ביאור:תוספתא/דמאי/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק שני

עם הארץ, נאמנים וחברים

(א)
אורז שבחולת אנטוכיא מותר במקומו

ראו משנה ב, א. האורז בחולת אנטיוכיה היה דומה לאורז א"י. ת"ק מתיר אותו רק בחולת אנטוכיה עצמה, ור' אליעזר גם יותר דרומה.

ר' אליעזר בר' יוסי אומר: אורז שבחולת אנטוכיא מותר הוא עד בורו. מקום מדרום לחולת אנטיוכיה

(ב)
המקבל עליו ארבעה דברים מקבלין אותו להיות חבר

ראו משנה ב, ג. הדבר הרביעי הוא הנאמנות על המעשרות, הנזכרת בהלכה ג. כאן נמנו התנאים של טקס הקבלה, ובמשנה מתוארת ההתנהגות של החבר שהתקבל.
ראו ספרי במדבר קכא. החברים מדירים את הכהנים עמי הארץ. התנאי השני קשור לחשש הטומאה. שני התנאים האחרונים לא נמנו במשנה כי הם חלק מתנאי הנאמנות.

שלא ליתן תרומות ומעשרות לעם הארץ
ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ
ושיהא אוכל חולין בטהרה.

(ג)

ומקבל עליו להיות נאמן - מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח

ואין מתארח אצל עם הארץ, דברי רבי מאיר

ראו משנה ב, ב: שם ת"ק הוא ר' מאיר, ור' יהודה הוא חכמים.
לא ברור האם ר' יהודה טוען שהנאמן כנראה מתקן את הפירות שאוכל אצל ע"ה או שהוא באמת חושד בו שאוכל דמאי אבל מאמין שבביתו הוא מתקן, כחכמים בהלכה ד. ומן הסתם היו כאלה וכאלה.

וחכמים אומרים: המתארח אצל עם הארץ - נאמן
אמר להם ר' מאיר: על עצמו אינו נאמן; יהא נאמן על של חבירו?
א"ל: מימיהן של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות אוכלין זה אצל זה
ואעפ"כ, פירותיהן שבתוך בתיהן - מתוקנין.

(ד)
עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות, ונחשד על דבר אחד - נחשד על כולן, דר"מ

ראו תוספתא מע"ש ג, טז, שהיו שהרחיקו לכת בעניין "אותו דבר".

וחכמים אומרים: אין חשוד אלא על אותו דבר בלבד.

(ה)
גר שקבל עליו כל דברי התורה, ונחשד על דבר אחד

הגר אינו מסולק מהגרות אלא הוא כישראל, בניגוד לע"ה בדברי ר' מאיר בהלכה ד.

אפילו על התורה כולה - הרי הוא כישראל מומר.

(ו)
עם הארץ שקבל עליו כל דברי חבירות, חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו

אם בזמן הגיור הצהיר שאינו מקבל את כל התורה אין מקבלים אותו, אבל אם הצהיר שמקבל, ונחשד – הוא כישראל מומר, ראו בהלכה ד. וראו ספרא קדושים פרק ח, "כאזרח". והשוו לגישתו של הלל בשבת לא א, שגייר את הגרים בהנחה שכשילמדו תורה יבטלו בעצמם את התנאים שהציבו לגיור.

גר שקבל עליו כל דברי תורה, חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו
ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים.

(ז)
כהן שקבל עליו כל עבודת כהונה, חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו

לעניין כהן ראו דברי ר' שמעון בספרא צו פרק טז. הכהן שהתנגד ליציקה או לבלילה פסול, למרות (ראו מנחות ג, ב.) שהיציקות והבלילות אינן מעכבות את המנחה,
הדרשה ממלאכי מתלוננת על כהנים שאינם רוצים לעשות עבודה שאינה מזכה אותם באכילה.
לעניין בן לוי ראו ספרי במדבר קכב.

בן לוי שקבל עליו כל עבודת לויה, חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו
שנאמר "המקריב את דם השלמים וגו'" (ויקרא ז לג)
אין לי אלא זריקת דם והקטר חלבים,
מנין ליציקות ובלילות תנופות והגשות
הקמיצות והקטרות המליקות והקבלות והזאות
והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים מבפנים ומבחוץ?
ת"ל "בני אהרן" (שם), כל עבודה שהיא בבני אהרן
יכול אין דוחין אותן אלא ממתנות מקדש בלבד, מנין אף ממתנות גבולין?
ת"ל "ראשית דגנך וגו'" (דברים יח ד). מפני מה? " כי בו בחר ה'" (דברים יח ה)
כל המקבל עליו שירות - יש לו במתנות; כל שאין מקבל עליו שירות - אין לו במתנות
בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהם?
"חלקם נתתי אותה מאשי" (ויקרא ו י), משלהן משל ה' שנתן להם הן נוטלין ואין נוטלין משלו משל הכהן המקריב
ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהם?
"מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם" (מלאכי א י)

(ח)

וכולן שחזרו בהן - אין מקבלין אותן עולמית, דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: חזרו בפרהסיא - מקבלין אותן. במטמונות שהיו צבועים ובפרהסיה נהגו כחברים - אין מקבלין אותן
ר"ש ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן,
שנאמר "שובו בנים שובבים וגו'." (ירמיהו ג יד)

(ט)

הבא לקבל עליו - אם היה נוהג מתחלה בצינעא - מקבלין אותו ואחר כך מלמדין

ואם לאו - מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו

הביטוי "כנפים" במשמעות טהרת ידים מרמז לכלים יז, יד, ש"כל הכנפים טהורות".
הברייתא קובעת שנאמנות על נטילת ידים קודמת לנאמנות על טהרות בכלל.
בסוף הברייתא חולקים בית הלל ובית שמאי על השאלה כמה זמן חבר החדש הוא בתקופת נסיון וממתי סומכים עליו. המחלוקת היא לעניין טהרת בגדים, וראו חגיגה ב, ז.
הקבלה של חבר היא תהליך שארך לפחות חודש ימים, בדומה לנהוג אצל האיסיים. הם החמירו במי שחזרו בהם ונהגו כר' מאיר לעיל הלכה ח.

ר' שמעון אומר: לעולם מקבלין אותו ומלמדין אותו והולכין
ומקבלין לכנפים לטהרת ידים ואחר כך מקבלין לטהרות
אמר "איני מקבל עלי אלא לכנפים בלבד" - מקבלין אותו
קבל עליו לטהרות ולא קבל עליו לכנפים - אף על הטהרות אינו נאמן
עד מתי מקבלין? ב"ש אומרים: למשקין שלשים יום, לכסות שנים עשר חודש
ובה"א: זה וזה לשלשים יום.

(י)
הבא לקבל עליו - אפילו תלמיד חכם - צריך לקבל עליו

לפי אבא שאול ת"ח הוא חבר ויכול אף לקבל אחרים למרות שהוא עצמו לא עבר תהליך קבלה.

אבל חכם היושב בישיבה אין צריך לקבל עליו, שכבר קבל עליו משעה שישב
אבא שאול אומר: אף ת"ח אין צריך לקבל עליו
ולא עוד אלא אף אחרים מקבלין בפניו
המקבל בפני חבורה - אין בניו ועבדיו צריכין לקבל בפני חבורה, אלא מקבלין בפניו
ר"ש בן גמליאל אומר: אינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל.

קשרים חברתיים

(יא)
בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ

הרי שהיו נישואין בין חברים לעמי הארץ, וראו גם בהלכה יב.

אין אביו חושש שמא מאכילו בטהרות. טומאות
אם בידוע שמאכילו בטהרות – הרי זה אסור, ובגדיו של הבן טמאים מדרס.

(יב)

בת ע"ה שנשאת לחבר, אשת ע"ה שנשאת לחבר, עבדו של ע"ה שנמכר לחבר

צריכין לקבל עליהן בתחלה בפני חבורה, וראו לעיל הלכה י

ת"ק טוען שהמעבר אינו אוטומטי בשני הכיוונים, אבל רשב"א מחמיר על סמך הסיפור על אלמנת החבר שנישאה למוכס.

בת חבר שנשאת לעם הארץ, אשת חבר שנשאת לעם הארץ, עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ
הרי הן בחזקתן עד שיחשדו
ר"ש בן אליעזר אומר: צריכין לקבל עליהן בתחלה
וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר
והיתה קומטת על ידו תפלין. נשאת למוכס
והיתה קושרת על ידו קשורין
בנו של חבר שהיה למוד אצל עם הארץ, עבדו של חבר שהיה למוד אצל עם הארץ
הרי הן בחזקתן עד שיחשדו.
בנו של עם הארץ שלמוד אצל חבר, כל זמן שהן אצלו הרי הן כחבר
יצאו מאצלו הרי הן כעם הארץ.

(יג)
לא יאמר אדם חבר לעם הארץ: הולך ככר זו ותן לפלוני חבר

במקרה השני לא מקיים החבר את שליחותו, ואולי צריך לשלם לו כסף על הככר.

שאין משלחין טהרות ביד עם הארץ
חבר שאמר לו עם הארץ: הולך ככר זו והולך לפלוני ע"ה
לא יתן לו. שאין מוסרין טהרות לעם הארץ.

(יד)

עם הארץ שאמר לחבר: תן לי ככר זה ואוכלנו, יין זה ואשתנו

לא יתן לו. שאין מאכילין טהרות לעם הארץ

הכלל "שאין מאכילין" אינו נקשר כאן לאיסור "לפני עוור לא תתן מכשול", והשוו ב"מ ה, יב.

היה נדור מן הככר, ואמר לו: תן לי ואוכלנו
אבטיח שניקר, ואמר: תן לי ואוכלנו
יין ונתגלה, ואמר לו: תן לי ואשתנו - לא יתן,
שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו
כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח, ולא כוס יין לנזיר
שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו
ועל כולן - אין מברכין עליהן, ואין מזמנין עליהן, ואין עונין אחריהן אמן.

(טו)
נשאלין לעם הארץ על טהרותיו, ובלבד שלא יאמר לו "צא אכול", "צא שרוף" תרומה שנטמאת, שמא לא דייק והתרומה לא הוכשרה ולכן אינה טמאה

אין אמון שעם הארץ מתאר את המצב כהווייתו.

אלא אומרים לו אם כזה שאלת – טמא, ואם כזה שאלת - טהור.