רמב"ם הקדמה למשנה תורה (מצוות עשה)

מצוות עשה

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ קנא קנב קנג קנד קנה קנו קנז קנח קנט קס קסא קסב קסג קסד קסה קסו קסז קסח קסט קע קעא קעב קעג קעד קעה קעו קעז קעח קעט קפ קפא קפב קפג קפד קפה קפו קפז קפח קפט קצ קצא קצב קצג קצד קצה קצו קצז קצח קצט ר רא רב רג רד רה רו רז רח רט רי ריא ריב ריג ריד רטו רטז ריז ריח ריט רכ רכא רכב רכג רכד רכה רכו רכז רכח רכט רל רלא רלב רלג רלד רלה רלו רלז רלח רלט רמ רמא רמב רמג רמד רמה רמו רמז רמח

מנין המצוות: עשין · לאוין ♦ ספר המצוות: עשין · לאוין

הקדמה • המדע • אהבה • זמנים • נשים • קדושה • הפלאה • זרעים • עבודה • קרבנות • טהרה • נזקים • קנין • משפטים • שופטים

<< | משנה תורה לרמב"ם · רמב"ם הקדמה למשנה תורה · (מצוות עשה) | >>

מצוות עשה

א

מצוה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוה, שנאמר: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב, דברים ה ו).

ב

ליחדו, שנאמר: "יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד" (דברים ו, ד).

ג

לאהבו, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה, יא א).

ד

ליראה ממנו, שנאמר: "אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג, י כ).

ה

להתפלל לו, שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג, כה) – "עבודה" זו תפילה.

ו

לדבקה בו, שנאמר: "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י כ).

ז

להשבע בשמו, שנאמר: "וּבִשְׁמוֹ תִשָּׁבַע" (דברים ו יג, י כ).

• השגת הראב"ד: להשבע בשמו וכו' — אמר אברהם: אינה מן המניין, אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר. ואולי אמר זה, דלאו הבא מכלל עשה – עשה.

ח

להדמות בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט).

ט

לקדש שמו, שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב).

י

לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז).

יא

ללמוד תורה וללמדה, שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז).

יב

לקשור תפילין בראש, שנאמר: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח).

יג

לקשור תפילין ביד, שנאמר: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח).

יד

לעשות ציצית, שנאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר טו, לח).

טו

לקבוע מזוזה, שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו ט; יא, כ).

טז

להקהיל את העם לשמוע תורה במוצאי שביעית, שנאמר: "הַקְהֵל אֶת הָעָם..." (דברים לא, יב).

יז

לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, שנאמר: "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט).

יח

לכתוב המלך ספר תורה לעצמו, יתר על האחד של כל אדם, עד שיהיה לו שתי תורות, שנאמר: "וְכָתַב לוֹ אֵת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים יז, יח).

יט

לברך אחר המזון, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, י).

כ

לבנות בית הבחירה, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח).

• השגת הראב"ד: לבנות בית הבחירה וכו' — אמר אברהם: ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלמות.

כא

ליראה מבית זה, שנאמר: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט ל; כו, ב).

כב

לשמור בית זה תמיד, שנאמר: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר יח, ב).

כג

להיות הלוי עובד במקדש, שנאמר: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא" (במדבר יח, כג).

כד

לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת העבודה, שנאמר: "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו..." (שמות ל, יט).

כה

לערוך נרות במקדש, שנאמר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כז, כא).

כו

לברך הכהנים את ישראל, שנאמר: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ו, כג).

כז

להסדיר לחם ולבונה לפני יי בכל שבת, שנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים" (שמות כה, ל).

• השגת הראב"ד: להסדיר לחם ולבונה וכו' — אמר אברהם: ולמה לא חשב הקטרת הבזיכין דכתיב אשה לה' ואכילת לחם דכתיב ואכלוהו במקום קדוש.

כח

להקטיר קטורת פעמים ביום, שנאמר: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים" (שמות ל, ז).

כט

להבעיר אש במזבח העולה תמיד, שנאמר: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ו).

ל

להרים הדשן מעל המזבח בכל יום, שנאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו, ג).

לא

לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש, שנאמר: "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנֶפֶשׁ" (במדבר ה, ב).

לב

לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, ולהקדימו לכל דבר שבקדושה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח).

לג

להיות הכהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ..." (שמות כח, ב).

לד

לשאת הארון על הכתף כשנושאין אותו, שנאמר: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט).

לה

למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה" (שמות ל, לא).

לו

להיות הכהנים עובדין במקדש משמרות משמרות, ובמועדים עובדין כאחד, שנאמר: "וְכִי יָבוֹא הַלֵּוִי..." (דברים יח, ו) "לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת" (שם, ח).

לז

להיות הכהנים מיטמאין לקרוביהם, ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל, שנאמר: "לָהּ יִטַּמָּא" (ויקרא כא, ג).

לח

להיות כהן גדול נושא בתולה, שנאמר: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג).

לט

להקריב תמידין בכל יום, שנאמר: "שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד" (במדבר כח, ג).

מ

להקריב כהן גדול מנחה בכל יום, שנאמר: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ויקרא ו, יג).

מא

להוסיף קרבן אחר בכל שבת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים" (במדבר כח, ט).

מב

להוסיף קרבן בכל ראש חודש וחודש, שנאמר: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ..." (במדבר כח, יא).

מג

להוסיף קרבן בחג הפסח, שנאמר: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיי" (ויקרא כג, לו).

מד

להקריב מנחת העומר ממחרת יום ראשון של פסח עם כבש אחד, שנאמר: "וַהֲבֵאתֶם אֵת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י).

מה

להוסיף קרבן ביום עצרת, שנאמר: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים..." (במדבר כח, כו) "וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ..." (במדבר כח, כז).

מו

להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבים בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר: "מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה" (ויקרא כג, יז) "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם" (שם, יח).

מז

להוסיף קרבן בראש השנה, שנאמר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ [...] וַעֲשִׂיתֶם..." (במדבר כט, א).

מח

להוסיף קרבן ביום הצום, שנאמר: "וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי..." (במדבר כט, ז).

מט

לעשות עבודת היום ביום הצום, שנאמר: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר" (ויקרא טז, ג), וכל העבודה הכתובה בפרשת "אחרי מות".

נ

להוסיף קרבן בחג הסוכות, שנאמר: "וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (במדבר כט, יג).

נא

להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת, כי רגל בפני עצמו הוא, שנאמר: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (במדבר כט, לה).

נב

לחוג ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי" (שמות כג, יד).

נג

להיראות ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז; שם לג, כג; דברים טז טז).

נד

לשמוח ברגלים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).

נה

לשחוט כבש הפסח, שנאמר: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כָּל קְהַל " (שמות יב, ו).

נו

לאכול בשר הפסח צלי בלילי חמישה עשר מניסן, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר" (שמות יב, ח).

נז

לעשות פסח שני, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר" (במדבר ט, יא).

נח

לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור, שנאמר: "עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ" (במדבר ט, יא).

נט

לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות, שנאמר: "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצוֹצְרֹת" (במדבר י, י).

ס

להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה, שנאמר: "מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" (ויקרא כב, כז).

• השגת הראב"ד: להיות כל קרבנות וכו' — אמר אברהם: אין לזה טעם, ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה.

סא

להיות כל קרבן בהמה תמים, שנאמר: "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" (ויקרא כב, כא).

סב

למלוח כל קרבן, שנאמר: "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג).

סג

מעשה העולה, שנאמר: "אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א, ג).

סד

מעשה חטאת, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא ו, יח).

סה

מעשה האשם, שנאמר: "זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" (ויקרא ז, א).

סו

מעשה זבח השלמים, שנאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, יא).

סז

מעשה המנחה, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" (ויקרא ב, א).

סח

להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה, שנאמר: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד, יג).

סט

להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבים עליה כרת, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" (ויקרא ה, א).

ע

להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא חטא שחייבים עליו חטאת או לא חטא, שנאמר: "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" (ויקרא ה, יז). וזה הוא נקרא אשם תלוי.

עא

להקריב השוגג במעילה, או החוטא בגזילה, או בשפחה חרופה, או שכפר בפיקדון ונשבע; מביא קרבן אשם, וזה הוא הנקרא אשם ודאי.

עב

להקריב קרבן עולה ויורד, שנאמר: "וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ" (ויקרא ה, ז), "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ" (ויקרא ה, יא).

עג

להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ז).

עד

להקריב הזב קרבן אחר שיטהר, שנאמר: "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ" (ויקרא טו, יג).

עה

להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" (ויקרא טו, כח).

עו

להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר, שנאמר: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (ויקרא יב, ו).

עז

להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח" (ויקרא יד, י).

עח

לעשר הבהמה, שנאמר: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" (ויקרא כז, לב).

עט

לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו, שנאמר: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד" (דברים טו, יט).

פ

לפדות בכור אדם, שנאמר: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם" (במדבר יח, טו).

פא

לפדות פטר חמור, שנאמר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות לד, כ).

פב

לערוף פטר חמור, שנאמר: "וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג; שמות לד, כ).

פג

להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו, שנאמר: "וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה), "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" (דברים יב, ו).

פד

להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה, שנאמר: "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב, יד).

פה

להיטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר: "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ" (דברים יב, כו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ.

פו

לפדות קדשים בעלי מומים ויהיו מותרים באכילה, שנאמר: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר" (דברים יב, טו); מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שייפדו.

פז

להיות התמורה קודש, שנאמר: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז, י; ויקרא כז, לג).

פח

לאכול שיירי מנחות, שנאמר: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ויקרא ו, ט).

פט

לאכול בשר חטאת ואשם, שנאמר: "וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כּוּפַּר בָּהֶם" (שמות כט, לג).

צ

לשרוף בשר קודש שנטמא, שנאמר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא" (ויקרא ז, יט).

צא

לשרוף הנותר, שנאמר: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז, יז).

צב

לגדל הנזיר שערו, שנאמר: "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר ראשׁוֹ" (במדבר ו, ה).

צג

לגלח הנזיר שערו על קרבנותיו במלאת ימי נזרו, או בתוך ימי נזרו אם נטמא, שנאמר: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו" (במדבר ו, ט).

צד

לקיים אדם כל מה שהוציא בשפתיו, מקרבן או צדקה וכיוצא בהם, שנאמר: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג, כד).

צה

לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה.

צו

להיות כל נוגע בנבילה טמא, שנאמר "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה" (ויקרא יא, לט).

צז

להיות שמונה שרצים מטמאין, שנאמר "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא" (ויקרא יא, כט).

צח

להיות האוכלין מיטמאין, שנאמר "מִכָּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (ויקרא יא, לד).

צט

להיות הנדה טמאה ומטמאה לאחרים.

ק

להיות היולדת טמאה כנדה.

קא

להיות המצורע טמא ומטמא.

קב

להיות בגד מנוגע טמא ומטמא.

קג

להיות בית מנוגע מטמא.

קד

להיות הזב מטמא.

קה

להיות שכבת זרע מטמאה.

קו

להיות זבה מטמאה.

קז

להיות המת מטמא.

קח

להיות מי נדה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד. וכל אלו הדינין של טומאות אלו, רוב משפט כל טומאה וטומאה מהן מבואר בתורה שבכתב.

• השגת הראב"ד: להיות מי נדה וכו' — אמר אברהם: ולמה לא יחשבו לשתים הטומאה והטהרה.

קט

להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה, שנאמר: "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו, טז) למדו מפי השמועה שרחיצה זו במים שכל גופו עולה בהן בבת אחת.

קי

להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, שנאמר: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב).

קיא

להיות המצורע מגלח כל שערו, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ" (ויקרא יד, ט).

קיב

להיות המצורע ידוע לכל בדברים האמורים בו "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרֻעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). וכן כל שאר הטמאים צריכין להודיע את עצמן.

קיג

לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן, שנאמר: "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יט, ט).

קיד

להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה, שנאמר: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר" (ויקרא כז, ב).

קטו

להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה, שנאמר: "וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כז, יא).

קטז

להיות מעריך ביתו נותן כערך הכהן, שנאמר: "וְאִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ" (ויקרא כז, יד).

קיז

להיות מקדיש שדהו נותן בערך הקצוב בפרשה, שנאמר: "וְהָיָה עֶרְכְּךָ כְּפִי זַרְעוֹ" (ויקרא כז, טז).

קיח

לשלם השוגג במעילה מה שמעל לה' ולהוסיף חומש, שנאמר: "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" (ויקרא ה, טז).

