לדלג לתוכן

ביאור:שמות יב י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שמות יב י: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר - בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ."

תרגום ויקיטקסט: ואל תותירו (תשאירו) כלום מבשר השה עד הבוקר; ואת כל השאריות שייוותרו ממנו בכל-זאת עד הבוקר - תשרפו באש.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב י.


החובה לסיים את כל השה עד הבוקר משתלבת בנושא העיקרי של חג הפסח שהוא החיפזון. בני-ישראל עומדים לצאת ממצרים בחיפזון, ואין להם אמצעים לשמור על הבשר שלא יתקלקל בדרך, ולכן הם חייבים לסיים לאכול את כולו עד הבוקר. ואם בכל-זאת נשארו שאריות, כגון "אם יהיה אנוס, שלא היה יכול לאכול חלקו" (אבן עזרא), יש לשרוף את השאריות באש - לא להשאיר עקבות.

השה הוא המאכל האחרון שאנחנו אוכלים בארץ מצרים; שריפת השאריות היא עוד סימן לניתוק הקשר עם מצרים.

הקבלות

[עריכה]

החובה לסיים לאכול ולא להשאיר שום דבר לבוקר הבא נזכרה גם בהקשרים נוספים:

  • המן, (שמות טז יט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".
  • קרבן תודה, (ויקרא ז טו): "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", וכן (ויקרא כב ל): "בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה'".