ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק כ
פרק כ[עריכה]
פסוק א[עריכה]
ההצדקה לדרישות של הקב"ה מישראל מבוססת על הסכמתם ועל קבלתם את עול המצוות. המשל של רבי עוסק באשה שלא הורגלה לנפץ צמר, אבל משנלקחה לאשה ע"י בעלה – התחייבה לכך. |
"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" אמר להם דין אני נוהג ביניכם ובין כל הדברים
שאלו לא קיבלתם עליכם לא הייתי נפרע מכם! אינו דומה מקבל לשאינו מקבל.
ר' יהודה הנשיא מושלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שנשא אשה חשובה אמרון לה התלקחת ליה פיסי עמריה. [- אמרו לה: נלקחת לו? – נפצי צמרו!]
כך אתם ישראל נמשכתם לי נתמשכנתם לי, נקוי שתעשו לי רצוני!
ראו מכילתא בחדש סוף ד. שם טוענים שכל עשר הדיברות נאמרו בדיבור אחד. כאן מתיחס להבדלים בין שמות לדברים, ודורש וידבר אלוקים – דבר אלוקים. |
דבר אחר "וידבר אלקים" מלמד שדברים שנאמרו כאן הן שנאמרו להלן, בדברים ה - שניהם לענין אחד
מה שאי אפשר לו לפה לומר ואי אפשר לה לאוזן לשמוע.
כאן הוא אומר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" ולהלן הוא אומר "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי" (תהלים סב, יב)
ואומר "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כג, כט); מה אש זה, נחלק לכמה ניצוצות - כך דבר אחד יוצא לכמה מקראות.
דבר אחר "וידבר אלקים" אני שנפרע על ידי כך ואני שמשלם שכר על ידי כך.
וכן הוא אומר "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה, ד).
דבר אחר "וידבר אלקים" מלמד שהיה אומר להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
דבר אחר "וידבר אלקים את כל הדברים" יכול באחרונה אמרו לו 'קיבלנו עלינו'?
תלמוד לומר "אנכי ה' אלקיך". אנכי היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל:
מה 'אנכי' היה לו דיבור בפני עצמו וקבלה בפני עצמו - כך כל דיבר ודבר היה לו דיבור בפני עצמו וקבלה בפני עצמו.
מה תלמוד לומר "לאמר"? מלמד שהיה אומר להן על כל דיבר ודיבר על לאו לאו ועל הין הין.
פסוק ב–ג[עריכה]
"אנכי ה' אלקיך" אני הוא זה, ומי שיש לו רשות - יבואו וימחה.
ר' שמעון אומר: לענין השחתת עולם נאמר "ומחיתי את כל היקום" (בראשית ז, ד) אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבוא וימחה.
כיוצא בו אתה אומר "לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך... אני ה' דובר צדק" (ישעיה מה, יט)
אני הוא זה ומי שיש לו רשות יבוא וימחה.
דרשה על המתח בין אלוהות אוניברסלית לאלוהות פרטיקולרית: למרות שהקב"ה הוא אלוהי כל העולם יש לו יחס מיוחד ודרישות מיוחדות מעם ישראל דווקא. |
דבר אחר "אנכי ה' אלקיך", אלוה אני על כל באי העולם! יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר "אלקיך"
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר "אנכי ה'" אלוה אני על כל באי העולם.
הא כיצד? אלוה אני על כל באי העולם, ושמי יחול עליך.
כיוצא בדבר אתה אומר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'" (שמות לד, כג) אדון אני על כל באי העולם
יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר "ה' אלקי ישראל"
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר "את פני האדון ה' אלקי ישראל". הא כיצד? אדון אני על כל באי העולם - וחל שמי עליך.
כיוצא בדבר אתה אומר "כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל" (ירמיה לב, טו), "הנה אני ה' אלקי כל בשר" (שם פס' כז)
אלוה אני על כל באי העולם; יכול אף אתה כיוצא בהן? תלמוד לומר "אלקי ישראל"
יכול עליך בפני עצמך? תלמוד לומר "אני ה' אלקי כל בשר"! הא כיצד? אלוה אני על כל באי העולם - וחל שמי עליך.
דבר אחר "ה'", מה תלמוד לומר "אלקיך"?
אמר הקדוש ברוך הוא אם עושין אתם רצוני - הרי "אנכי ה'", שנאמר בי "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד, ו)
ואם לאו – "אלקיך", אני נפרע משונאיכם! לשון נקיה: מכם שאין תלמוד לומר "אלקיך", אלא לשון דיין!
לעניין הצעת התורה לכל האומות ראו מכילתא בחדש ה. לעניין התביעה מישראל לקבל את התורה כתוצאה של יציאת מצרים ראו שם בתחילת הפרשה. |
דבר אחר "אנכי ה' אלקיך", מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא תורתו על כל אומות העולם ולא קיבלו הימנו
חזר לו אצל ישראל ואמר "אנכי ה' אלקיך. אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אפילו אין לי עליך אלא שהוצאתיך מארץ מצרים - כדאי.
"מבית עבדים" אפילו אין לי עליך אלא שפדיתיך מבית עבדים - דיי.
החובה להשמיד גם ע"ז השייכת לאחרים, וכן להחזיק בפסל שאחרים עובדים אותו. |
"לא יהיה לך" יכול לא יקיים לעצמו, אבל יקיים לאחרים? תלמוד לומר "לא יהיה".
מה תלמוד לומר "לא יהיה לך" מלמד שכל המקיים ע"ז לעצמו עובר משום שתים: משום "לא יהיה" ומשום "לך".
"אלהים", יכול לפי שנקראו אלהים, יכול יש בהן צורך לפני? תלמוד לומר "אחרים".
דבר אחר מה תלמוד לומר "אלהים אחרים"? שלא יעשה אדם אלוה שלכסף ואלוה שלזהב
ויאמר לא שיקוץ אלא לאלוה! לא גילול אלא לאלוה! כביכול אין איסור בהחזקת הפסל אלא אם עובדים אותו
תלמוד לומר "אלהים אחרים", אף על פי שאין אתה מחזיק בו לשם אלוה - אי אתה רשאי לקיימו.
דבר אחר "אחרים" – אחרונים; באחרונה נעשו! וכן הוא אומר "חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" (דברים לב, יז)
לא הועילו לך, ולא הועילו לאבותיך, ולא הועילו כלום מימיהן!
דבר אחר "אחרים" - שמאחרין את הטובה מלבוא לעולם.
דבר אחר "אחרים" - שעושין את עובדיהן אחרים.
דבר אחר "אחרים" - שאחרים הן לעובדיהן, וכן הוא אומר "אף יצעק אליו ולא יענה" (ישעיה מו, ז)
"על פני" - לא בדמותי ולא בדמות שמשי.
דבר אחר "על פני" - מלמד שמביאין אף לעולם.
פסוק ד[עריכה]
איסור עשיית פסלים ותמונות הוא כולל כל צורה שניתן לעבוד לה, אפילו אם בונה הפסל אינו עובד אותו, וגם צורת מלאכים וחיות הקודש אסורה. בסוף הדרשה דורש 'פסל – פוסל', שהפסל מרחיק את הקב"ה מן העולם, וגורם למותו של העובד אותו. |
"לא תעשה" שמא תאמר אעשה צורה ואעבוד אותה? תלמוד לומר "לא תעשה"..
יכול צורת אדם? תלמוד לומר "תבנית זכר או נקבה". יכול צורת אבן? תלמוד לומר "ואבן משכית" (ויקרא כו, א)
יכול צורת עץ? תלמוד לומר "לא תטע לך אשרה כל עץ" (דברים טז, כא)
יכול צורת דג? תלמוד לומר "תבנית כל דגה" (דברים ד, יח)
יכול צורת עוף? תלמוד לומר "אשר תעוף בשמים" (שם פס' יז). יכול צורת בהמה? תלמוד לומר "תבנית כל בהמה" (שם)
יכול צורת מלאכים? תלמוד לומר "אשר בשמים ממעל". יכול תהום וחושך? תלמוד לומר "ואשר במים מתחת לארץ"
יכול הבוביא? בבואה של אדם תלמוד לומר "ואשר במים". יכול צורת סרסרוירין? תלמוד לומר "ואשר במים"
יכול צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות? תלמוד לומר "ופן תשא עיניך השמימה".
"לא תעשה לך" מלמד שכל העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתים: משום ל"א תעשה" ומשום "לך. פסל"
אין לי אלא פסל, כשהוא אומר "כל תמונה" - לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. "אשר בשמים" - לרבות שמים עצמם.
"ממעל" - לרבות מלאכי שרת.
"ואשר בארץ" - לרבות הרים וגבעות נחשים ועקרבים.
"מתחת" - לרבות את התהומות.
"ואשר במים" - לרבות את חיות הים ואת הדולפנין.
"מתחת" - לרבות את השלשולין.
"לארץ" - לרבות ארץ עצמה.
כשהוא אומר "כל תמונה" - לא בדמותן ולא בדמות בבואה שלהן, ולא בדמות חיות רעות ולא בדמות חיות שלמעלה!
אם סופינו לרבות כולן, מה תלמוד לומר "פסל"? אלא אם אתה עושה כן נמצאת פוסל עולם ממני, והריני פוסל עולם ממך!
פסוק ה[עריכה]
אסור להשתחוות בהקשר דתי, אבל מותר להשתחוות כהבעת כבוד לאדם מכאן מרחיבים את איסורי ע"ז לכל מה שנהוג במקדש, וראו מכילתא בחדש ו. |
"לא תשתחוה להם", משתחוה אתה לאדם. יכול אפילו נעבד כהמן? תלמוד לומר "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" לא תשתחוה דרך עבודה.
"לא תשתחוה להם" - השתחויה בכלל היתה; למה יצאת? להקיש אליה:
מה השתחויה, מיוחדת, מעשה יחידי, וחייבין עליה בפני עצמה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו -
כך כל עבודה המיוחדת לשם, אם עשה אותה לעבודה זרה - חייבין עליה, בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו
"כי אנכי ה' אלקיך" מלמד שראו פנים שעתידות לשלם שכר לצדיקים לעתיד לבא
וכלפי שהנביאים משמיעים אותם בלשונות הרבה
כתוב אחד אומר "לבושה כתלג חיור" (דניאל ז, ט) וכתוב אחד אומר "מדוע אדום ללבושך" (ישעיה סג, ב)
וכי תעלה על דעתך שלפי שעה הם רואים שהנביאים רואים את בגדי הקב"ה כתוצאה של זמנים שונים - לכך נאמר ביחזקאל "ואראה מראות אלהים" (יחזקאל א, א)
אמר להם: הרבה ראיות ראיתי עד שזכיתי להקביל פני השכינה!
"אל קנא" מלמד שראו פנים עתידות ליפרע מן הרשעים לעתיד לבוא. "אל קנא" - אל דיין, אל קשה, אל אכזרי.
ראו מכילתא בחדש ו. הקנאה מופנית לעובדי ע"ז ולא לאלילים. הקב"ה נפרע מהם כי החליפו את עבודתו בעבודתם. אגריפס שואל מדוע אין הקב"ה פוגע בפסילים, ור"ג עונה לו שהכעס אינו כלפי האלילים, שאינם בני תחרות עם הקב"ה אלא כלפי עובדיהם; וראו במכילתא שם. |
דבר אחר "אל קנא" וכי יש לפניו קנאה? וכי נפרע על ידי קנאה? הא אין נפרע לא על ידי אבן ולא על ידי חץ ולא על ידי חלקוק! קלע
כויכול היה לך אחר - חילפתני בו!
שאל אגריפס סבא את רבן גמליאל: אין מתקנא אלא באחרים, בגויים שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה' הוא האלקים" (דברים ד, לט)
אמר לו: אין מתקנא לא בגדול ממנו ולא בכיוצא בו אלא בקטן ממנו; וכן הוא אומר "כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים" (ירמיה ב, יג)
אלו עזבו אותי, מקור מים חיים - עלובין היו; על אחת כמה וכמה "לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים" (שם).
"פקד, אין פוקד אלא מזכיר, וכן הוא אומר "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א) ואומר "פקד פקדתי אתכם" (שמות ג, טז).
ר' יהודה הופך את המשמעות של הפקידה ומפרש אותה כהכלה ואי מתן עונש. |
ר' יהודה אומר: כונס אני עונותיהם לידי, ותולה אותן עד ארבעה דורות, כיהוא בן נמשי!
וכן הוא אומר "בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב טו, יב) - והיה לו כן.
כתוב אחד אומר "פקד עון אבות על בנים", וכתוב אחד אומר "אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב" (יחזקאל יח, כ)!
אם היו אבות זכאין - תולה להן ואם לאו - אין תולה להן. מושלו משל: למה הדבר דומה?
לאחד שלוה מן המלך מאה מנה וכפר בו. בא בנו ולוה מן המלך מאה מנה וכפר בו
ובא בן בנו ולוה מן המלך מאה מנה וכפר בו; לרביעי - אין מלוין אותו מפני אבותיו שהיו כפרנין!
וכן הוא אומר "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" (איכה ה, ז)
אל תהי קורא "עונותיהם סבלנו" אלא "עונותינו סבלנו"! מי גרם לנו לסבול עונות נפשינו? - אבותינו שהיו כפרנין!
"פקד עון אבות על בנים" מכיל את העוון ואינו פוגע בבנים, יכול על יוצאי ירך בלבד? תלמוד לומר "ועל בני בנים".
יאמר זה, שאלו כן הייתי אומר הא אין תולה אלא להן בלבד. מנין לשלשה וארבעה דורות? תלמוד לומר "על שלשים ועל רבעים לשנאי".
פסוק ו[עריכה]
ראו לעיל יט יז: להודיע כמה מעלות בין תלמוד למעשה. כלומר עדיפה עבודה מאהבה על עבודה מיראה, ועדיף התלמוד על המעשה! |
"ועושה חסד לאלפים" יכול ליוצאי ירך בלבד? תלמוד לומר "לאלף דור"(דברים ז, ט)!
יאמר זה, שאלו כן הייתי אומר הא אינו עושה אלא לאלף דור; ומנין לאלפים ולאלפי אלפים? תלמוד לומר "ועושה חסד לאלפים!"
"לאהבי" למי שעושה לפני מאהבה.
"ולשומרי מצותי" - למי שעושה לפני מיראה
להודיעך כמה מעלות יש בין העושה מאהבה לעושה מיראה, וללמדך שמדת הטוב מרובה יותר ממדת הפורענות על אחת חמש מאות.
פסוק ז[עריכה]
להגדרת שבועת שוא ראו שבועות ג ח בשבועת שוא יש חילול שם הקב"ה, ואינה כשבועת ביטוי שיש בה גם עבירה בין אדם לחברו. ראו תוספתא שבועות ד סוף ב. |
"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" אין "לשוא" אלא דבר שלא היה בעבר, ולא נהיה בהווה, ולא עתיד להיות.
"כי לא ינקה ה'", לתוך שנאמר בחורב תשובה "ונקה", יכול תהא תשובה מכפרת? תלמוד לומר "כי לא ינקה ה'"
אין זה קל וחומר מעתה, שלא תהא תשובה מכפרת על דבר שחייבין עליו מיתה לשמים?
או על כל לא תעשה שבתורה לא תהא תשובה מכפרת?
תלמוד לומר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" על זה אין תשובה מכפרת! מכפרת היא על כל לא תעשה שבתורה!
הרי זה קל וחומר מעתה, שתהא תשובה מכפרת על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קיום עשה
אמור מעתה: כל שהוא מ'לא תשא' ולמטה - עבירות קלות, ותשובה מכפרת. וכל שהוא מ'לא תשא' ולמעלה - עבירות חמורות ואין תשובה מכפרת.
יכול לא יהא יום הכפורים מכפר? תלמוד לומר "כי ביום הזה יכפר עליכם".
פסוק ח[עריכה]
השוו לעיל פס' א. |
"זכור" ו"שמור" - שניהם נאמרו לענין אחד; מה שאי אפשר לפה לדבר ומה שאי אפשר לאוזן לשמוע
כן הוא אומר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" ואומר "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי" (תהלים סב, יב).
שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא.
אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו: לקח חפץ טוב - אמר 'זה לשבת'.
כלי חדש - אומר 'זה לשבת'.
"זכור", ר' יהודה בן בתירה אומר: מנין שכשאתה מונה - הוי מונה 'אחד בשבת' ו'שני בשבת', 'שלישי בשבת' 'רביעי בשבת' 'חמישי בשבת' ו'ערב שבת'?
תלמוד לומר "זכור".
"את יום" אין לי אלא יום; לילה מנין? תלמוד לומר "לקדשו". אם כן, מה תלמוד לומר "יום"? כבוד יום קודם לכבוד לילה.
"לקדשו" - בלילה קדשו. מנין שאם לא קידש בלילה - מקדש והולך כל היום? תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו"!
