משנה שקלים ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק ב · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

מותר שקלים, חולין.

מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, וחטאות ואשמות, מותריהן נדבה.

זה הכלל, כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשמה, מותרן נדבה.

מותר עולה, לעולה.

מותר מנחה, למנחה.

מותר שלמים, לשלמים.

מותר פסח, לשלמים.

מותר נזירים, לנזירים.

מותר נזיר, לנדבה.

מותר עניים, לעניים.

מותר עני, לאותו עני.

מותר שבויים, לשבויים.

מותר שבוי, לאותו שבוי.

מותר המתים, למתים.

מותר המת, ליורשיו.

רבי מאיר אומר, מותר המת, יהא מונח עד שיבא אליהו.

רבי נתן אומר, מותר המת בונין לו נפש ט על קברו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מוֹתַר שְׁקָלִים, חֻלִּין.

מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה,
מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת,
מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָּאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה.
מוֹתַר עוֹלָה, לְעוֹלָה.
מוֹתַר מִנְחָה, לְמִנְחָה.
מוֹתַר שְׁלָמִים, לִשְׁלָמִים.
מוֹתַר פֶּסַח, לִשְׁלָמִים.
מוֹתַר נְזִירִים, לִנְזִירִים;
מוֹתַר נָזִיר, לִנְדָבָה.
מוֹתַר עֲנִיִּים, לַעֲנִיִּים;
מוֹתַר עָנִי, לְאוֹתוֹ עָנִי.
מוֹתַר שְׁבוּיִים, לִשְׁבוּיִים;
מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי.
מוֹתַר הַמֵּתִים, לְמֵתִים;
מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר:
מוֹתַר הַמֵּת, בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:

נוסח הרמב"ם

מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות מותרן נדבה זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה מותרו נדבה מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה מותר שלמים לשלמים ומותר הפסח לשלמים מותר נזירים לנזירים מותר נזיר לנדבה מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבוא אלייהו זל רבי נתן אומר בונין לו נפש על גבי קברו.

פירוש הרמב"ם

'מותר שקלים חולין' זהו דעת ב"ה ועל הפנים שספרנו.

ו'עשירית האיפה' הוא החטאת שמקריב העני כשלא תשיג ידו לקרבן העוף וזה בשבועת ביטוי וחברותיה והוא אמרו "אם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו'" (ויקרא ה, יא) וכשהפריש מעות לקנות עשירית האיפה או לשתי תורים ובני יונה שנתחייבו הזבים והזבות והיולדות או לקנות חטאת ואשם ונשאר מהם-מותר, אותו המותר קונים בו עולת נדבה ועל זה הדרך ילך אמרם מותר עולה לעולה מותר פסח לשלמים לפי שכולם קדשים קלים מותר נזירים לנזירים מותר הקרבנות שמקריבין אותן הנזירים והם ג' בהמות כאשר נתבאר וכשנשתתפו חבורות נזירים בקרבנותיהם כאשר יתבאר במסכת נזירות והותירו יוציאו אותו המותר נזירים בקרבנותיהם.

'מותר מתים למתים' פירושו כשכונסין מעות להוציאם בקבורת המתים ותכריכיהן.

ואמר 'מותר המת ליורשיו' הוא דבר אמתי.

ונפש הוא הבנין שעושין על הקבר והוא נקרא ציון בלשון הקדש ובנה אצלו ציון.

וממה שראוי שתדע כי גבאי צדקה כשרואין מדרך התיקון ובתנאי שיהא זה תיקון אנשי העיר שצריכין לשנות אלו המותרות ויעשו מהם רצונם כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר מתים לשבויים ודומה לזה שהרשות בידם והבחירה וכן נראה מגמרתינו, ובירושלמי אמרו גם כן בזה המקום אין ממחין ביד פרנסים בכך וכל הדברים האלו הן הנוהגים כסדר הזה כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה אל הפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתם.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מותר שקלים חולין - המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשב מה שכנס מצא שהותירו, המותר חולין. וסתמא כב"ה:

עשירית האיפה - שמקריבין בדלי דלות. אם הפריש מעות ונתותרו, באות נדבה, דכל מותר חטאת ואשם המעות נדבה לקנות בהן עולות לקיץ המזבח, כמדרשו של יהוידע הכהן ז. ועשירית האיפה במקום חטאת היא:

מותר עולה עולה - אם הפריש מעות לקנות עולה ונתותרו, יביא באותו המותר עולה אחרת:

מותר הפסח לשלמים - דכתיב (דברים טז) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, וכי פסח מן הבקר הוא בא, אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מצאן ובקר והיינו שלמים:

