המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו איש לפי אכלו. דרשו רז"ל אמר להם משה אל תאמרו שמא יבא נחשון בן עמינדב וכל הגבורים וילקטו הרבה ויבא עני שבישראל וילקט קמעא לכך נאמר איש לפי אכלו וכמה היה לפי אכלו עמר לגלגלת שאם יאכל כשעור זה הוא בריא פחות מכאן הרי זה מקולקל במעיו יתר על כן הרי זה הוא רעבתן, ומה שאמר מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, לאשר באהלו זו אשתו שהיא ראויה להיות נמצאת באהל כענין שכתוב (בראשית יח) הנה באהל וכתיב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה וגו', ולמד הכתוב בדרך אסמכתא שחייב אדם במוזונות אשתו ובניו הקטנים וזהו שאמר מספר נפשותיכם כן פירש רבינו חננאל ז"ל.
ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות.
" לקטו ממנו" כל אחד כרצונו, אחד המרבה ואחד הממעיט:
"איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפ שותיכם איש לאשר באהלו תקחו." כי בכל ענין שתלקטו, הן שתרבו ללקוט והן שתמעיטו, יהיה זה על כל פנים שיהיה הנלקט מזון לכל אחד כפי אכלו שישביע את הרגיל לאכול הרבה, ולא יתן מזון יותר מהראוי למי שהוא רגיל לאכול מעט, ושמה שילוקט הן על ידי המרבה ללקוט הן על ידי הממעיט יהי עמר לגלגלת, לא פחות ולא יותר, ושמי שילקוט בעד כל בני ביתו ילקוט עמר לכל אחד כמספר כל הנפשות אשר באהלו:
זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' עד ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין לפי שהיה המזון האלהי הזה ניתן מן השמים רצה הקדוש ברוך הוא שלא יתנהגו בו כדרכם בדברים החומריים שיצברו אותם חמרים חמרים ויעשו מהם סחורה וירושה לבנים עד שהיו בני אדם זה עשיר נותן מלחמו לדל וזה עני מתפרנס מן הצדקה כי הנה כל זה יחייב טבע המותרות ורשעתם והיתרון בדברי' הגשמיים הוא מונע ומטריד גדול מהשלמות הנפשיי ולכן כשהגביל יתברך מזונם של ישראל במדבר הכין להם ספוקם באופן שלא יחסר להם כלום אבל יטריפם לחם חוקם וגם כן שלא יותירו דבר לאצור אותו ולעשות ממנו סחורה כדרך אוצרי התבואות השמן והיין להתעשר בהם כי בזה תבטל הטרדה והעיכוב הנמשך מהדברים המותריים ומפני זה צוה לקטו ממנו איש לפי אכלו רוצה לומר לא לאצור ולא לעשות סחורה אלא איש לפי אכלו. ואמ' עומר לגלגולת כי היא היתה המדה שתספיק לכל אדם ואם אחד יאכל יותר מזה איש אחר מבני הבית יאכל מעט מזה בא פן שכלם יסתפקו בעומר לגלגולת אחד המרבה ואחד הממעיט לכל בני הבית וכבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים מ"ח) שהעומ' היה משלשה בצים ממוצעים מתרנגולת וחומש ביצה כי הוא השיעור הבינוני לאכילת שתי סעודות לפי שהיה צריך יותר כמות ממנו מן הלחם לקלותו. ואמר איש לאשר באהלו תקחו לרמוז לאשתו שמפני צניעותה תהיה באהל ולא תצא חוצה ללקוט. ויעשו כן בני ישראל וילקטו כל אחד לאשר באהלו אבל באומד או איך שנזדמן ועם היות שאמר ויעשו כן אין הכונה שלקטו עומר לגלגולת במדה ובמשורה אלא שה' התעסקו בלקיט' איש כפי אכלו ולאש' באהלו מהנשים והטף. אבל לקטוהו באומד ועל דעת למדוד אח"כ באהליה' ואם יחסר ישובו ללוקחו ואם יעדיף ישיבוהו שמה ונעשה להם נס גדול שכאשר באהליהם מדדו בעומר את אשר לקטו מצאו שהמרבה רוצה לומר שהיה לוקט לנפשו' רבו' לא העדיף מקחת עומר לגלגולת וגם הממעיט שלקח ממנו לנפשות מועטי' לא החסיר מעומר לגלגולת כאלו מן השמי' מדדו לכל אחד הצריך אליו והיה זה למוד מועיל שכל אדם בעולם הזה קצובים לו מזונותיו וכשיצא אדם מן העולם נמצא שהמרבה לא העדיף (תהילים מ״ט:י״ח) כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו והממעיט בנכסי' לא החסיר כי ה' נותן לחם לכל בשר וכבר החיה את נפשו. ולכן הזהירם משה רבינו איש אל יותר ממנו עד בקר. וצוה זה לפי שהיותו נשאר עד בקר היה מורה מיעוט אמונה שלא יתנהו לו הש"י למחרתו (סוטה מ"ח) מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואמר מה אכל למחר הרי זה מקטני אמנה. והיה זה לפי שמראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה כי יש לו לתלות בטחונו בבעל הרחמי' שבראו ויתן לו פרנסתו וגם כיון משה בזה הצווי שלא יוציא אדם זמנו באסיפת המותרות כי אין מעצור ביד השם להושיע וראוי לאד' שיסתפק בהכרחי די ספוקו ולתכלית זה הלימוד נעשה להם אותו נס שנזכר. והותרו בזה שתי שאלות הי"ח והי"ט. וספר הכתוב שעם הזהרת משה היו אנשים קטני אמנה שלא האמינו לדברו שירד המן למחרת גם כן כמו שאמר ומפני זה לא עשו מצותו ויותירו מהמן ההוא עד בקר וירם תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה כי מצאו שנתעפש. ופי' וירם מלשון רמה והראב"ע כתב ויבאש וכבר באש קודם שהרים התולעים ואין צורך כי הכתוב יספר מה שמצאו על הסדר והוא שראשונה השיגו בחוש הראות שהיו בו תולעים ואחר כך השיגו בחוש הריח שביאש אמנם בענין יום הז' ספר על הסדר הטבעי מפורש שלא הבאיש ושרמה לא היתה בו. והנה אמר כאן שהיו בו תולעים ויבאש כבשר חי אשר מת לרמוז לו באשר הוא סוף כל אדם הרודף אחרי המותרות ללכת בהם למקום רמה ותולעה ולא יועילוהו אוצרות רשע ומפני שהיו האנשים האלה מחסרים מאכלם מהמן ההוא כדי לשמרו למחרתו כדרך הכילי שלא ישליטהו האלהים לאכל ממנו לכך קצף עליהם משה לפי שהיה זה מתכונה רעה ופחיתות הנפש. ומשם והלאה וילקטו אותו בבקר בבקר. ואמנם אמרו וחם השמש ונמס כפי תרגום אונקלוס יאמ' שהי' מהשגחת הש"י שכאשר השלימו העם ללקוט את המן בכל יום מאז והלאה היה מתמוסס הנשאר בשדה כחום היום והיה זה כדי שלא ילך אדם לקחת ממנו לשמרו וגם כדי שילקטוהו בזריזות בבקר השכם קודם שיבא עליו עפר מהרוחות. ואפשר לפרש שהמן הנלקט בבקר בבקר עם היות שבעת לקיטתו היה גרגרים קשים כמו שאמר (במדבר י"ח ז') והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח הנה אחרי לקיטתו כדי שלא ישמרוהו ויותירו ממנו היה נמס כחום השמש באופן שהיו ממהרם לבשלו ולתקן אותו מיד אחרי לקיטתו עודנו באבו כי בבישולו ותקונו היה עומד