יש להבחין בין בגדי החול לבין בגדי השבת, וכן בין סעודות החול לסעודות השבת. ההבחנה נדרשת לעניים, הנתבעים לאכול בשבת מאכלים מיוחדים – ולעשירים, האוכלים סעודה יפה בכל יום. |
דבר אחר "לקדשו", במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקייה,
שלא תהא סעודתך שלשבת כסעודת החול, ולא עטיפתך שלשבת כעטיפתך בחול.
ומנין שאפלו עני לא יהא מאכלו שלשבת כמאכלו שלחול, ועשיר לא יהא מאכלו שלשבת כמאכל החול?
תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו".
פסוק ט[עריכה]
רבי רואה את העבודה והמלאכה בימי החול כמצווה; |
"ששת ימים תעבד" ר' אומר הרי זו גזירה אחרת; שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת - כך נצטוו על המלאכה.
ר' אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה, שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
ר' יוסי הגלילי אומר: גדולה מלאכה, שלא קנס המקום מיתה על אדם אלא מתוך בטילה, שנאמר "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו" (בראשית כה, יז).
ר' עקיבה אומר: גדולה מלאכה, שהרי נהנה שווה פרוטה מן ההקדש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים
והפועלין שהיו עושין בהקדש נוטלין שכרן מתרומת הלשכה!
ר' שמעון אומר: גדולה מלאכה, שאפלו כהן גדול נכנס ביום הכפורים שלא בשעת עבודה - חייב מיתה
ובשעת עבודה - טמאין ובעלי מומין מותרין להיכנס.
השוו שבת א ה-י, שם קיבלו בית הלל את דעתם של בית שמאי בעניין הבישול והצליה, ובית שמאי הודו לבית הלל בעניין קורת בית הבד ועיגולי הגת. וראו תוספתא שבת א ט: בית שמאי רואים את זמן השבת כקדוש ולכן אוסרים להשתמש בו (אלא אם המלאכה התחילה להתבצע מבעוד יום). בית הלל רואים את הקדושה כעניינו של האדם, ואוסרים עליו לעשות מלאכה בשבת אבל מתירים לו לעשות מלאכה כרצונו ביום ששי עד כניסת השבת. |
"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" זו היא שבית שמאי אומרין "אין שורין דיו וסמנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום
ואין פורשין מצודות חיות ועופות אלא כדי שיצודו מבעוד יום.
ואין טוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת אלא כדי שיזובו מבעוד יום.
ואין פותקין מים לגנות אלא כדי שתתמלא מבעוד יום
ואין נותנין בשר בצל וביצה על גבי האש ולא תבשיל לתוך התנור אלא כדי שיצלו מבעוד יום
ובית הלל מתירין בכולן!
אלא שבית שמאי אומרים "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" שתהא מלאכתך גמורה מערב שבת
ובית הלל אומרין "ששת ימים תעבד" עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאיליה בשבת
"ועשית כל מלאכתך" שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה.
פסוק י[עריכה]
הדרשה מסבירה את הצורך באיזכורים רבים של השבת: מצוות היום החלות גם בלילה, עונש ואזהרה, עשה ולא תעשה, וחיוב מיתה בסקילה. וראו מכילתא בחדש ז. |
"ויום השביעי שבת" אין לי אלא מצות עשה; מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "לא תעשה כל מלאכה".
אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה; מיתה מנין? תלמוד לומר "כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת" (שמות לא, טו)!
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר "ושמרו בני ישראל את השבת" (שם פס' ט"ז)!
אין לי אלא עונש ואזהרה למלאכת יום; עונש ואזהרה למלאכת לילה מנין?
תלמוד לומר "מערב עד ערב" (ויקרא כג, לב) אם אינו ענין ללילי יום הכפורים - תניהו ענין ללילי שבתות!
אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה; מיתה מנין? תלמוד לומר "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד).
בעניין הקשר בין איסורי השבת למלאכת המשכן ראו לעיל בדרשה לפס' ט, וכן לעיל יב טז. |
"לא תעשה כל מלאכה" יכול לא יקנב את הירק ולא ידיח את הכלים ולא יציע את המטות?
תלמוד לומר "מלאכה". נאמרה כאן 'מלאכה' ונאמרה 'מלאכה' במשכן (שמות לה, כא).
מה מלאכה האמורה במשכן, מלאכה שיש עמה מחשבה - אף מלאכה האמורה בשבת, מלאכה שיש עמה מחשבה וכו' כי היכי דכתיבא לעיל. הפנייה לעיל יב טז
"אתה ובניך ובתך", יכול בנו ובתו הגדולים? כשהוא אומר "אתה" - הרי בנו ובתו הגדולים אמורין
מה תלמוד לומר "בנך ובתך"? אלו בנו ובתו קטנים, שלא יאמר לבנו קטן 'הכניס לי כלי זה מן השוק', 'הכניס לי כלכלה זו מן השוק'.
יכול יחזר אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות? תלמוד לומר "אתה". מה אתה, מדעת עצמך מלאכת עצמך - אף הן, מדעת עצמן מלאכת עצמן.
יאמר בן, מה תלמוד לומר בת? מפני שיש בבן מה שאין בבת, ויש בבת מה שאין בבן.
בן - אביו חייב בו מצוות: למולו ולפדותו, וללמדו תורה וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה - מה שאין כן בבת.
בת - אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, מה שאין כן בבן.
הא מפני שיש בבן שאין בבת, ובבת שאין בבן -נצרך לומר בבן וצרך לומר בבת.