מותר נזירים - אם גבו מעות לקרבנות נזירים ח ונתותרו, ישמרום עד שיקנו מהם קרבנות נזירים אחרים. ואם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו, המותר לנדבה לקיץ המזבח:

מותר עני - אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותרו, נותנין המותר לאותו עני:

מותר שבוים - אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים ונתותר מהם, ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים. אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר:

מותר המתים למתים - אם גבו לצורך קבורת מת סתם, המותר לקבורת מתים אחרים. למת, זה המותר ליורשיו, דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:

יהא מונח עד שיבא אליהו - מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו אי לא, הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו:

בונים לו נפש על קברו - פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל, הלכך בונים לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת. והלכה כת"ק. והיכא דגבו לצרכי קבורת המת מפני שהיו סבורים שלא היה לו ואח"כ נמצא שהיה לו, לא אמרינן בכהאי גוונא מותר המת ליורשיו, כיון שהגבייה בטעות היתה, והכי מוכח בירושלמי. ועוד מוכיח בירושלמי ובגמרא שלנו, דהיכא דאיכא שבעה טובי העיר או חבר עיר שכל עסקי צבור נחתכין על פיו ונראה בעיניו לשנות מותר שבויים או מותר עניים או מותר מתים למה שיראה בעיניו, יכול לשנות ולהוציא במה שיראה בעיניו שהוא צורך שעה ואין מוחין בידו. וכן מורין תמיד הלכה למעשה:

פירוש תוספות יום טוב

מיתריהן נדבה. כתב הר"ב כמדרשו של יהוידע. לקמן תנן ליה בסוף פרק ששי:

[*מותר נזירים. פירש הר"ב אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונ"ל דר"ל לסתם נזירים. דאילו לנזירים ידועים מה לי לרבים. מה לי ליחיד. ולהוי כמותר עני ושבוי ואינך דלקמן:

רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ולא פירש אם יש עוד מותר אי סבירא ליה כת"ק או כר"מ. ומצאתי בירושלמי תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו נפש על קברו. ויעשה לו זילוף על גבי מטתו. ע"כ. ונ"ל דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) לקמן בספ"ו:

(ח) (על הברטנורא) ונ"ל דר"ל לסתם נזירים דאלו לנזירים ידועים מה לי לרבים מה לי ליחיד ולהוי כמותר עני. תוי, 'ט:

(ט) (על המשנה) בונין לו נפש. ולא פירש אם יש עוד מותר אי סבירא לליה כתנא קמא או כר' מאיר. ובירושלמי תני בשם ר"נ מותר המת יבנה לו נפש על קברו, ויעשה לו זילוף על גבי מטתו, ע"כ. ונ"ל דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מותר שקלים חולין:    מנחות פ' בתרא דף ק"ח:

מותר עשירית האיפה:    דמנחת חוטא של ישראל אבל עשירית האיפה דכ"ג פליגי אמוראי בירוש' והתם נמי במנחות דאיכא מ"ד דמותרה ירקב:

מותר קני זבין:    כו' חטאות ואשמות חטאות יליף לה בת"כ פ' י"ז פיס' ג' [סי' שכ"א] בפ' שמיעת קול מדכתיב באותה פ' והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה לחטאת ותניא התם נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה ופי' הראב"ד ז"ל נאמר להלן באשם מעילות אשמו מה להלן מותרו נדבה דילפי' מאשם תלוי דכתיב בי' לאשם אל הכהן וכתיב אשם אשם לה' ודרשינן ביה כל שבא משום אשמו מותרו עולת נדבה בשר לשם ועורות לכהן נמצאו שני כתובין קיימין אשם לה' ואשם לכהנים וילפינן חטאת ואשם בג"ש דאשמו אשמו ואשמות באשם תלוי כתיבא דרשא ויהוידע הכהן דריש לה כדתנן לקמן פי"ג שופרות: ובגמ' משמע דמותר אשם קרב עולה דוקא מן האלים בלבד:

קני זבין:    כולהו יליף בת"כ בפ' אשם תלוי מיתורא דאשם אשם לה': (הגהה זה הכלל כל שהוא משום חטא ומשום אשמה נ"א משום חטאת ומשום אשם נ"א לשם חטאת ולשם בלמ"ד):

זה הכלל:    בת"כ פרשה כ"א בפרשת שמיעת הקול משמע דאתא לרבויי אשמו של מצורע אע"ג דלא בא על חטא אלא להכשיר ידיו לבהונות והכי אמרינן פ' הרי עלי עשרון דהא דתנן פי"ג שופרות ששה לנדבה חדא מינייהו כנגד אשמו של מצורע דמותרו לנדבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות שקלים והכי איתא בתוספתא:

מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה:    ישמרם עד הבאת מנחה אחרת וכל הני מיירי כגון דאמר אלו לעולתו או למנחתו אבל אמר אביא מהן מותרן חולין ולהכי תני להו בהדי קני זבין וחטאות לומר דדמיין להדדי דכי היכי דחטאות ואשמות דוקא דקאמר אלו כדאמרינן לעיל בפירקין הכי נמי הני דסיפא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ה דהלכות פסולי המוקדשין ואין דעת הראב"ד ז"ל כן בהשגות ואין נראין דבריו:

מותר שלמים וכו':    נקוט האי כללא בידך דבר הבא לנדבה לאותו דבר עצמו ודבר הבא לחובה לעולת נדבה חוץ מפסח כדתנן במתני' מותר פסח לשלמים בין הפריש מעות ונותר מהן בין הפריש פסח ואבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים וחזה ושוק ניתן לכהנים אבל לגבי זמנן הוו כפסח וזמנן ליום ולילה והכי איתא בפסחים פרק האשה ובתוספתא דזבחים פ"ח וה"ה אם נתערבו שלמים בפסח דזמנן ליום ולילה וחזה ושוק ניתן לכהנים ובירוש' מפ' דדוקא בן שנה וזכר מן הצאן ובכל הני דמי לפסח:

מותר נזירים לנזירים:    גבי מעות לקרבנות נזירים כההוא עובדא דשמעון בן שטח כדאיתא בבראשית רבה בפ' מקץ:

מותר נזיר לנדבה:    כגון דאמר לנזיר זה לנדבה בירושלמי מפ' דהלכתא גמירי לה והאי מותר דהוי נדבה היינו מותר הקרבנות דאילו מותר הלחם בירוש' אמרי' דירקב ובירוש' מפ' אי דוקא קרב חטאתו לבסוף או אפי' שלמים לבסוף:

מותר עניים לעניים:    כגון שנותר מפרנסתם יתנו לעניים אחרים:

מותר עני לאותו עני:    כגון דאמר לעני זה הוי לאותו עני והכי איתא בתוספ' בהדיא דתניא התם מותר נזירים לנזירים מותר מצורעים למצורעים אם אמר לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין אם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו ע"כ:

מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו:    ותניא בברייתא ומייתי לה פ' נגמר הדין כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו וכולהו מתפרשי הכי ולהכי תני להו בהדי הדדי דדמיין להדדי עכ"ל הר"ש שירליו ז"ל: מותר נזירים וכו' ירושלמי [נזיר] פ' ואני [פ"ד ה"ד]: מותר עניים לעניים הרא"ש פ"ק דבבא בתרא דף קפ"ח ובטור י"ד סימן רנ"ג ותשובות הרשב"א ז"ל סי' תרי"ז: וכן צריך להיות סדרא דגרסא דמתני' מותר פסח לשלמים מותר נזירים לנזירי' מותר נזיר לנדבה מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר מתים למתים וכו' וכן הוא בירוש' אף של כתיבת יד וכן פירש הר"ש שיריליו ז"ל בסדר זה כדלעיל: ובבא דעניים סמיכה לבבא מתים וסימניך עני חשוב כמת ובבא דנזיר מסתברא נמי דסמוכה לבבא דמותר פסח לשלמים דהוי קרבן דומיא דכל הנך דלעיל דברישא דמתני:

מותר מתים למתים וכו':    סנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) ודומה דההיא דהתם ברייתא היא שיש שנוי לשון ויתור קצת. וכתב שם נמוקי יוסף דף רפ"ה ואי קשיא אמאי ליורשיו נימא אדעתא דידיה יהבי אדעתא דיורשי לא יהבי כדאמרי' בב"ק אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה וי"ל דלא אמרי' הכי אלא בהפקר שאינו מוציאו מרשותו אבל במתנה שנותן לחברו ומוציאו מרשותו בודאי לא על דעת שיחזירו לו כלום עשה ועוד דבר מועט מסתמא כל א' גמר ויהיב עכ"ל ז"ל: וביד רפ"ט דהלכו' נזירות ובפ"ט דהלכות מ"ע סי' י"ח ובפ"ה דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ט' ובטור י"ד סי' שנ"ו ופי' הרמב"ם ז"ל שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה הפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתן והכי מוכח בירוש' וגם בבבלי וכן פי' ג"כ נמוקי יוסף בפ"ק דב"ב דף קס"ד גבי בבא דמותר עניים לעניים וכמו שפי' ר"ע ז"ל:

נְפַשׁ על קברו:    כך מצאתי מנוקד בפירוש משנה כתיבת יד הנון בנקודת שבא והפא בפתח: ופירשו ז"ל למה נקרא הציון נפש על שם שהוא משכן הנפש ששורה עליו: ולשון התוספת' ר' נתן אומר יעשה זילוף לפניו או דימוס על קברו:


פירושים נוספים