משנה שקלים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שקלים פרק ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק שני ("מצרפין שקלים") · >>

פרקי מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

מצרפין שקלים לדרכונות מפני משוי הדרך.

כשם שהיו שופרות במקדש, כך היו שופרות במדינה.

בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם נתרמה התרומה, נשבעין לגזברים.

ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן.

נמצאו, או שהחזירום הגנבים, אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה הבאה.

משנה ב[עריכה]

הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה תרומה, מעל.

השוקל שקלו ממעות הקדש, אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה, מעל.

מדמי מעשר שני, מדמי שביעית, יאכל כנגדן.

משנה ג[עריכה]

המכנס מעות ואמר, הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרים, מותרן נדבה.

ובית הלל אומרים, מותרן חולין.

שאביא מהן לשקלי, שווין שמותרן חולין.

אלו לחטאת, שווין שהמותר נדבה.

שאביא מהן לחטאת, שווין שהמותר חולין.

משנה ד[עריכה]

אמר רבי שמעון, מה בין שקלים לחטאת?

שקלים יש להם קצבה, וחטאת אין לה קצבה.

רבי יהודה אומר, אף לשקלים אין להן קצבה, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרים.

אמר רבי שמעון, אף על פי כן, יד כולן שוה.

אבל חטאת, זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלוש.

משנה ה[עריכה]

מותר שקלים, חולין.

מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, וחטאות ואשמות, מותריהן נדבה.

זה הכלל, כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשמה, מותרן נדבה.

מותר עולה, לעולה.

מותר מנחה, למנחה.

מותר שלמים, לשלמים.

מותר פסח, לשלמים.

מותר נזירים, לנזירים.

מותר נזיר, לנדבה.

מותר עניים, לעניים.

מותר עני, לאותו עני.

מותר שבויים, לשבויים.

מותר שבוי, לאותו שבוי.

מותר המתים, למתים.

מותר המת, ליורשיו.

רבי מאיר אומר, מותר המת, יהא מונח עד שיבא אליהו.

רבי נתן אומר, מותר המת בונין לו נפש על קברו.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א)

מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת,

מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ.
כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה.
בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ,
אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִים;
וְאִם לָאו,
נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר,
וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן.
נִמְצְאוּ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים,
אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים,
וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לַשָּׁנָה הַבָּאָה:
(ב)

הַנּוֹתֵן שִׁקְלוֹ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ,

אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה, מָעַל.
הַשּׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ,
אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה וְקָרְבָה הַבְּהֵמָה, מָעַל.
מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִדְּמֵי שְׁבִיעִית,
יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
(ג)

הַמְּכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר: הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן נְדָבָה;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין.
שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי,
שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חֻלִּין.
אֵלּוּ לְחַטָּאת,
שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה.
שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָּאת,
שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
(ד)

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה בֵּין שְׁקָלִים לְחַטָּאת?

שְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה,
וְחַטָּאת אֵין לָהּ קִצְבָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה;
שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה, הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת.
חָזְרוּ לִשְׁקֹל סְלָעִים,
חָזְרוּ לִשְׁקֹל טִבְעִין,
וּבִקְשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה;
אֲבָל חַטָּאת,
זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע, וְזֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם, וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלֹשׁ:
(ה)

מוֹתַר שְׁקָלִים, חֻלִּין.

מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה,
מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת,
מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָּאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה.
מוֹתַר עוֹלָה, לְעוֹלָה.
מוֹתַר מִנְחָה, לְמִנְחָה.
מוֹתַר שְׁלָמִים, לִשְׁלָמִים.
מוֹתַר פֶּסַח, לִשְׁלָמִים.
מוֹתַר נְזִירִים, לִנְזִירִים;
מוֹתַר נָזִיר, לִנְדָבָה.
מוֹתַר עֲנִיִּים, לַעֲנִיִּים;
מוֹתַר עָנִי, לְאוֹתוֹ עָנִי.
מוֹתַר שְׁבוּיִים, לִשְׁבוּיִים;
מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי.
מוֹתַר הַמֵּתִים, לְמֵתִים;
מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:
מוֹתַר הַמֵּת, בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) מצרפין שקלים דרכונות מפני משוי הדרך כשם שהיו שופרות במקדש כך היו במדינה בני העיר ששלחו את שקליהם נגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלים תחתיהם נשבעו נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים ואין עולין להן לשנה הבאה.

(ב) הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקלו מן ההקדש נתרמה התרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל ממעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדו.

(ג) המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי בית שמאי אומרין מותרן נדבה בית הלל אומרין מותרן חולין שאביא מהן שקלי שווין שהמותר חולין אלו לחטאתי שווין שהמותר נדבה שאביא מהן חטאתי שווין שהמותר חולין.

(ד) אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להן קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעים ביקשו לשקול דינרין אמר רבי שמעון אף על פי כן יד כלם שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש.

(ה) מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות מותרן נדבה זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה מותרו נדבה מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה מותר שלמים לשלמים ומותר הפסח לשלמים מותר נזירים לנזירים מותר נזיר לנדבה מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבוא אלייהו זל רבי נתן אומר בונין לו נפש על גבי קברו.

פירושים[עריכה]