קיט

להיות נטע רבעי קודש, שנאמר: "יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" (ויקרא יט, כד).

קכ

להניח פיאה.

קכא

להניח לקט.

קכב

להניח עומר השכחה.

קכג

להניח עוללות בכרם.

קכד

להניח פרט הכרם לפי שבכל אלו נאמר "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י) (ויקרא כג, כב) וזו היא מצות עשה שלהם.

קכה

להביא בכורים לבית הבחירה, שנאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" (שמות כג, יט) (שמות לד, כו).

קכו

להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּתֵּן לוֹ" (דברים יח, ד).

קכז

להפריש מעשר דגן ללוים, שנאמר: "כָּל מַעְשַׂר הָאָרֶץ" (ויקרא כז, ל).

קכח

להפריש מעשר שני להיאכל לבעליו בירושלים, שנאמר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב) מפי השמועה למדו שזה הוא מעשר שני.

קכט

להיות הלוים מפרישין מעשר מן המעשר שלקחו מישראל ונותנין אותו לכהנים, שנאמר: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר" (במדבר יח, כו).

קל

להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשלישית ובששית בשבוע, שנאמר: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ" (דברים יד, כח).

קלא

להתודות וידוי מעשר, שנאמר: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ" (דברים כו, יג).

קלב

לקרות על הבכורים, שנאמר: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, ה).

קלג

להפריש חלה לכהן, שנאמר: "רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (במדבר טו, כ).

קלד

להשמיט קרקע, שנאמר: "וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג, יא).

קלה

לשבות מעבודת הארץ, שנאמר: "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת" (שמות לד, כא).

קלו

לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים" (ויקרא כה, י).

קלז

לתקוע בשופר בשנת היובל, שנאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה" (ויקרא כה, ט).

קלח

ליתן גאולה לארץ בשנת היובל, שנאמר: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם גְּאוּלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כה, כד).

קלט

להיות גאולה בבתי ערי חומה עד שנה, שנאמר: "וְאִישׁ כִּי יִמְכּוֹר בֵּית מוֹשַׁב" (ויקרא כה, כט).

קמ

למנות שני יובל שנים ושמטים, שנאמר: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע . . ." (ויקרא כה, ח).

קמא

להשמיט כספים בשביעית, שנאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" (דברים טו, ב).

קמב

לנגוש לנוכרי, שנאמר: "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ" (דברים טו, ג).

קמג

ליתן מן הבהמה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר: "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ" (דברים יח, ג).

קמד

ליתן ראשית הגז לכהן, שנאמר: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח, ד).

קמה

לדון בדיני חרמים, מהם לה' ומהם לכהן, שנאמר: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִים" (ויקרא כז, כח).

קמו

לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל בשרם, שנאמר: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים יב, כא).

• השגת הראב"ד: לשחוט בהמה וכו' — אמר אברהם: זו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה.

קמז

לכסות דם חיה ועוף, שנאמר: "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, יג).

קמח

לשלח הקן, שנאמר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" (דברים כב, ז).

קמט

לבדוק בסימני בהמה, שנאמר: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא, ב).

• השגת הראב"ד: לבדוק בסימני בהמה וכו' — אמר אברהם: כל לבדוק אין להם טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה.

קנ

לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא לטהור, שנאמר: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, יא).

קנא

לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא, שנאמר: "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם" (ויקרא יא, כא).

קנב

לבדוק בסימני דגים, שנאמר: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (ויקרא יא, ט; דברים יד, ט).

קנג

לקדש חדשים ולחשב שנים וחדשים בבית דין בלבד, שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב).

קנד

לשבות בשבת, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבּוֹת" (שמות כג, יב; שמות לד, כא).

קנה

לקדש שבת, שנאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז).

קנו

לבער חמץ, שנאמר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב, טו).

קנז

לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות, שנאמר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח).

קנח

לאכול מצה בליל זה, שנאמר: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, יח).

קנט

לשבות בראשון של פסח, שנאמר: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז).

קס

לשבות בשביעי בו, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז; במדבר כח, כה).

קסא

לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום, שנאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, טו).

קסב

לשבות ביום חמישים, שנאמר: "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כא).

קסג

לשבות בראשון של חודש השביעי, שנאמר: "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, כד).

