. וטעם המצוה שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא לעז על הגורלות, ועל כן צוה שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולים, עד כאן.
ואפשר לומר שיכלול הכתוב אזהרה לקדמות העולם, כי הכופר בחדוש יקרא מסיג גבול כי הוא משיב אחור אמונת חדוש העולם שהוא גבולו של הקב"ה שחדשו והגבילו בזמן רצונו. אשר גבלו ראשונים הם האבות ומשה, כי האבות בכל עניניהם ומקריהם העידו על החדוש והודו עליו, וזה כענין (דברים לב) שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך, אין צריך לומר משה באמתות הנבואה ובקבלת התורה. ואמר בנחלתך אשר תנחל כי עקר הנקודה והגבול המוגבל בעוה"ז הוא נחלתך אשר תנחל שהיא אמצעות העולם. ונסמך לא תסיג לרציחה שהזכיר למעלה, כי כשם שהסגת גבול מביא לידי מכות ורציחה הוא שאמר והכהו נפש, ואין לו מפלט ובית מנוס בשש הערים כי לא יקלטוהו, כן אמונת הקדמות תביא האדם לידי מיתת הנפש מיתה עולמית, ולא יקלטו את נפשו ששה קצוות שכנגדם שש ערי מקלט, וכמו שהזכרתי למעלה.
לא יקום עד אחד באיש. נסמך להסגת גבול, ללמדך שאם טען כנגד חברו שהסיג גבולו יש לו להביא שני עדים, וזהו שסמך לא יקום עד אחד, לא יתקיימו דברי עד אחד, שאין בדבריו ממש לענין העונש לא עונש גוף ולא עונש ממון.
לכל עון ולכל חטאת. כגון שיעיד בו שעשה עון פלוני בינו לבין המקום במזיד או בשוגג.
בכל חטא. זה הוא חטא דברים בינו לבין חברו.
אשר יחטא. בממון. אין בדבריו ממש להענישו על פיו אלא על פי שני עדים.
ודרשו רז"ל לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, שאם טען ראובן ששמעון חייב לו מנה ושמעון כפר ועד זה מעיד שחייב מחייבין שבועת התורה לשמעון על פי עד זה.
על פי שנים עדים. דרשו רז"ל מפיהם ולא מפי כתבם. ומה שמוציאין ממון מתוך חתימת העדים שבשטר והתורה אמרה מפיהם, זה מדרבנן הוא, שלא תנעול דלת בפני לווין.
כי יקום עד חמס באיש. כל מקום שנאמר בתורה עד הם שנים עד שיפרוט הכתוב עד אחד. וענין הכתוב כי יקומו שני עדי שקר באיש לענות בו כלומר להעיד בו מה שאינו, זהו לשון סרה, שהוסר העד מאותו עדות, כגון שבאו שנים ואמרו להם והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני, והיאך ראיתם זה במקום אחר.
ועמדו שני האנשים. אלו העדים, מכאן שהעדים צריכין להעיד מעומד, שאין עדותן אלא בעמידה, ואין עדות כשרה בנשים.
אשר להם הריב. אלו בעלי דינין. לפני ה'. יהא דומה עליכם כשאתם עומדים לפני הכהנים והשופטים כאלו אותם עומדים לפני הש"י, הוא שכתוב (תהלים פב) בקרב אלהים ישפוט. והיה לו לומר לפני ה' אלהים, כמשפט כל הפרשה כולה, וכן כל משנה תורה, אבל טעם הדבר שאלו אמר כן הייתי מבין שכל בעלי הריב מישראל הצריכין לדון יצטרכו כלן ללכת משאר הערים לב"ד הגדול שבירושלים ולדון שם, כי כן באור לפני ה' אלהיך, כלשון (דברים יב) לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואין הדבר כן שהרי הוא אומר אשר יהיו בימים ההם, ובבית דין שבכל שער ושער הכתוב מדבר, ומפני זה לא היה אפשר לכתוב לפני ה' אלהיך, והוצרך לכתוב לפני ה' לבאר שהשופט נקרא בשם המיוחד, וזהו שאמר לפני ה' לפני הכהנים, ולא אמר ולפני הכהנים כי כן מצינו הצדיקים והנביאים שהם נקראים בשם המיוחד, וכענין שכתוב במשה (שמות לג) והיה כל מבקש ה', וכן המלאכים נקראים בתורה בשם המיוחד, וכבר הזכרתי זה פעמים.
ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותן בודקים וחוקרין אותן הבאים להזימן בדרישה וחקירה.
והנה עד שקר העד. והנה שניהם עדי שקר.
ועשיתם לו כאשר זמם. ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים וזהו תמה מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים, כיון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה, אבל אם היו מכחישין עדותן ממש נסתלקה עדות כולן כשתי כתות עדים המכחישות זו את זו. ודרשו רז"ל, כאשר זמם ולא כאשר עשה, לומר שאם הרגו סנהדרין המחויב בעדותן של הראשונים ואחר כך הוזמו אין נהרגין, וכן אמרו בגמרא, הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין. והטעם בזה, שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוה"ק שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאלו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה.
ויש לשאול בזה, כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין, אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה. ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה, שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם. (הדברים תמוהין ומופרכין, כי אף אם המוזמים מאה והמזימים שנים הורגים את המוזמים, ובלי ספק נשתבשו דברי הר"י ז"ל בהעתקתה, ונוסח האמתי שיצאו מפיו אין אתנו יודע, המדפיס יג"מ).
ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר ועשיתם להם כאשר זממו לעשות, אז תבין מלת לאחיו, כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות, וזהו כאשר זמם, ולא כאשר עשה כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה, וזהו סוד שאמרו רז"ל הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו, וזה מבואר.