נראה שהדרשה על הבהמה דומה לדרשה על הקטן: אין להורות לה או לגרום לה לעשות מלאכה, אבל מותר לה לעשות כרצונה. עשיית המלאכה של הבהמה, כמו זו של הקטן, אינה נחשבת "מלאכה שיש עמה מחשבה". |
"ועבדך ואמתך" יכול בעבד ואמה העבריים הכתוב מדבר? כשהוא אומר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" - יש עבד ואמה שאינו כמוך,
ואיזה זה? עבד ואמה התושבים המכונים בדרך כלל "כנעניים"! לאיזו שביתה אתה מחייבם?...
מותרין במלאכה? תלמוד לומר "ובהמתך" א... יכול הן יהו אסורין במלאכה? תלמוד לומר "וינפש בן אמתך" (שמות כג, יב)
...הבהמה, אמור מעתה: גר ותושב ועבד ותושב עושין מלאכה בשבת כישראל ביום טוב, דברי ר' יוסי הגלילי
ר' עקיבא אומר: "וינפש בן אמתך" - הרויח להן, כעינין שנאמר "ונפושו עמך על ההרים" (נחום ג, יח)
...אמור מעתה גר תושב ועבד תושב עושין מלאכה בשבת כישראל בחולו שלמועד!
ר' יוסי אומר: כתוב אחד אומר "גרך ובהמתך" וכתוב אחד אומר "וינפש בן אמתך והגר"- הנח לו!
אמור מעתה גר תושב עושה מלאכה בשבת כישראל בחולו שלמועד; עבד תושב עושה מלאכה בשבת כישראל בחול!
ר' שמעון אומר: אחד גר תושב ואחד עבד תושב, עושין מלאכה בשבת כישראל בחול.
"ובהמתך", למה אני צריך? אם לימד שלא יעשה בה מלאכה - הרי כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה"!
מה תלמוד לומר "ובהמתך"? לא ישכיר אדם בהמתו לגוי ולא ישאילנו, ושלא תצא במשוי בשבת.
יכול ירכין לה יתר ותאכל, ויאחז לה עשבים ותאכל? תלמוד לומר "אתה".
יכול יחזר אחריה שלא תהיה תולשת ועוקרת?
תלמוד לומר "אתה". מה אתה, מדעת עצמך מלאכת עצמך - אף היא, מדעת עצמה מלאכת עצמה!
"וגרך אשר בשעריך" אם בגר צדק הכתוב מדבר - כבר אמור "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר (במדבר טו, טו)!
הא מה אני מקיים "וגרך"? בגר תושב הכתוב מדבר!
פסוק יא[עריכה]
ראו מכילתא בחדש ז. כאן מרחיבים את הטענה "שהים שקול..." ומחילים אותה גם על בריאת הלוויתן. |
"את הים ואת כל אשר בם", והלא ים בכלל מעשה בראשית היה! אלא מגיד שיש שבח בים כנגד כל מעשה בראשית.
כיוצא בו אתה אומר "זה הים גדול... לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהלים ק"ד, כ"ה-כ"ו), והלא לויתן בכלל מעשים שבים היה!
אלא מגיד שיש שבח בלויתן כנגד כל מעשים שבים.
"וינח ביום השביעי", מלמד שלא נבראת הנחה אלא עד יום השביעי. יכול אף מן הדין? תלמוד לומר "וינפש", מגיד שאין הדין בטל מפניו לעולם!
וכן הוא אומר "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט, טו).
"על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" במה ברכו? ברכו במן וקידשו במן:
בכל יום הוא אומר "עמר לגלגלת" (שמות טז, טז) - ובשבת הוא אומר "שני העמר" (שם פס' כב)!
בכל יום הוא אומר "ויבאש" (שם פס' כ) - וביום השבת הוא אומר "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" (שם פס' כד)
כתוב אחד אומר "לקטו לחם משנה" (שם פס' כב) וכתוב אחד אומר "שני העמר"; מגיד הכתוב שהיה משונה בטעמו ובריחו משאר ימים!
פסוק יב[עריכה]
ראו מכילתא בחדש ח. הפסוק ממשלי מלמד שיש להשקיע גם כסף כדי לכבד את אביו ואמו. |
"כבד את אביך ואת אמך", כיבוד זה איני יודע מהוא! כשהוא אומר "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט),
אמור מעתה מאכיל ומשקה, ומלביש ומכסה, מכניס ומוציא!
נאמר כן "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך", שקול כיבוד אב ואם ככיבוד המקום!
נאמר "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) ונאמר "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו, יג), שקול מורא אב ואם כמורא המקום.
נאמר "מקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז) ונאמר "ונקב שם ה' מות יומת" (ויק' כד טז), שקולה קללת אב ואם כקללת המקום
אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה, וכן בדין, מפני ששלשתם שותפים בו!
"למען יאריכון ימיך על האדמה" ולא בגולה ולא בתושבות.
פסוק יג[עריכה]
ראו מכילתא בחדש ח. כאן מוסיפים שתים מהמשמעויות של ההתראה: איסור הרצח חל גם על מי שמוכן לשאת בעונש, וכן על מי שלא ניתן להרוג אותו כי כבר חרצו את דינו למוות. |
"לא תרצח", מכלל שנאמר "מות יומת הרוצח" (במדבר לה, טז) למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תרצח".
מנין אמר 'הריני רוצח על מנת ליהרג' הרי זה מותרה? תלמוד לומר "לא תרצח"!
מנין ליוצא ליהרג, ואמר 'הריני רוצח' - הרי זה מותרה? תלמוד לומר "לא תרצח"!
גם כאן יש שתי משמעויות להתראה: אסור לנאוף אפילו אם הנואף מוכן לשאת בעונש; אסור הניאוף כולל גם ניאוף במחשבה: אסור לאדם להעלות בדמיונו שאשתו, שאיתה הוא שוכב - היא אשת חברו. |
"לא תנאף", מכלל שנאמר "מות יומת הנאף והנאפת" (ויקרא כ, י) למדנו ענש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תנאף".
