קטגוריה:דברים ג כג

[ט] אין מבקשים אלא מתנת חנם. ובודאי הא דכתיב אצל משה לשון תפלה, "ואתפלל אל ה'" בפרשת עקב (להלן ט, כו), אין זה קשיא, שהצדיקים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כאשר מתפללים על עצמם, שאינם מתגאים הצדיקים לומר שיש להם זכות. וכשהם מתפללים על אחרים, אינם מבקשים מתנת חנם, אדרבא, כשהוא מתפלל על אחר - מזכיר זכות אותו האחר שהוא מתפלל עליו, ואין בזה שום גאוה:

אבל קשה עדיין מחנה, שכתב אצלה (ר' ש"א א, י) "ותתפלל חנה אל ה'", וכן בחזקיה, שהיה מתפלל גם כן על חייו, כתיב (ר' מ"ב כ, ב) "ויתפלל חזקיה אל ה'". ויש לתרץ, כי חנה נמי מתנת חנם היתה מבקשת, וגלי הכתוב גבי אדון הנביאים שלא היה מתפלל בזכות עצמו, אף על גב דודאי יש לתלות במעשיו, כל שכן בשאר חסידים, שאינם כל כך במדריגתו, שאין לתלות במעשים שלהם. ולפיכך "ותתפלל חנה" גם כן מתנת חנם היתה מבקשת, אף על גב דכתיב "ותתפלל", דאטו מי שמבקש מתנת חנם אינו מתפלל גם כן. וגלי הכתוב כאן שמתנת חנם הוא:

מיהא גבי חזקיה אין לומר כן, שבפירוש כתיב שהיה תולה בזכותו, שאמר (ר' מ"ב כ, ג) "זכור אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אלא דהיינו מה שאמרו חז"ל שלא יפה עשה חזקיה במה שהיה תולה בזכותו, שאמרו (ברכות דף י:) כל התולה בזכותו - תולין לו בזכות אחרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב' כ', ו'). משה היה תולה בזכות אחרים, שאמר "זכור לאברהם וליצחק וגו'" (שמות ל"ב, י"ג), ותלה הכתוב בזכות עצמו, שאמר (ר' תהלים קו, כג) "לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית":

[י] לפי שאמר לו וחנותי וכו'. פירוש, מה שהתפלל בלשון "ואתחנן", דמנא ידע משה שהקב"ה נותן מתנת חנם, שאין בשר ודם נותן מתנת חנם, ומנא ליה שמדת הקדוש ברוך הוא שנותן מתנת חנם, לכך קאמר 'לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא "וחנותי וגו'" (שמות ל"ג, י"ט) ', ידע משה רבינו עליו השלום שהקדוש ברוך הוא נותן מתנת חנם:

[יא] דבר אחר. לפי שקשה ללשון ראשון, דעדיין לכתוב "ויתפלל", ואפילו הכי מתנת חנם הוא, שהרי בפירוש כתיב מתנת חנם, שאמר (פסוק כד) "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך", כמו שפירש רש"י אחר זה, אם כן לא היה מזכיר כלל שום זכות, אלא שיזכה במדת טובו של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך תירץ 'דבר אחר':

[יב] שמא הותר הנדר וכו'. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:

ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר' במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש"י אצל "ההוא יקרא ארץ רפאים" (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג - לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת חקת (במדבר כ"א, כ"א), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל"ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" (ר' במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר ל"ב, א'-ה'), היה משה סובר אחר שהשבועה היא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי", ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו "אשר נשבעתי לאבותם", והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר - בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:

ומכל מקום היה אומר צריך אני להתפלל, שאף על גב שהנדר בטל מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו, סוף סוף העונש לא בטל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש אותו שלא יבוא לארץ, כי מה שבטל זה - והביאם אל ארץ סיחון ועוג - היה ממילא, כמו שפירשנו למעלה, שבעת שבא לשם לא היה הארץ של ישראל, ולא יאמר עליה "לא תביאו הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם", ואם כן הקדוש ברוך הוא יקיים דבריו ויענוש בלא שבועה, דשבועה דל מהכא - העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש, אחר שנתבטל השבועה:

אמנם לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" היה על עיקר הארץ, והוא מעבר הירדן והלאה:

[יג] זה אחד משלשה מקומות וכו'. זהו האחד, והשני - "ויצעק משה אל ה' לאמר" אצל מרים (במדבר י"ב, י"ג), שאין תלמוד לומר "לאמר", אלא אמר הודיעני אם מרפאה אם לאו (רש"י שם). וכן "וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלקי הרוחות" (ר' במדבר כז, טו-טז), הודיעני נא אם תמנה עליהם פרנס (רש"י שם). ובספרי (כאן) שנו "וידבר משה לפני ה' לאמר" (שמות ו', י"ב), הודיעני אם אתה גואלן אם לאו וכו'. והקשה הרא"ם, דצריך עיון למה רש"י לא הביאו:

ויראה דרש"י לא הביא רק אותם שהיה משה מתפלל עליהן, והם אלו שלשה, דכתיב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא". וכן היה מתפלל על מרים. והיה מבקש מלפניו "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה". ולא הביא עמהן "וידבר משה לפני ה'" דפרשת וארא (שמות ו', י"ב), כי אותה בקשה - שיודיע לו אם גואל אותם אם לאו - לא היה בקשה גמורה, שלא היה מבקש עתה שיגאל ישראל, רק שרצה לדעת אם יגאל ישראל, ולכך לא חשיב אותו עמהם:

אבל בספרי בפרשת פנחס (במדבר כ"ז, ט"ז) אצל "יפקוד ה' וגו'", מנה אלו שלשה, ומנה גם כן עמהם "וידבר משה לפני ה'" דבפרשת וארא, אף על גב שלא היה מבקש עתה על גאולתם, מכל מקום היה חפץ בגאולתם, ורצה לדעת אם יגאל אותם. ומכל מקום לא חשיב (ספרי שם) עמהן "ויצעק משה אל ה'" דבפרשת בשלח (שמות י"ז, ד'), משום דשם היה מבקש להודיע אותו אם יפול בידיהם אם לא, ולא היה זה שאלה ראויה, שהרי השיב לו הקב"ה, אתה אמרת "עוד מעט וסקלוני" (שם), ואמר לו "לך עבור לפני העם" (ר' שם שם ה), 'וראה אם יסקלוך, [למה] הוצאת לעז על בני' (רש"י שם), ולכך לא חשיב זה. אבל בספרי בפרשת ואתחנן חשיב שם גם זה עמהם, ששם בא למנות כל המקומות שאמר משה להקדוש ברוך הוא שיודיעהו תשובה על דבריו. כך יראה נכון: