קטגוריה:שמות יב ח

לז. ואכלו את הבשר בלילה הזה. כבר בארתי ( צו קיז ) שכל מקום שיאמר והנותר מבשר הזבח, יאכלו בשר וכדומה, שהוא מיותר שהיה צריך לומר ואכלו אותו, בא לפרט בשר דוקא- לא גידים ועצמות. ושם ציינתי מקומות רבים עי"ש.

ומה שאמרו ואכלו את הבשר בלילה הזה , פליגי בזה ראב"ע ור' עקיבא בברכות (דף ט) ובככמה מקומות. ראב"ע אמר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה , מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. ור' עקיבא אמר, והלא נאמר ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון שהיה בבקר, ומה תלמוד לומר בלילה? יכול יהא נאכל כקדשים ביום –תלמוד לומר בלילה, בלילה הוא נאכל לא נאכל ביום.

וזה עצמו הפלוגתא במכלתין. שמה שאמרו בלילה הזה שומע אני כל הלילה [בניחותא, ומלת תלמוד לומר צריך למחוק] הוא דעת ר' עקיבא. ור' אליעזר אומר, נאמר כאן לילה וכו' רוצה לומר בלילה הזה היא ראב"ע [וגם דעת ר' אליעזר כן בספרי פ' ראה ובגמרא שם]. ובגמרא שם מקשה- בשלמא לראב"ע דאית ליה גזירה שווה, איצטריך למכתב הזה, אלא לר' עקיבא האי הזה, מה עביד ליה- למעוטי לילה אחר הוא דאתא וכו'. וראב"ע מלא תותירו עד בקר נפקא. ור' עקיבא אי מהתם, הוי אמינא מאי בקר בקר שני. וראב"ע אמר לך, כל בקר בקר ראשון הוא.

והנה, מה שאמר ר' עקיבא דהוי אמינא מאי בקר בקר שני, הוא נגד מה שאמרו בפסחים (דף עא ע"ב), דכל היכא דכתיב בקר סתמא בקר ראשון הוא. וכבר הניחו התוס' שם דבר זה בתימא. ומבואר שמה שאמר ר' עקיבא דהוי אמינא מאי בקר בקר שני, הוא רק פה, דכתיב ולא תותירו עד בקר והנותר עד בקר, שמה שכפל שנית עד בקר מיותר.

ואחד מכללי הלשון שהשם הנשנה שלא לצורך מורה שהשם הנשנה אינו השם הראשון (אילת השחר כלל קלח ) . וכן דריש במכלתין ולקמן ( בא מג), ובשבת (דף כד), שמה שכפל והנותר ממנו עד בקר, בא הכתוב ליתן בקר שני לשרפתו. ועל כן אמר ר' עקיבא, שפה נטעה שמה שאמרו עד בקר הוא בקר שני גם לענין אכילה, ופי' לכתחילה לא תותירו ממנו עד בקר הראשון, ובדיעבד הנותר ממנו עד בקר שני באש תשרפו. וכמו שכתבו במכילתא (סי' מג) לא תותירו עד בקר, יכול אם הותיר עבר על מצוה שומע אני הא כשר לאכילה –תלמוד לומר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.

ולפי זה יש לומר שהוא בקר שני. וכמו שכן אמר גבי שלמים, ביום זבחכם יאכל -לכתחלה וממחרת והנותר ממנו יאכל- בדיעבד, כמו שפרשתי ( צו קטז ) . ובזה תבין דברי המכילתא פה, ששאל עד בקר למה נאמר, שאין מקומו כאן רק לקמן על פסוק זה, ולמ"ש במ"ש שבלילה פי' כל הלילה, שהוא שיטת ר' עקיבא, כבר ידעו שלשיטתו מה שנאמר הזה- בא למעוטי לילה אחר. כי מה שנאמר והנותר ממנו עד בקר, וכפל שם עד בקר יש לפרשו שהוא בקר שני, על זה שואל, עד בקר מה תלמוד לומר? רוצה לומר לא יכתב כפל עד בקר ולא נוכל לטעות שפי' בוקר שני, דסתם בקר- בקר ראשון משמע, ולא יצטרך לכתוב הזה למעוטי לילה אחר. ומשיב שבא ליתן תחום לבקרו של בקר, וכבר בארתי זה בארך ( צו טו ) ששם בקר יאמר בהרחבה בהנץ החמה, כמו שאמרו והיה בבקר כזרוח השמש. ובדיוק יאמר על התחלת הבקר שהוא עמוד השחר. וכשכפל שם בקר, בא להורות שבא השם בדיוק עי"ש בארך.

ומה שאמרו אכילת פסחים ואכילת וזבחים וכו', כל הנאכלים ליום א' וכו', תמוה. דהא כבר אמר אכילת זבחים. בזו הבנתי מה שכתבו בירושלמי (פ"א דברכות) אית תנויי תני אכילת פסחים אית דלא תני אכילת פסחים וכו' וכל הנאכלים ליום א' קדשים קלים. שהתפלאו כל המפרשים הלא קדשי קדשים כולם נאכלים ליום א', ולמה אמר קדשים קלים? רק שמה שאמרו אית תנויי תני אכילת פסחים כוון על ברייתא דמכילתין, דתני אכילת פסחים כר' עקיבא. ובא לפרש מה שנאמר בברייתא, וכל הנאכלים ליום א'- שמיותר שכבר אמר אכילת זבחים, ומפרש שמה שאמרו אכילת זבחים- היינו קדשי קדשים שכולם נאכלים ליום אחד, ומוסיף וכל הנאכלים אף קדשים קלים שיש מהם נאכלים לשני ימים. והוי אמינא שגם הנאכלים ליום א' יאכלו כל הלילה ולא גזרו בהם -קמ"ל שגם בהם עשו סיג.

לח. צלי אש . שם צלי כולל כל שנתבשל בלא משקה, בין בכלי בין על גבי דבר בין על גבי גחלים. וכשפורט צלי אש ממעט צלי שפוד ואסכלא, שמתבשל על ידי השפוד דחם מקצתי חם כולו. כמו שאמרו בפסחים (דף עד) ואמר (שם דף עה) תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח, אין זה צלי אש, שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים. רצה לומר שהגם שחום התנור תולדת אש הוא, מכל מקום על ידי שאמר שנית, כי אם צלי אש בא לדייק שיהא האש נמצא בתנור, לא אם גרף את האש.

ולכן נראה לגרוס תחת מלת אלא מלת כי אם, ופי' שממעט ולא צלי התנור ממה שאמרו כי אם צלי או כשיטת הגמ'. ועוד מדייק ממה שנאמר, אל תאכלו מבושל כי אם צלי אש, מלמד שצריך להיות צלי מבשר חי ומוציא. בשלו ואחר כך צלאו, הגם שזה קרוי צלי, כמו שאמר תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבושל כי אם חי (שמואל א' י), הרי שממה שנאמר תנה בשר לצלות, היה יכיל לתת לו בשר מבושל שיצלנו אחר הבישול וגם זה קרוי צלי. אך ממה שכתוב לא תאכלו מבושל כי אם צלי מוציא שצלי אחר הבשול אסור.

והוא לכאורה שלא כשיטת הש"ס שבפסחים (דף מא) אמר ע"מ דתניא בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו חייב. בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו, אלא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא. משמע שבשלו ואח"כ צלאו ידעינן מסברא. יש לומר דהמכילתא אזלא בשיטת ר יוסי [שם] דאין יוצאים במצה מבושלת דהבשול מבטל האפיה ולכן אין צריך בשל מבושל למעט צלאו ואחר כך בשלו, כמו שאמרו הלחם משנה (פ"ה מה' קרבן פסח) לשיטת הרמב"ם. והוי אמינא כשם שהבשול מבטל האפיה כן האפיה והצלי מבטל את הבשול. ועי"ל שתליא בפלוגתת ר' יהודה ורבנן בפסחים (דף לז) דהמכילתא אזלא בשיטת חכמים דמעשה אלפס שחזר ואפה בתנור קרוי לחם והוי אמינא דהוא הדין צלאו ואח"כ בשלו קרוי צלי, והגמרא אזלא בשיטת ר' יהודה דאין קרוי לחם והוא הדין דאין קרוי צלי ועל זה אמר הא בשלו.