מנין אמר 'הריני נואף על מנת ליהרג' הרי זה מותרה? תלמוד לומר "לא תנאף"!
מנין האוכל בקערו, ורואה את עצמו כאלו אוכל בקערה שלחבירו
והיה שותה בכוסו, ורואה את עצמו כאלו הוא שותה בכוסו שלחבירו הרי זה מותרה? תלמוד לומר "לא תנאף"!
אסור לגנוב אפילו אם הגנב מוכן לשאת בעונש; ואסור לאדם גם לגנוב את רכושו שמגיע לו בדין! וראו ספרא קדושים פרשה ב ב. |
"לא תגנוב" על מנת למיקט! "לא תגנוב" על מנת לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה!
בן בג בג אומר אל תטול את שלך מבית אחרים, שמא תראה גונב, אלא שבור את שניו ואמור לו 'שלי אני נוטל'!
גם אם העד מעיד שאכן היה פיקדון – הוא חייב לדייק מה היה הפיקדון בדיוק. |
"לא תענה ברעך עד שקר" אין 'שקר' אלא מבדה. כי צד? הפקיד לו זהב - לא יאמר לו מרגלית, מרגלית - לא יאמר לו זהב.
מכלל שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט), אם ממון - ממון ואם מכות - מכות ואם עונשין – עונשין
עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תענה ברעך עד שקר"!
פסוק יד[עריכה]
תאווה היא רצון להשיג מה ששייך לאחר. חימוד הוא תחילת המעשים כדי להשיג זאת. הדרשה אוסרת להתאוות כי בהמשך לתאווה מתפתחת חמדה, אבל מותר להתאוות ואף לחמוד את מה שנתון למכירה או את בת האחר הנתונה לאירוסין. בכך מתירה הדרשה את קיומו של שוק, הן במובן הכלכלי הן במובן המשפחתי. |
"לא תחמד" ולהלן הוא אומר "לא תתאוה בית רעך" (דברים ה, יח) - לחייב על תאוה בפני עצמה ועל חמדה בפני עצמה
איזו היא תאוה? האומר 'לויי הלואי ש...' חמדה - הכובש כבושין ליטלן.
מנין התאוה אדם סופו לחמוד? שנאמר "לא תתאוה" ו"לא תחמוד".
מנין חמד אדם - סופו לגזול? שנאמר "וחמדו שדות וגזלו" (מיכה ב, ב)
יכול לא יתאוה על בתו ליטלה? תלמוד לומר "אשת רעך" מה אשת רעך, שהיא אסורה לך - אף כל דבר שאסור לך!
או מה אשת רעך, שחייבין עליה מיתת בית דין - אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין?
תלמוד לומר "ביתו ושדהו".
או מה אלו מיוחדין, שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה - אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה? תלמוד לומר "עבדו ואמתו".
או מה אלו מיוחדין, דברים שהן כקרקע - אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע? תלמוד לומר "שורו וחמורו".
או מה אלו מיוחדין, ששמירתן עליך - אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך!
מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו? תלמוד לומר "וכל אשר לרעך".
יכול לא יאמר 'לאוי עיני כעינו' 'לאוי שערי כשערו' תלמוד לומר "שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו"
מה אלו מיוחדין, דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן - אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן.
החזרה על המילה "לא" מלמדת שכל איסור עומד בפני עצמו; באיסור "לא תחמוד" אין הפסקות בין מושא חמדה אחד לאחר, ולכן מסיטה הדרשה את האיסור לחימוד הנפוץ של אשת רעך, שאם הוליד ממנה בן – הוא יורש את כל המושאים הללו גם יחד. וראו גם במכילתא בחדש ח, "שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד - סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. בשתי המכילתות זוהה החומד עם הנואף. |
דבר אחר "לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו..." יש לך מי שהוא חומד את כל הדברים האלו גם יחד?
אלא מתוך שהוא בא על אשת חבירו ויולדת בן זכר - בעלה סבור שהוא בנו, נמצא מוריש לו ביתו ושדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לו.
יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן? תלמוד לומר "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, לא תחמד" לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו
אם כן למה נאמר להלן "לא תרצח ולא תנאף ולא תגנב ולא תענה ולא תחמד"? (דברים ה, יז) מגיד שכולן תפושין זה בזה
פרץ אדם באחד מהן - סופו לפרוץ בכולן! מנין רצח אדם - סופו לנאוף? תלמוד לומר "בני אם יפתוך חטאים אל תבא אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם...
גורלך תפיל... כיס אחד יהיה לכולנו" נראה שדורש כיס – אשה. (משלי א', י'-י"ד)
ומנין נאף אדם - סופו לגנוב? תלמוד לומר "אם ראית גנב ותירץ עמו" מה כתיב? – "ועם מנאפים חלקך" (תהלים נ, יח)
מנין אם גנב אדם - סופו לבוא לידי שבועת שוא? שנאמר "חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד" (משלי כט, כד)
פסוק טו[עריכה]
כל הפצעים והפגעים רופאו ע"י הקב"ה לפני מעמד הר סיני. לדברי ר' אליעזר על גודל ההתגלות ראו גם מכילתא שירה ג. הדרשה מייחסת לישראל ואף לשפחותיהם את ראיית ההתגלות כדבר אובייקטיבי, והוא ראיית הכבוד של הקב"ה, וכתוצאה מכך את התנועה שלהם אנה ואנה. |
"וכל העם ראים" - מלמד שלא היה בהן סומין! מכלל שנאמר "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד, לה) - מלמד שלא היו בהן טיפשים!
כיוצא בו מכלל שנאמר "מן השמים השמיעך" (שם פס' לו) - מלמד שלא היו בהם חרשים!
מכלל שנאמר "ויענו כל העם יחדו" - מלמד שלא היו בהן אלמים!
מכלל שנאמר "אתם נצבים" (דברים כט, ט) - מלמד שלא היו בהן חגרים!
ומנין שלא היו בהן אחד חושש בראשו וחש בשניו? תלמוד לומר "ואין בשבטיו כושל" (תהלים קה, לז)
"את הקולות ואת הלפידים" בנוהג שבעולם אי אפשר לראות את הקול, אבל כן "את הקולות ואת הלפידים"
כשם שראו את הלפידים - כך ראו את הקולות!
"וירא העם" מה ראו? כבוד גדול ראו.
ר' אליעזר אומר: מנין שראתה שפחה בישראל מה שלא ראה גדול שבנביאים? תלמוד לומר "וירא העם" מה ראו? כְּבוֺד גדול ראו!
"וינועו" אין לשון ניעה אלא טירוף! כן הוא אומר "נוע תנוע ארץ כשכור" (ישעיה כד, כ). ואומר "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח" (ישעיה ז, ב)
פסוק טז[עריכה]
הנביאים, שתווכו לעם את דברי הקב"ה, מוצגים כגמול טוב לישראל. סוף הנבואה נגרם מהביוש שלהם. |
"ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה" בזו זכו שיעמדו להם נביאים; וכן הוא אומר "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך" (דברים יח, טו)
אבל משהיו "מלעיבים במלאכי אלקים" - פסקה מהם רוח הקדש כן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים" (דברי הימים ב לו, טז)
"ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" אם נתוספה להם דבר אחד מתים היו...אלא מלמד שהיו שוחיין בידם ... שהרוח נבזקת בהם מ... ר' אלעזר בן פרטא אומר מנין שהיו שוחין עימ...
פסוק יז[עריכה]
לתחילת הדרשה ראו שופטים יג כג. בהמשך דורש נסות – נשאות, לעשות אתכם לנשיאים ושולטים; או לנישאים וגבוהים, וראו גם מכילתא בחדש ט. |
"ויאמר משה אל העם אל תיראו" אמר להם: לא נתן לכם את התורה ולא עשה לכם נסים וגבורות לבוא ולמותכן
"כי לבעבור נסות אתכם" לגדלכם על כל אומות העולם, כעינין שנאמר "נשא אויל מרודך" (מלכים ב כה, כז)
דבר אחר "כי לבעבור נסות אתכם..." - לגדלכם במצות, כעינין שנאמר "כי אבני נזר מתנוססות" (זכריה ט, טז)
ואומר "נתתה ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס, ו).
דורש "נסות" להקשות. משה טוען שאין דרך בחזרה מהידיעה: אדם היודע את התורה מחוייב לה יותר ממי שלא למדה מעולם. לשורה האחרונה ראו מכילתא שם: "יראתו – זה בושת פנים". |
דבר אחר "כי לבעבור נסות אתכם" לשעבר הייתם שוגגין; עכשיו אתם מזידין!
לשעבר לא הייתם יודעין מתן שכרן שלצדיקים ומחת פורענותן שלרשעים לעתיד לבוא
עכשיו אתם יודעין מתן שכרן שלצדיקים ומחת פורענותן שלרשעים לעתיד לבוא
"ובעבור תהיה יראתו" - כל מי שיש בו בושת פנים - לא במהרה הוא חוטא
פסוק יח[עריכה]
התיאור של שתי חומות ערפל דומה לתיאור שתי הפרוכות במקדש, ראו דברי ת"ק ביומא ה א. לשיר התהילה למשה בן עמרם השוו מלכים א יב טז. |
"ויעמד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל" יכול לערפל הפנימי או לערפל החיצון?
תלמוד לומר "אשר שם האלקים" אמור מעתה: שתי חומות של ערפל היו, והיה משה מהלך ביניהן עד שמגיע לערפל הפנימי!
וכן הוא אומר בשלמה "אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל" (מלכים א ח, יב) אשריך משה, אשריך בן עמרם!
פסוק כא[עריכה]
"מזבח אדמה תעשה לי זה מה שנאמר למשה – ראו בסוף הפסוק הקודם" יכול אדמה ודאי? תלמוד לומר "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך"
כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה, דברי ר' יהודה.
ר' מאיר אומר: תחת עזרות היה חלול, והמזבח היה מחובר באדמה.
"וזבחת עליו" יכול שתהא זביחה בראשו שלמזבח? תלמוד לומר "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך",
בשר ודם על מזבח ה' אלקיך, ואין זביחה על מזבח ה' אלקיך! אם כן למה נאמר "עליו"? בסמוך לו,
כענין שנאמר "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ)
אם אין מקום על המזבח, ניתן גם להקטיר את החלבים בעזרה, כשם שהשחיטה מתקיימת שם; (אבל את קומץ המנחה ואת הנסכים יש להקריב ולהקטיר על המזבח, שאינם תופסים מקום.) התקדים הוא מחנוכת המקדש הראשון בימי שלמה. |
מנין לא יכולתה להקטיר על גבי המזבח - הקטר על גבי אדמה? תלמוד לומר "מזבח אדמה תעשה לי".
ר' יוסי אומר הרי הוא אומר "ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל" (מלכים א ח, סד)
וכי מיכן אנו למדין שהוא קטן? והלא כבר נאמר "אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא" (מלכים א ג, ד)
כשאתה בא לחשבון אמות ולמנין עולות הרי הוא גדול מזה! אם כן למה נאמר קטן? נפסל
כאדם שאומר כהן קטן הוא.
ר' יהודה אומר: מזבח שעשה שלמה קטן היה ודאי, ומקטיר בעזרה היה, שכל העזרה כשרה להקטיר חלבים!