ומתקיים ולא בהיותו כמו שנלקט. והנה באותו יום אשר ירד עם היות שבחום השמש המס ימס והיה מתמוסס והולך. הנה לא היה מעלה תולעים ולא באשה וסרחון כי היה דבר זה מיוחד לנשאר למחרתו מפני הרמז אשר בו לא לעומד באותו יום. ואולי שהיה מתמוסס המן ביום שנלקט כדי שלא יעלה על לב אדם לשומרו למחרתו ושימהרו לאכול אותו קודם שימס הרבה. והותרה בזה השאלה הכ'. ואמרו ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה (רש"י שמות ט"ו כ"ו) חכמינו זכרונם לברכה למדו מכאן שעדין לא אמר משה לישראל פרשת שבת והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו וגו' ושהם ביום הו' לקטו כפי מנהגם בשאר הימים וכאשר מדדו את לקיטתן באהליהם מצאו לחם משנה רוצה לומר שני העומר לאחד. ואז באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הנס הזה שנעשה להם במה שלקטו אותו יום ושאלו ממנו מה היום מיומים ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יורד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. ר"ל מה שתרצו לאפות ממנו בתנור כעוגות אפוהו ביום הו' הזה ואת אשר תבשלו במים או בשמן בשלו אותו היום הזה ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר רוצה לומר לאכל אותו ביום השבת כי לכן ירד משנה כדי לאכל ממנו שני הימים ההם זה הוא דרך חז"ל בפי' הפסוקים האלה והוא נכון ומתישב. ואפשר לפרש שמשה כבר אמר להם מה שצוהו ה' והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומפני זה עתה בזמן המעשה נאמר ויהי ביום הו' לקטו לחם משנה שהוא שני העומר לאחד כי במדה לקחו אותו כפלים מהנהוג ללקוט בכל יום. ובעבור שמשה רבינו לא ביאר להם מה יעשו מאותו לחם משנה אשר ילקטו ביום הו' לכן באו הנשיאים והגידו למשה רוצה לומר עשינו ככל אשר צויתנו בענין הלקיטה ואנחנו לא נדע מה נעשה ממנו והוא הודיעם טעם הדבר שהיה מפני השבת שיהיה מחר שבתון להם ושבת לה' ואמר שמחר יהיה שבת רוצה לומר היום של מחר עם לילו הקודם כמו שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום א' מערב עד ערב תשבתו שבתכם וכפל הלשון שבתון שבת קדש. להגיד שהוא שבתון בעדכם שלא תעשו בו מלאכה והוא שבת קדש לה' כי בו שבת מבריאת העולם וחדושו וכיון שהיה שבתון ויום מנוחה להם לא יעשו בו מלאכה לכל נפש אבל מה שרצו לאפות מהמן בתנור או לבשלו בפרור יאפו ויבשלו אותו עתה לאותו יום. ואחר שיאכלו ביום הו' ממנו יניחו את כל העודף למשמרת וגניזה עד הבקר ובשרם שלא יתעפש ויפסד כמו הנותר בשאר הימים. וספר הכתוב שכן עשו והניחו אותו מהיום הו' עד הבקר אבל לא היה כשאר הימים שהנותר הרים תולעים ויבאש כי אז מפני קדושת השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו. ונראה שלא ביאר להם אז משה רבינו מה יעשה ממנו ביום השבת עד בא בקר השבת שאז אמר אליהם שהיה היום ההוא שבת לה' והוא אמרו עוד אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה כי כמו שאתם שובתים בו ממלאכת המן כן הקדוש ברוך הוא שבת וינפש מלהורידו בשבת. ואמנם מה שאמר עוד ששת ימים תלקטוהו וביום הז' שבת לא יהיה בו הוא להודיעם שכן יהיה תמיד כל המ' שנה שיאכלו את המן ששת ימי המעשה כמו שאמר דבר יום ביומו וביום הז' מפני שהוא שבת לא יהיה בו. וגם בזה נתן בהם הלמוד האמתי שבעולם הזה יכינו לנפשם מצות ומעשים טובים צדה לדרך שיאכלו בעולם הבא שהוא עולם שכלו שבת כי מי שיטרח בערב שבת יאכל בשבת ומפני שאמר היום לא תמצאוהו בלשון עתיד נראה לפרש שלא אמר להם זה משה בבקר יום השבת אלא בליל שבת כשלא הבאיש ורמה לא היתה בו כמו בשאר הלילות. או אמר אכלוהו היום כי ליל שבת היה מיום השבת ולזה אמר היום רוצה לומר בקר השבת כי לא תמצאוהו בשדה והוא היותר נכון וזכר הכתוב שקצת העם מקטני אמנה יצאו ביום הז' ללקוט מן המן ולא מצאו אותו בשדה כי רצו להבחין היעמדו דברי משה שאמר בקדושת השבת. ואף השם חרה בהם וצוה למשה לאמר אליהם עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי רוצה לומר בים סוף בעטתם בי ולא האמנתם בדברי. במרה התלוננתם עלי. וגם כאן באלימה העתרתם עלי דבריכם וגם שנתתי לכם את המן המצות שצויתי אתכם שלא תותירו ממנו עד בקר לא שמרתם ותורת השבת אשר נתתי לכם עליה עברתם ועד אנה אם כן מאנתם לשמור מצותי ותורותי. ולפי שמצות השבת מורה על חדוש העולם וכל התורה תלויה על זה לכן אמר על השבת מצותי ותורתי. ראו כי ה' נתן לכם השבת ולהיותו דבר אלהי על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים שהיה יורד המן בו כפל שאר הימים וכיון שזה ראיתם בעיניכם מה לכם לצאת ללקוט המן ביום השבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום הז' וכן עשו ששבת העם אחר כך תמיד ביום ההוא. וממה שאמר שבו איש תחתיו למדו חכמינו ז"ל (עירובין ט"ו) שאם יצא בשבת חוץ לתחומו שאין לו לזוז רק כשעור תחתיו שהם ארבעה אמות שהם כ"ד טפחים. ופי' במקומו הוא מתחום עיר מושבו ואין ספק שמשה פירש להם המאמר הזה הסתמי וחז"ל (שם כ"א) קבלו שתחום שבת הוא אלפים אמה כי אין הכונה שישבו איש תחתיו ולא יתנועעו ביום השבת מצד אל צד. אלא שינוחו בבתיהם ולא ילכו בדרכים רחוקים. ובמדרש אמרו (ש"ר פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת דעו לא נאמר אלא ראו אם יאמרו לכם אומות העולם למה אתם שומרים את השבת. תאמרו ראו כי אין המן יורד בו. והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה שתי השאלות הכ"א והכ"ב. ואמנם אמרו ויקראו בני ישראל את שמו מן כתב הראב"ע וכבר קראו כי היתה הקריאה הראשונה. ואין הדבר כן כי הם שתי קריאות הא' היא שקראוהו מן בתחלה מפני שהיה מתת אלהים כמו שפרשתי. והקריאה הב' היתה מבחינה אחרת לפי שכל אחד היה מקבל ונוטל חלקו עומר לגלגולת ומאותה הבחינה קראו את שמו עתה מן שר"ל חלק מלשון ה' מנת חלקי וכוסי למשה היה למנה מגזרת מנה וחלק כי הנה חלק כחלק היו אוכלים מהמן כל העם מקצה. ואמנם מה שזכר מטעמו שהי' כצפיחית בדבש יש מי שפירש כי זה סיפור שנוי טעמו ביום השבת כי אף שעברה עליו לינה אחת שנאפה ונתבשל לא כהתה עינו ולא נפגם טעמו כי מצאוהו ביום השבת כזרע גד לבן והיה טעמו כצפיחית בדבש אבל בשאר הימים לא היה כן שהנותר ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש וגד הוא זרע דק עגול נקרא אצלינו קוליאנדר"ו וזה היה לענין התבנית כי ענינו כבר התבאר שהיה כעין הבדולח והם המרגליות שהם עגולות ובעלות זוהר וצפיחית הוא מאכל הקמח מבושל בשמן כצורת צפחת המים והנאכל בדבש והוא כמו הרקיקים העשוים מן הבצק כדמות אזנים מבושלים בשמן ויטבלו אותם בדבש ויקראוהו אזנים ככה הוא צפיחית בדבש. ולפי שהיה זה טעמו ביום השבת אינו סותר במה שנאמר בסדר בהעלותך והיה טעמו כטעם לשד השמן. ואינו נכון כי לא נאמר זה כאן לענין השבת בלבד אבל אמתת הענין כך הוא. שהמן היה מתוק מעצמו ובכאן זכר הכתוב טעמו כמו שהוא מבלי בשול כלל וזה הוא שאמר וטעמו כצפיחית בדבש רוצה לומר טעמו בעצמו מבלי תקון. אבל בסדר בהעלותך ספר הכתוב טעמו אחר הבשול והתקון. וזה הוא שנאמר שם שטו העם ולקטו וטחנו בריחים ובשלו בפרור והיה טעמו ר"ל בהיותו מתוקן בזה האופן כטעם לשד השמן והותרה בזה השאלה הכ"ג. והנה כפי מה שהעיד הכתוב נעשו במן הרבה פליאות הא' הוא הויתו ותולדתו שנתגשם באויר מזון נכבד וערב מאד נבלע באברים על דרך הנס. הב' שכאשר צוה ה' לקטו ממנו עומר לגלגולת מספר נפשותיכם ולקטו באומד וכאשר מדדו אותו באהליהם מצאו בצמצום עומר לגלגולת בדרך פלא. הג' שמפני שצוה שאיש אל יותר ממנו עד בקר והיו אנשים שהותירו ממנו מצאו שהרי' תולעים ויבאש ואיך בלילה אחד יוכל להעשות בו שנוי כל כך נפלא ומה ענין תולעים עם הטל או הדומה אליו. הד' שהיה יורד ביום הו' בעבור השבת לחם משנה לחם יומים דומה למה שזכרה התורה בשמטה בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. הה' שלא היה המן יורד בשבת כאלו גם הוא שומר שבת מחללו. הו' שהנותר ביום הו' עד בקר השבת לא הבאיש ורמה לא היתה בו כי נשתנה טבעו בזה מפני קדושת היום. הז' שהיו משתנים במן טעמים אם בשבת לשאר הימים ואם כפי המקבלים והאוכלים וכמו שאחז"ל לחם משנה לחם משתנה כפי האוכלים ילדים ובחורים וזקנים. הח' שהמן שהונח בצנצנת למשמרת לפני ה' שהתמיד שמה מעת שהונח עד חורבן בית ראשון קרוב לתשע מאות שנה ולא נמס ולא הבאיש ורמה לא היתה בו בהיותו דבר דק מוכן להפסד. וכבר זכרו חז"ל נסים אחרים שנעשו במן רבים ועצומים מאד ומפני זה צוה משה בדברי ה' שיקחו צנצנת אחת והוא כלי של זכוכית שיראה מבחוץ מה שיש בתוכו וישימו שם מלא העומר מן. וצוה שיהיה מלא העומר לפי שזה היה מאכל כל איש במדבר ויניחוהו לפני העדות שהוא ארון ברית ה' למשמרת למען ידעו דורותיהם כי בלחם הזה ובמדה ההיא התפרנסו מ' שנה כל עם ה' במדבר והיתה הצנצנת מונחת לפני לפני' במקום המקודש ההוא להיות ענין המן כולל כל הנסים האלה עד שירמיהו כאשר היה מוכיח לישראל היה מראה להם צנצנת המן ואומר (ירמיהו ב׳:ל״א) הדור אתם ראו דבר ה' וכמו שזכרו חז"ל כי קרא את המן דבר ה' ויש אומרים מפני מה שצוה במן שיניחוהו לפני העדות שזה שצוה משה מן הצנצנת היה בשנת המ' קודם מיתת אהרן ואין צורך כי משה היה יודע שבהר סיני יקבלו את התורה ויעשו ארון העדות ומי המונע שיצוה לאהרן עתה מה שיעשה אח"כ ואמנם אמרו ובני ישר' אכלו את המן מ' שנה חשבו אנשים כי זה נכתב סמוך למיתת משה בבואם אל קצה ארץ כנען כי האמורי מבני כנען היה. ומהם אמרו שזה הפסוק כתב יהושע בתורה ואין הדבר כן. אבל משה רבינו כתב כל זה עם היותו עתיד להיות מפני הגבורה שצוהו לכתוב כן כמו שכתב ויעל משה וימת שם משה כפי הדעת האמתי וכמו שאבארו במקומו בע"ה. ונכתב זה כאן להשלים ספור המן שהספיק לאבותינו במדבר מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת. ובעבור שכאשר באו לארץ סיחון ועוג כבר היו בארץ נושבת ועכ"ז לא פסק המן גם שאמר מ' שנה ולא היו שלמים כי חסר מהם חדש אחד לכך הוצרך הכתוב לחזור ולפרש את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען שאז מת משה ונפסק המן כדברי חז"ל (קידושין ל"ח) או עד שהגיעו לגלגל שאז נפסק כדברי הראב"ע שמפני זה הוצרך לומר שנית את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. והותרה בזה השאלות הכ"ד והכ"ה. ובעבור שהית' מדת האיפה יותר מפורסמת וידועה אצלם אמר והעומר עשירית האפה הוא ורמז בזה גם כן שהיה העומר לישראל בדמות המעשר בהיותו עשירית האיפה. והיו ישראל אוכלין אותו ככהנים והלוים קודש ה' וכן נאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו:
"זה הדבר" רק יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו: א] שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה רק לקטו איש לפי אכלו, וכן ילמדו דורות הבאים שאין ראוי לאדם לאסוף ולכנוס יותר מן הצורך שזה ממעוט בטחונו, וכ"ש המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל, ר"ל אם לא תיגע רק על ההכרחי מה שצריך לך לאכול לא יותר, אז אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב, ב] שלא ירבה באכילה יותר מדאי ולא ירעיב א"ע רק צדיק אוכל לשובע נפשו, וע"ז היה עומר לגלגלת, ג] שכל איש מחוייב במזונות אשתו ובניו, ועז"א מספר נפשותיכם שכל איש לנפשות אשר באהלו תקחו, ובל יאמרו שאשתו ובניו ילכו וילקטו בעצמם, כי היא צריכה להיות צנועה באהל, והבנים ילמדו בחדר הורתם:
איש לפי אכלו. פירוש לפי שיעור בני ביתו אם רבים אם מעטים. ואמר אכלו כי אכילת כולן תחשב אכילת האיש התלוי בו, והעד על זה מה שאמר אחר כך וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו וגו', וחזר לומר כמה יקחו לכל אחד עומר לגלגולת, וחזר לומר מספר וגו' לומר שלא יעשו הפרש בין קטן לגדול אלא מספר הנפשות כי כולם ישוו באכילת המן. ואומרו לאשר באהלו נתכוון לומר כי מי שיש לו באהלו איש או אשה שאין מזונותיהם עליו והם בשכונתו שגם להם יקח האיש. ודרשת רבותינו ז"ל (יומא דף עה.) תאיר עינים בנפלאות ה':
