מ"ג שמות טז טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות טז · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן יהוה לכם לאכלה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַחֲזוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ גְּבַר לְאַחוּהִי מַנָּא הוּא אֲרֵי לָא יָדְעִין מָא הוּא וַאֲמַר מֹשֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִּיהַב יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל׃
ירושלמי (יונתן):
וְחָמוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל וַהֲווֹן תַּמְהִין וְאָמְרִין אֵינַשׁ לְחַבְרֵיהּ מַן הוּא אֲרוּם לָא יָדְעוּן מַה הוּא וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דְּאִצְטְנַא לְכוֹן מִן שֵׁירוּיָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וּכְדוּן יְהָבֵיהּ יְיָ לְכוֹן לְמֵיכַל:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מן הוא" - הכנת מזון הוא כמו (דנייאל א) וימן להם המלך

"כי לא ידעו מה הוא" - שיקראוהו בשמו

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא: לפי שלא ידעו מה הוא, ואני אומר מן הוא תרגימו של מי ולפי שהוא לשון מצרי ובאותו לשון היו רגילין שהוא כמו מה, כתבו משה באותו לשון שאמרו להודיענו שלפיכך ויקראו בית ישראל את שמו מן על שהיו תמיהים ואומרים מן הוא, כמו מה הוא, וכן יגר שהדותא, וכמוהו הפיל פור הוא הגורל, לא היה צריך לכתוב אלא הפיל גורל הואיל ובלשון הקדש נכתבה המגילה, אלא להודיענו על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, ואילו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות לא היינו יודעים למה נקרא פורים:


רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


מן הוא. מלשון (שמואל א א) מנה אחת אפים, וכן (ויקרא ח) למשה היה למנה, ועל כן נותן הכתוב טעם כי לא ידעו מה הוא כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים ולא קראוהו בשם מיוחד כי לא היו יודעים מהותו, ורבינו חננאל כתב מן הוא כלומר מאין הוא לפי שלא ידעו מה הוא.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


" ויראו ב"י ויאמרו" ר"ל כאשר ראו אותו וכבר הבטיח להם משה שבבקר ישבעו לחם ידעו שהוא הלחם המובטח, רק שחשבו שהוא כשאר לחם כחטה ושעורה שמעורב בפסולת וצריך לזרות ולהבר ולטחון ולהסיר הפסולת, וע"ז אמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ל שצריך להכין אותו בכמה הכנות עד שיהיה ראוי לאכילה, [כי מן הוא מענין הכנה כמו אשר מנה את מאכלכם (דניאל א)], ויאמר משה אליהם הוא הלחם ר"ל הוא לחם מתוקן אשר נתן ה' לכם לאכלה, שתוכלו לאכלו תיכף בלא שום הכנה:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו איש אל אחיו מן הוא. י"א לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כ"א זה המן, כמ"ש בלתי אל המן עינינו, וקראוהו מן לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכר ע"י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כ"א הריח מכל מאכלים בטל שלימותו ע"י סגירת החוטם

אמנם רז"ל, אמרו (יומא עה, א) שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, ר"ל שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא אבל לא קראו לו שם זה עדיין, עד אחר יום השבת שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, ואח"כ כתיב ויקראו שמו מן, לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן, על שם נס זה שירד כפול בששי.

ומ"ש ויקראו בית ישראל שמו מן. ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט ג) ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא (דף עה.) והמן כזרע גד שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו', ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים, וזה"ש איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר אזי יקח לו המן כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון לאשר באהלו, וסמיך ליה מיד והמן כזרע גד, כי זה תלוי בזה, ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י, ח) מי ומי ההולכים תרגומו מן ומן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נ"ל מן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו איש וגו' מן וגו'. צריך לדעת מה כוונת הכתוב בזה. ואולי כי בראותם אותו הזמין ה' לפיהם במקום שיאמרו מה הוא אמרו מן הוא, וזה שמו אשר קבע לו ה' ושם שמו בפי ישראל על דרך אומרם ז"ל (ברכות ז' ב) אשר שם שמות בארץ שיכוונו לשמות אשר קרא להם הבורא. ואומרו כי לא ידעו נתן הכתוב טעם המצאת השם לפיהם הוא לצד שלא ידעו מה הוא ומאמצעות זה נפל אליא בפיהם. ואולי כי מזה נתחכמו בני ישראל וקראו שמו מן דכתיב (פסוק ל"א) ויקראו בית ישראל שמו מן שהשכילו בתיבת מן שאינה מן הרגיל בנדבר ואין זה אלא רוח ה' דיבר ומלתו על לשונם כי זה שמו:

<< · מ"ג שמות · טז · טו · >>