ביאור:משנה שקלים פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

השקלים בין קודש לחולין[עריכה]

חטיבה I: המעבר מחולין לקדושה[עריכה]

אין חייבים לשלוח דווקא חצאי שקלים.

דרך – דרכונות. משחק מילים: הדרכונות הם המטבע המתאים לדרך ארוכה.

השליחים היו שומרי חינם, ולכן נפטרו בשבועה. וראו ב"מ ד, ט, וכן שבועות ו, ד-ה, שהיו דעות שאין נשבעים לגזברים אפילו אם נתרמה התרומה, כי אין חשש שהשליחים יעיזו לשקר.

התרומה מתרחשת במקדש, כמפורט בפרק ג, ומאותו רגע השקלים הופכים לקדושים גם אם הם בדרך לירושלים.

(א) מצרפין שקלים לדרכונות מטבעות של דרכמה מזהב מפני משוי הדרך.

כשם שהיו שופרות קופות לאיסוף השקלים במקדש - כך היו שופרות במדינה. אבל תכולת השופרות במקדש מקודשת, ותכולת שופרות המדינה - לא, כפי העולה מההמשך

בני העיר ששלחו את שקליהן, ונגנבו או שאבדו,

אם נתרמה התרומה - נשבעין השליחים שבועת השומרים לגזברים.
ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן.
נמצאו, או שהחזירום הגנבים לאחר ששקלו בני העיר שקלים נוספים - אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה הבאה:


השקלים הופכים להיות קודש רק מהזמן שנתרמה התרומה. החבר השתמש לעצמו (כדי למלא את חובתו) בכספי ההקדש, וזו מעילה המחייבת אשם מעילות, וראו תוספתא מעילה א, יד.

גם במקרה של שקילה מכספי ההקדש חייב במעילה. החיוב בשני המקרים הוא רק אם קרבה הבהמה, כלומר נעשה שימוש בשקלים. אחרת - יכול עדיין המועל להשלים את כספי ההקדש, ופטור מקרבן אשם. וראו תוספתא א, ו, שר' שמעון מחייב את המועל מיד. וראו תוספתא ב, ה, שכספים שנשארו במקדש יותר משנה - אין מועלים בהם.

במקרה של שקילה מכספי מעשר יכול לחלל את השקל על כספי חולין ולאכול מהם אפילו לאחר שקרבה הבהמה, כי העלה את דרגת הקדושה של הכסף, וראו מע"ש א, ז.

(ב) הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו,

אם נתרמה תרומה - מעל.

השוקל שקלו ממעות הקדש,

אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה הקריבו ממנה קרבן תמיד ראשון - מעל.
מדמי מעשר שני, מדמי שביעית - יאכל כנגדן:


חטיבה II: מותר כספים לשקלים, לקרבנות ולמטרות אחרות[עריכה]

(ג) המכנס מעות ואמר "הרי אלו לשקלי"

השוו ללשונות הנדר והנדבה בהקדשת הבהמה, קינים א, א.

"נדבה" היא עולת נדבה, ראו תמורה ג, ד.

בית שמאי מציגים גישה תיאוצנטרית, לפיה הכסף שנותר הוא רכוש המקדש, וראו מחלוקות דומות בחגיגה א, ב, ובביצה טז א, וכן בבראשית רבה א טו, ועוד.

בית שמאי אומרים: מותרן - נדבה, עודפי המעות מעבר לחצי השקל ישמשו לקניית עולות נדבה למקדש ובית הלל אומרים: מותרן - חולין.
"שאביא מהן לשקלי" - שוין, שמותרן - חולין.
"אלו לחטאת" - שוין, שהמותר - נדבה.
"שאביא מהן לחטאת" - שוין, שהמותר - חולין:


(ד) אמר רבי שמעון: מה בין שקלים לחטאת ומדוע מותר השקלים חולין?

שקלים - יש להם קצבה, וחטאת - אין לה קצבה.
רבי יהודה אומר: אף לשקלים אין להן קצבה!
שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות,
חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרים.
אמר רבי שמעון: אף על פי כן, יד כלן שווה.
אבל חטאת - זה מביא בסלע, וזה מביא בשתים, וזה מביא בשלוש:


(ה) מותר שקלים - חולין. כדברי בית הלל במשנה ג.

המנהג לתרום כספים לקרבנות נזירים מודגם גם בירושלמי נזיר ה ג, שם אוסף ר' שמעון בן שטח מינאי כסף לקרבנות נזירים.

לגבי מותר נדבה ראו גם מעילה ג, ב.

לגבי מותר הפסח ראו פסחים ט, ו-ז, וכן מכילתא בא פרשה ד.

המעבר של הדיון ממותר קרבנות למותר צדקה מבטא את ההנחה שיש קירבה בין שתי המטרות הללו.

המשנה אינה עוסקת במקרה שבני העיר מחליטים לשנות את ייעוד הכסף, כמו במגילה ג א.

ראו המשך הרשימה של השימוש במותרות בתוספתא א, ח.

דברי ר' נתן האמורא נוספו מהתוספתא, ואינם חלק מהמשנה המקורית.

מותר עשירית האיפה, מותר קני זבין, קני זבות, קני יולדות, וחטאות ואשמות,

מותריהן - נדבה.

זה הכלל: כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשמה, מותרן - נדבה.

מותר עולה - לעולה. מותר מנחה - למנחה.

מותר שלמים - לשלמים. מותר פסח - לשלמים. שהרי קרבן הפסח דומה לשלמים

מותר נזירים שנאסף כנדבה לקרבנות נזירים עניים - לנזירים. אחרים מותר נזיר שנאסף עבור נזיר מסויים - לנדבה.

מותר עניים - לעניים. מותר עני - לאותו עני.

מותר שבויים - לשבויים. כסף שנאסף לפדיון שבויים, ונותר ממנו - יינתן לפדיון שבויים אחרים. מותר שבוי - לאותו שבוי.

מותר המתים כסף שהוקדש לקבורה סתם - למתים. מותר המת - ליורשיו.

רבי מאיר אומר: מותר המת יהא מונח, עד שיבא אליהו. ויקום המת לתחיה.
רבי נתן אומר: מותר המת - בונין לו נפש על קברו: