ביאור:ספרא/ברייתא דר' ישמעאל
ברייתא דר' ישמעאל[עריכה]
רשימת 13 המידות היא הרחבה של שבע המידות שדרש הלל (ראו לקמן). אחרי הרשימה מובאות הדגמות של כל 13 המידות. היא נוספה לספרא כי ההדגמה של רבות מהמידות היא מדיני הצרעת הנמצאים בחומש ויקרא. |
א. רבי ישמעאל אומר:
בשלש עשרה מדות התורה נדרשת
(א) מקל וחומר
(ב) מגזירה שוה
(ג) מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים
(ד) מכלל ופרט
(ה) מפרט וכלל
(ו) מכלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט
(ז) מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל
ב. (ח) כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
(ט) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שהוא כענינו - יצא להקל ולא להחמיר.
(י) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שלא כענינו - יצא להקל ולהחמיר.
(יא) כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
(יב) דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו.
(יג) וכן שני כתובין המכחישין זה את זה - עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן.
קל וחומר מופיע כבר בתנ"ך – אמנם ללא שימוש מפורש בביטוי "קל וחומר". אחד השימושים בו הוא במעשה מרים (במדבר יב יד), שממנו לקוחה ההדגמה שלפנינו. וראו ספרי במדבר קו. הדרשן מוסיף הערה, המגבילה את הלימוד ממידת קל וחומר: דיו לבא מן הדין (העניין הנלמד בקל וחומר) להיות כנדון (כעניין שממנו נלמד הקל וחומר)"; ובדוגמא שלפנינו – היה ראוי שמרים תיכלם מהנזיפה של הקב"ה לפחות ארבעה עשר יום, שהרי הנוזף (הקב"ה) גדול מאביה, אבל כיוון שלומדים את ההסתגרות שלה מנזיפת אביה, ומנזיפה זו היתה נכלמת שבעה ימים – אין לעכב אותה יותר מכך. |
ג. מקל וחומר – כיצד?
ויאמר יי אל משה: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תסגר...! (במדבר יב יד)
'שבעת ימים' - קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום?
אלא: דיו לבא מן הדין להיות כנדון -
תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה - ואחר תאסף
גזירה שוה היא ביטוי שחוזר בשני הקשרים בתורה שבכתב, והוא מאפשר להסיק מהקשר אחד לשני. |
ד. מגזירה שוה כיצד?
נאמר בשומר חנם: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב י)
ונאמר בשומר שכר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו." (שמות כב ז)
מה בשומר חנם שנאמר בו "אם לא שלח ידו" - פטר את היורשין
אף בשומר שכר שנאמר בו "אם לא שלח ידו" - יפטור בו את היורשים
בניין אב מכתוב אחד הוא שילוב של שתי דוגמאות המופיעות בפסוק (כתוב) אחד, והכללת הדמיון ביניהן לכלל הלכתי. |
ה. מבנין אב מכתוב אחד - כיצד?
לא המשכב כהרי המושב - ולא המושב כהרי המשכב
הצד השוה שבהן: שהן כלים, עשויין לנוח אדם לבדו,
וזב - מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע וכמשא, ולטמא בגדים
אף כלים - שהן עשויין לנוח אדם לבדו -
יהא הזב מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע ובמשא, ולטמא כלים!
יצא המרכב - שהוא עשוי לסיבלון אחר המרכב אינו מיועד דווקא לנשיאת אדם אלא למשאות שונים
המשך המידה הקודמת: שני פסוקים שונים הדנים בדוגמאות שונות ניתנים גם הם להכללה; פרשת הנרות היא מצווה לדורות לפי ויקרא כד ד ומצווה לשעתה לפי במדבר ח ג, ונאמר בה "צו את בני ישראל" (ויקרא כד ב). פרשת שילוח הטמאים היא מצווה לדורות לפי במדבר יט כא ומצווה לשעתה לפי במדבר ה ד, ונאמר בה "צו את בני ישראל" (במדבר ה ב). ההכללה של שני הנושאים ההלכתיים הללו היא שכל מצווה שנאמר בה "צו את בני ישראל" – גם היא כפולת פנים, ותקפה כמצווה לדורות – וכסיפור לשעתו. |
ו. ומבנין אב משני כתובים – כיצד?
לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים
ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות
הצד השוה שבהן שהם ב"צו" - מיד ולדור.
אף כל דבר שהוא ב"צו" - יהא מיד ולדורות
ז. מכלל ופרט – כיצד?
"מן הבהמה" (ויקרא א ב) - כלל
"מן הבקר ומן הצאן" - פרט.
'כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט!
אם מופיע הכלל אחרי רשימת הפרטים – הכלל כולל יותר מהפרטים, ואינו מתמצה בהם. לדוגמא שלפנינו ראו מכילתא נזיקין טז. |
ח. מפרט וכלל - כיצד?
"כי יתן איש אל רעהו - חמור או שור או שה" (שמות כב ט) - פרט,
"...וכל בהמה לשמור" - כלל.
'פרט וכלל' נעשה כלל - מוסף על הפרט
כשיש כלל גם לפני וגם אחרי הפרטים יש שילוב של שתי המידות הקודמות: יש בכלל תוספת על הפרטים, אבל התוספת היא דווקא פרטים הדומים לפרטים שפורשו. |
ט. מכלל ופרט וכלל - כיצד?
"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" (דברים יד כו) - כלל
"בבקר ובצאן ביין ובשכר" - פרט
"ובכל אשר תשאלך נפשך" - חזר וכלל.
'כלל ופרט וכלל' - אי אתה דן אלא כעין הפרט:
לומר לך - מה הפרט מפורש: דבר שהוא וולד - וולדות הארץ וגדולי קרקע,
אף אין לי אלא 'כל דבר', שהוא וולד - וולדות הארץ וגדולי קרקע.
יצאו כמהין ופטריות
יוצא מן הכלל של המידות "כלל ופרט" או "פרט וכלל": לעתים אין להבין את הכלל ללא הפרט או ההפך, ואז אין אומרים "אין בכלל אלא מה שבפרט" או "מוסף על הפרט" וכדומה. הדוגמא היא מהגדרת הבכור שהוא קודש לכהן: הכלל "בכור" ניתן לפירוש כזכר ונקבה, או כבכור שנולד בניתוח קיסרי; ולכן הוא זקוק לפרטים "זכר" ו"פטר רחם". מצד שני הנולד לאחר הלידות של נקבה וכו', למרות שהוא זכר ופטר רחם, אינו מקודש כי אינו בכור; ומכאן שהפרטים צריכים גם את ההגבלה המפורשת "בכור". במקרה זה אין מפעילים את המידות "אין בכלל אלא מה שבפרט" או "נעשה הכלל מוסף על הפרט". |
י. מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל - כיצד?
"קדש לי כל בכור" (שמות יג ב) - יכול אף נקבה במשמע? ת"ל "זכר" (דברים טו יט)
אי 'זכר' - יכול אפילו יצאת לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם" (שמות לד יט).
אי 'פטר רחם' - יכול אפילו לאחר יוצא דופן? תלמוד לומר "בכור".
-זהו כלל הצריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל.
פרט מתוך כלל רחב של מקרים, שנזכרה בו מצווה מסויימת – ניתן להרחיב את המצווה על כל הכלל; בדוגמא שלפנינו: האיסור על אכילת קדשי מזבח בטומאה נזכר בפירוש רק לעניין השלמים, אבל המידה הזאת מרחיבה אותו לכל אכילה מקדשי המזבח (העולה והמנחה וכו'); קדשי בדק הבית וכמובן גם חולין - מותרים לטמאים באכילה. |
פרק א[עריכה]
משנה א
א. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,
לא ללמד על עצמו יצא - אלא ללמד על הכלל כלו יצא - כיצד?
"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי - וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא..." - (ויקרא ז כ)
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו!
דכתיב "זאת התורה לעולה ולמנחה, לחטאת ולאשם, ולמלואים ולזבח השלמים". (ויקרא ז לז)
וכשיצאו מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמן יצאו,
אלא ללמד על הכלל כלו יצאו
לומ' לך: מה שלמים מיוחדין - קדשים שקדושתן קדושת מזבח
אף אין לי אלא כל דבר - שקדושתו קדושת מזבח...
יצאו קדשי בדק הבית
המשך הדיון בפרט היוצא מן הכלל ונדון בפני עצמו: אם הדיון המקומי הוא בעניין שדן גם הכלל – אין להתחשב בו להחמרה אלא דווקא להקל. ההדגמה היא בענייני נגעים: צרעת בשחין או במכווה מוסגרת לשבעה ימים ולא לשבועיים כמו צרעת במקומות אחרים בגוף, ואם יש בהם מחיה – היא אינה מטמאת; וראו נגעים ג ג-ד. |
משנה ב
ב. כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל - לטעון טען אחר שהוא כענינו
יצא להקל ולא להחמיר - כיצד?
"ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" (ויקרא יג יח)
וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש..." (ויקרא יג כד)
והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו?
וכשיצאו מן הכלל: ליטעון טען אחד שהוא כענינו -
יצאו להקל ולא להחמיר
להקל עליהן - שלא ידונו במחיה, ושלא ידונו אלא בשבוע אחד
המשך הדיון הנ"ל: אם הדיון בפרט כולל גם עניינים שאינם נידונים בכלל – הדין של הפרט הוא שונה מזה של הכלל: בעניינים מסוימים הוא עשוי להיות קל ממנו ובעניינים אחרים – חמור ממנו. הדוגמא היא שוב מענייני נגעים: בעניין נתק הראש והזקן מופיע סימן של "שער צהוב", שאינו מופיע בצרעת הגוף – שם מופיע במקומו "שיער לבן". כתוצאה מכך אין שיער לבן מטמא בנתקים, ומצד שני אין שיער צהוב, המטמא אותם – מטמא בבהרת רגילה. וראו נגעים ג ה. |
משנה ג
ג. כל דבר שהיה בכלל - ויצא מן הכלל, לטען טען אחד שלא כענינו
יצא להקל ולהחמיר - כיצד?
"ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"... (ויקרא יג כט)
והלא 'הראש והזקן' - בכלל 'עור ובשר' היו -
וכשיצאו מן הכלל: ליטען טען אחד שלא כענינו -
יצאו להקל ולהחמיר:
להקל עליהן: שלא ידונו כשער לבן
ולהחמיר עליהן: שידונו כשער צהוב
המשך הדיון הנ"ל: פרט העוסק בנושא "שלא כעניינו", ודיניו שונים מדיני הכלל – אינו חלק מהכלל אלא אם נקשר אליו שוב בפירוש. הדוגמא היא מטקס טיהור המצורע, והפרט הוא דיני דם האשם של המצורע: הדם ניתן על תנוך אזנו של המצורע וכן על בהונות ידו ורגלו, ובעניין זה מדובר בדין ייחודי, ולכן אלמלא היה כתוב בפירוש שדין האשם הוא כדין החטאת לא היינו יכולים לדעת שיש לשפוך את שאר הדם על המזבח. וראו נגעים יד ח-ט. |
משנה ד
ד. כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר החדש -
אי אתה יכול להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש – כיצד?
"ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש..." (ויקרא יד יג)
שאין תלמוד לומר "כי כחטאת האשם הוא לכהן"?
אלא - לפי שיצא לידון בדבר חדש - בבוהן יד ובבוהן רגל, ובאזן ימנית -
יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח? ת"ל: "כי כחטאת - האשם הוא לכהן"...
הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש.
לומר לך: מה חטאת - טעונה מתן מזבח, אף אשם של מצורע - טעון מתן מזבח.
ניתן ללמוד מההקשר שבו נאמרים הדברים. לדוגמא כשנאמר על המצורע "טהור הוא" הכוונה היא שהקרחת כשלעצמה אינה נתק, ולא שהוא טהור מטומאת מת או טומאה אחרת. |
משנה ה
ה. דבר הלמד מענינו - כיצד?
"ואיש כי ימרט ראשו - קרח הוא: טהור הוא" (ויקרא יג מ)
יכל - יהא טהור 'מכל טומאה'? תלמוד לומד: "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם"...
דבר למד מענינו - שאינו טהור מכל טומאה, אלא מטומאת נתקים בלבד.
המשך המידה הקודמת: לפעמים פרט מסויים מלמד על העניין למרות שהוא מופיע רק בסוף העניין. לדוגמא: במהלך הדיון בצרעת הבית (ויקרא יד לג ואילך) אין לדעת אם מדובר בכל בית או דווקא בבית שיש בו אבנים עצים ועפר; אבל בסוף הדיון, כשמדובר על בית שהנגע פשה בו - מופיעים האבנים העצים והעפר כמרכיבי הבית, והמסקנה ההלכתית היא שבית שחסר בו אחד המרכיבים אינו מקבל טומאת נגעים; וראו נגעים יב ב, וכן לקמן מצורע פרק ה. |
משנה ו
ו. ודבר למד מסופו - כיצד?
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד לד)
משמע – בית רגיל שיש בו אבנים ועצים ועפר - מטמא.
יכל - אף בית שאין אבנים ועצים ועפר, שחסר אחד משלושת המרכיבים הללו שמטמא?
תלמוד לומר: "ונתץ את הבית - את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית" (ויקרא יד מה)
דבר למד מסופו - שאין הבית מטמא, עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.
לעתים ניתן לפתור סתירות בין שני פסוקים שונים בעזרת פסוק שלישי המעמיד תחומים לכל אחד ("מכריע") מהפסוקים הסותרים ("אוקימתא"). הדוגמא הנדונה כאן היא דיון על מקומו של הקב"ה בהר סיני: לכאורה יש סתירה בין שמות יט לשמות כ – בראשון נמצא הקב"ה בארץ, על הר סיני, ובשני הוא בשמים ומשם הוא מדבר עם בני ישראל. הפתרון הוא בפסוק מדברים, המחלק בין נוכחות הקב"ה בשמים לבין אישו המופיעה בארץ. אגב כך מובא גם פתרון נוסף לסתירה: השמים ירדו להר סיני, וכך היה הקב"ה בשמים וגם על ההר; וראו גם את המחלוקת בין ר' עקיבא לר' ישמעאל במכילתא בחדש סוף ט: ר' ישמעאל הוא ת"ק כאן, ור' עקיבא פותר את הסתירה בדרך השניה. |
משנה ז
ז. שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא השלישי ויכריע ביניהם - כיצד?
כתוב אחד אומר: "וירד יי על הר סיני אל ראש ההר" (שמות יט כ)
וכתוב אחד אומר: "כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ יט)
הכריע השלישי: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך
ועל הארץ הראך את אישו הגדולה" (דברים ד לו)
מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על הר סיני - ודבר עמהם.
וכן אמר דוד בספר תלים: " ויט שמים הטה והוריד את השמים עצמם וירד, וערפל תחת רגליו". (תהלים יח י)
הנוסח המוקדם של 13 המידות של ר' ישמעאל הוא ברשימה קצרה יותר, של שבע מידות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירא. ראו תוספתא סנהדרין ז ה, וראו את ההדגמה שעושה הלל לזקני בתירא בתוספתא פסחים ד יג-יד. |
הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה
• (א) קל וחומר * (ב) וגזירה שוה * (ג) ובניין אב * (ד) ושני כתובים * (ה) וכלל ופרט *
* (ו) וכיוצא בו במקום אחר * (ז) ודבר למד מענינו *
אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה.
המשנה האחרונה מוסיפה עוד דוגמא לשימוש במידה האחרונה – שני כתובים המכחישים זה את זה. היא דומה לזאת שנדונה לעיל משנה ז, ועוסקת ביחסים בין משה, הענן והמשכן; ר' יוסי הגלילי מכליל את המסקנה שאין אפילו למשה רשות להכנס למשכן כששוכן עליו הענן, וטוען שנוכחות ענן מעידה על סכנה לבני אדם כי "ניתנה רשות למלאכים לחבל". הוא מציע להמתין, כשם שהמתין משה בנקרת הצור עד שחלפה הסכנה, וכשם שהמתינו ישראל ארבעים שנה במדבר. כך לדעתו גם במקדש שלמה היתה סכנה בזמן חנוכתו, והיא חלפה כשיצא ממנו הענן. |
משנה ח
ח. כתוב אחד אומר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו", (במדבר ז פט)
וכתוב אחד אומר "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד"! (שמות מ לה)
הכריע "כי שכן עליו הענן".
אמור מעתה - כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה נכנס לשם;
נסתלק הענן - היה נכנס ומדבר עמו....
רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד יי את בית יי"; (מלכים א ח יא)
מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל.
וכך הפסוק אומר "ושכותי כפי עליך עד עברי" (שמות לג כב) - מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל.
וכך הפסוק אומר "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" (תהלים עה יא)
כשישוב אפי - יבואון אל מנוחתי.