לט. ומצות על מרורים יאכלוהו . פעל יאכלוהו מיותר ובא ללמד שיוכל לאכול את הפסח לבדו אף שאין לו מצה ומרור. כי ממה שנאמר ואכלו צלי אש ומצות , יש ללמוד שהוא תנאי שיאכלם דוקא ביחד. לכן הוסיף פעל יאכלוהו שמוסב על הפסח לבדו שהוא העקר. [וכבר בארתי כמה דוגמאות לזה. בכללי הלשון (אילת השחר כלל קנו ו כלל קנח ) בדיני פעל הנכפל]. ועל כן לא אמר פה, כמו שאמרו בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו , שאז הינו אומרים שמעכבים זה את זה. כמו שאמרו במנחות (דף כז) הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה, דכתיב על כל לבונתה. הרי מלת על מורה על העכוב.

ומה שאמרו שיוצאים ידי חובתם במצה, אף על פי שאין פסח, למד לה בפסחים (דף כח ע"ב) לר' יהודה מן שבעת ימים תאכל עליו מצות, ולר' שמעון, מן בערב תאכלו מצות. ועיין בפסחים (דף קכ) שרבא תפיס כר' שמעון מן בערב תאכלו מצות והיא כשיטתיה דפסק כר' שמעון בפסחים (דף ל). וגם המכילתא פה סמך על למודים אלה. [ומרור אגב גררא נקטי'. כי מרור בזמן הזה דרבנן שאין פסיו מיוחד על מרור והיא רק חובת הפסח]. ומה שלא אמר ומצות ומרורים, היא מפני שהתבאר בכללים (אילת השחר כלל קנט ו כלל קס ) ששני שמות הבאים ביחוס אחד, הם מוקטים זה לזה. ואם כן נקיש מרור למצה שגם הוא חובה אפילו בזמן הזה. לכן שינה היחוס במלת על שנקרא למטה, על מרורים יאכלוהו את הפסח וכשאין פסח אינו חייב במרור.

ומה שאמרו, דבר אחר על מצות ומרורים יאכלוהו- מלמד שהפסח נאכל על השובע, שכוונתו על מה שנאמר בפסח שני על מצות ומרורים. ומדוע שנה הלשון מטה ואמר ומצות בוי"ו? ומבאר זה על פי הכלל הנוסד בלשון, שמלת על מציין תמיד שהשם שנרמז במלת על הוא עקר או שהוא קודם (אילת השחר כלל תקע"ה ),.ופה שאי אפשר לומר שהמצות הם עקר, מציין שהמצות תוקדם אכילתם קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. וידוע שבין ההבדלים שבין פסח ראשון לפסח שני, שפסח ראשון באה חגיגה עמו ולא כן פסח שני. וחגיגה באה עם הפסח כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע.

ואם כן, בפסח ראשון שהביא עמו חגיגה שכבר הוא שבע מבשר החגיגה אין צריך להקדים אכילת המצה, ויכול לאכלם ביחד כמו שאמרו בפסחים (דף קטו), לכן כתיב ומצות בוי"ו דהא אכלם ביחד. מה שאין כן בפסח שני דאין חגיגה באה עמו, צריך להקדים אכילת מצה ומרור כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע ,לכן כתיב על מצות שהמצה קודמת. וזהו שאמרו - מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ולא מצה ומרור.

והנוסחא שהעתקתי היא נוסחת הגר"א שמחק מה שנאמר, הוסיף לו הכתוב שתי מצות, שאינו שייך כאן.