ומנין שאם היו אימורין מרובים, וקמצין מרובים, ונסכים מרובים - עושה להם הבערה אחת שתחזיק את כולם?
תלמוד לומר "וזבחת עליו את עלתיך".
הזכרת ה', האפשרית "בכל מקום" מתפרשת כברכת כהנים, ולכן אינה מוגבלת למקום מסוים. דורש "את שמו"- "את שמי", וראו גם במדבר ו כז. |
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי" מכלל שנאמר "לשום את שמו שם" (דברים יב, ה), יכול לא תהא ברכת כהנים נוהגת אלא בבית המקדש?
בגבולין מנין? תלמוד לומר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"
אמר ר' חנניה בן תרדיון מנין לשלשה שיושבין ועוסקין בתורה, שהשכינה שורה בהם? שנאמר "אלוקים נצב בעדת אל" (תהלים פב, א)
ר' חלפתא איש כפר חנניה אומר משמו: מנין לשנים? שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" (מלאכי ג, טז)
אחד מנין? שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי"!
פסוק כב[עריכה]
ראו דברי ר' יהודה בספרא נדבה פרשה יג א: הסיוג "ואם" מלמד שבזמן החורבן לא יהיה מזבח אבנים (כשם שתהיה תקופה שלא יחול היובל ושלא יקריבו את העומר). |
"מזבח אבנים" יכול רשות? תלמוד לומר "תבנה". ומה תלמוד לומר "ואם"? מלמד שעתיד לפסוק ולחזור!
וכן הוא אומר "ואם יהיה היובל לבני ישראל (במדבר לו, ד) - מלמד שעתיד היובל לפסוק ולחזור!
"תעשה לי" - שתהא חציבתן והבאתן ובנייתן לשמי!
"לא תבנה אתהן גזית" מכלל שנאמר "כי חרבך הנפת", יכול לא יהו פסולות אלא אם כן נתגזזו בחרב?
תלמוד לומר לא תניף עליהם ברזל הרי ברזל כחרב!
אם סופינו לעשות ברזל כחרב, מה תלמוד לומר "כי חרבך"?
זו היא שרבן יוחנן בן זכאי אומר: מה ראה ברזל ליפסל מכל מיני מתכות כולן?
מפני שהחרב נעשת ממנו, וחרב סימן פורענות, ומזבח סימן כפרה; מעבירין דבר שהוא סימן פורענות מפני דבר שהוא סימן כפרה.
השוו לכאן את דברי ריב"ז במכילתא שם, המנוסחים "שמטילות שלום" במקום "שמטילות כפרה", ובצד השני "המטיל שלום בין אדם לחברו" במקום "בני תורה". ההבדל דומה לזה שהופיע לעיל, פס' כא, שהדרשן מחליף את כל הערכים בתלמוד תורה. |
והלא דברים קל וחומר: ומה אבנים, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות
על שמטילות כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקדוש ברוך הוא "לא תניף עליהם ברזל"
בני תורה, שהן כפרה לעולם - על אחת כמה וכמה שלא יגע בהם אחד מכל מזיקין שבעולם.
מכלל שנאמר "לא תניף עליהן ברזל" (דברים כז, ה), יכול אם הניף עליהן ברזל יהו פסולות?
הרי אתה דן: נאמר כאן הנפה ונאמר להלן הנפה, מה הנפה האמורה להלן, מגע - אף הנפה האמורה כאן, מגע.
מה הנפה האמורה להלן, חסרון - אף הנפה האמורה כאן, חסרון
ראו מדות ג ד. לגבי אבני ההיכל והעזרות ראו מכילתא בחדש יא. ושם מכשירים גם מזבח ששתים מאבניו הן גזית, שנאמר "אתהן" בלשון רבים. |
מיכן אתה אומר ברזל פוסל בנגיעה, ופגימה בכל דבר, ושאר כל הדברים בחסרון.
יכול אבני היכל ועזרות לא יהו כשרות אלא אם כן היו שלמות? דין הוא: ומה מזבח, שאבני היכל ועזרות מכשירות אותו
אין כשר אלא באבנים שלמות
אבני היכל ועזרות, שמכשירות את המזבח - אינו דין שלא יהו כשרות אלא אם כן היו שלמות?
תלמוד לומר "לא תבנה אתהן גזית" אתהן אי אתה בונה גזית; בונה אתה היכל ועזרות באבנים שנפגמו או שנגממו.
יכול אם נפגמה אבן אחת מלמעלה יהא מזבח כולו מחולל? תלמוד לומר "ותחלליה": היא מחוללת ואין המזבח מחולל.
פסוק כג[עריכה]
ראו מכילתא בחדש יא. |
"ולא תעלה במעלות על מזבחי" יכול לא יעלה אבל מותר לירד אם עלה? תלמוד לומר "אשר לא תגלה ערותך עליו".
יאמר זה, שאלו כן הייתי אומר: יכול יהא מזבח קטן, ויעמוד בארץ ויקטיר? תלמוד לומר "והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה" (ויקרא יד, כ)
אם כן למה נאמר "ולא תעלה במעלות"? שלא יעשה לו מעלות.
"אשר לא תגלה ערותך עליו" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (שמות כח, מב)
מה תלמוד לומר "אשר לא תגלה ערותך עליו"? שכשתעלה למזבח לא תהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גודל.
אין לי אלא למזבח, עזרות מנין? תלמוד לומר "ולא תעלה במעלות על מזבחי"
ונאמר "עליו" אין עליו אלא בסמוך, כענין שנאמר "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ).
יכול לא נעשה מעלות להיכל ולעזרות?
תלמוד לומר "ולא תעלה במעלות על מזבחי" למזבח אי אתה עושה מעלות. להיכל ולעזרות אתה עושה מעלות!