קסד

להתענות בעשירי בו, שנאמר: "וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם" (ראה ויקרא טז, כט; במדבר כט, ז).

קסה

לשבות ביום הצום, שנאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא טז, לא; ויקרא כג, לב).

קסו

לשבות בראשון של חג הסוכות, שנאמר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, לה).

קסז

לשבות בשמיני של חג, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ראה ויקרא כג, לו).

קסח

לישב בסוכה שבעת ימים, שנאמר: "בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב).

קסט

ליטול לולב, שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים" (ויקרא כג, מ).

קע

לשמוע קול שופר בראש השנה, שנאמר: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א).

קעא

ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה, שנאמר: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעוֹבֵר עַל הַפְּקוּדִים" (שמות ל, יג).

קעב

לשמוע מכל נביא שיהיה בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע, שנאמר: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, טו).

קעג

למנות מלך, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו).

קעד

לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל, שנאמר: "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" (דברים יז, יא).

קעה

לנטות אחרי רבים אם תהיה מחלוקת בין הסנהדרין בדינין, שנאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת" (שמות כג, ב).

קעו

למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל, שנאמר: "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים טז, יח).

קעז

להשוות בין בעלי דינין בשעה שעומדין בדין, שנאמר: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפּוֹט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).

קעח

להעיד בבית דין למי שיש לו עדות, שנאמר: "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" (ויקרא ה, א).

קעט

לחקור העדים הרבה, שנאמר: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (דברים יג, טו).

קפ

לעשות לעדים זוממין כמו שזמו לעשות, שנאמר: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" (דברים יט, יט).

קפא

לערוף את העגלה כמצותה, שנאמר: "וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, ד).

קפב

להכין שש ערי מקלט, שנאמר: "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ" (דברים יט, ג).

קפג

לתת ללויים ערים לשבת, וגם הן קולטות, שנאמר: "וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם ... עָרִים" (במדבר לה, ב).

קפד

לעשות מעקה, שנאמר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח).

קפה

לאבד עבודה זרה וכל משמשיה, שנאמר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת" (דברים יב, ב).

קפו

להרוג אנשי עיר הנידחת ולשרוף את העיר, שנאמר: "וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת ... כָּל שְׁלָלָהּ" (דברים יג, יז).

קפז

לאבד שבעה עממים מארץ ישראל, שנאמר: "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ, יז).

קפח

להכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יט).

קפט

לזכור מה שעשה לנו עמלק תדיר, שנאמר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז).

קצ

לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה, שנאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר" (דברים כ, י).

קצא

למשוח כהן למלחמה, שנאמר: "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן" (דברים כ, ב).

קצב

להתקין יד במחנה, שנאמר: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (דברים כג, יג).

קצג

להתקין יתד, שנאמר: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד).

קצד

להשיב את הגזל, שנאמר: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג).

קצה

ליתן צדקה, שנאמר: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" (דברים טו, ח; דברים טו, יא).

קצו

להעניק לעבד עברי, שנאמר: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ" (דברים טו, יד); וכן אמה עברייה.

קצז

להלוות לעני, שנאמר: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי" (שמות כב, כד); "אִם" זה אינו רשות אלא מצוה, שנאמר: "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ" (דברים טו, ח).

קצח

להלוות לנוכרי ברבית, שנאמר: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" (דברים כג, כא); מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.

• השגת הראב"ד: להלוות וכו' — אמר אברהם: זה לא נמצא בספרי לנכרי תשיך זו מצות עשה אלא משום לאו הבא מכלל עשה לנכרי ולא לישראל.

קצט

להשיב המשכון לבעליו, שנאמר: "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט" (דברים כד, יג).

ר

ליתן שכר שכיר בזמנו, שנאמר: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד, טו).

רא

להיות השכיר אוכל בזמן שכירותו, שנאמר: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ" (דברים כג, כה), "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ" (דברים כג, כו).

רב

לעזוב מעל חברו או מעל בהמתו, שנאמר: "עָזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה).

רג

להקים המשא על הבהמה, שנאמר: "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב, ד).

רד

להשיב האבידה, שנאמר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א).

רה

להוכיח החוטא, שנאמר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז).

רו

לאהוב כל בני אדם מבני ברית, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).

רז

לאהוב את הגר, שנאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט).

רח

לצדק מאזנים עם המשקלות, שנאמר: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק" (ויקרא יט, לו).

רט

לכבד החכמים, שנאמר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט, לב).

רי

לכבד אב ואם, שנאמר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא); (דברים ה, טו).

ריא

ליראה מאב ואם, שנאמר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג).

ריב

לפרות ולרבות, שנאמר: "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית ט, ז).

ריג

לבעול בקידושין, שנאמר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ" (דברים כב, יג) וראה דברים כד, א.

ריד

לשמח חתן את אשתו שנה, שנאמר: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת" (דברים כד, ה).

רטו

למול את הבן, שנאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב, ג).

רטז

לייבם אשת אח, שנאמר: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" (דברים כה, ה).

ריז

לחלוץ ליבם, שנאמר: "וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ" (דברים כה, ט).

ריח

לישא אונס שנאמר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב, כט).

ריט

לישב מוציא שם רע עם אשתו כל ימיו, שנאמר: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" (דברים כב, יט).

רכ

לדון במפתה בחמשים שקל עם שאר דינין, שנאמר: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ" (שמות כב, טו).

רכא

לעשות ליפת תאר ככתוב, שנאמר: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תּוֹאַר" (דברים כא, יא).

רכב

לגרש בשטר, שנאמר: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דברים כד, א; דברים כד, ג).

רכג

לעשות לסוטה כתורה, שנאמר: "וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (במדבר ה, ל).

רכד

להלקות הרשעים, שנאמר: "וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ" (דברים כה, ב).

רכה

להגלות רוצח בשגגה, שנאמר: "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן" (במדבר לה, כה).

רכו

להיות בית דין הורגין בסייף, שנאמר: "נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא, כ).

רכז

להיות בית דין הורגין בחנק, שנאמר: "מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת" (ויקרא כ, י).

רכח

להיות בית דין שורפין באש, שנאמר: "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ, יד).

רכט

להיות בית דין סוקלין באבנים, שנאמר: "וּסְקַלְתֶּם אוֹתָם" (דברים כב, כד).

רל

לתלות מי שנתחייב תלייה, שנאמר: "וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ" (דברים כא, כב).

רלא

לקבור הנהרג ביומו, שנאמר: "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא, כג).

רלב

לדון בעבד עברי כהלכותיו, שנאמר: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כא, ב).

רלג

ליעד אמה עבריה, שנאמר: "אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ" (שמות כא, ח), "וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה" (שמות כא, ט).

רלד

לפדות אמה עבריה, שנאמר: "וְהֶפְדָּהּ" (שמות כא, ח).

רלה

לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנאמר: "לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ" (ויקרא כה, מו).

רלו

להיות החובל משלם ממון, שנאמר: "וְכִי יְרִיבוּן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ" (שמות כא, יח).

רלז

לדון בנזקי בהמה, שנאמר: "וְכִי יִגּוֹף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (שמות כא, לה).

רלח

לדון בנזקי הבור, שנאמר: "[וְ]כִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר" (שמות כא, לג).

רלט

לדון לגנב בתשלומין או במיתה, שנאמר: "וְכִי יִגְנוֹב" (ראה שמות כא, לז), "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת" (שמות כב, א), "וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ" (שמות כא, טז).

• השגת הראב"ד: לדון לגנב וכו' — אמר אברהם: ולמה לא יחשבו לשתים ושלש.

רמ

לדון בנזקי הבער, שנאמר: "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם" (שמות כב, ד).

רמא

לדון בנזקי האש, שנאמר: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים" (שמות כב, ה).

רמב

לדון בדין שומר חנם, שנאמר: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים" (שמות כב, ו).

רמג

לדון בדין נושא שכר ושוכר, שנאמר: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר" (שמות כב, ט).

רמד

לדון בדין השואל, שנאמר: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ" (שמות כב, יג).

רמה

לדון בדין מקח וממכר, שנאמר: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ" (ויקרא כה, יד).

רמו

לדון בדין טוען וכופר, שנאמר: "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע" (שמות כב, ח).

רמז

להציל הנרדף ואפילו בנפש הרודף, שנאמר: "וְקַצּוֹתָה אֶת כַּפָּהּ" (דברים כה, יב).

רמח

לדון בדיני נחלות, שנאמר: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ" (במדבר כז, ח).