גור אריה על רש"י במדבר כז
<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כז · >>
[ב] לפי שהיו באות וכו'. פירוש, מה שהוצרכו לומר "והוא לא היה בעדת קרח", ולא הוי להו לומר רק 'אבינו מת בחטאו', אלא משום דצריכין לומר "בחטאו מת" ולא החטיא אחרים עמו, וזה היו צריכין לומר, שאילו היה מחטיא אחרים עמו לא היה להם חלק בארץ, כי לא היה למתלוננים חלק בארץ, וכן לעדת קרח (בבא בתרא דף קיח:). ואם היו אומרים "בחטאו" לבד, לא היה משמע כלל בחטא עצמו, רק היה משמע חטא מה שעשה, יהיה שהחטיא אחרים עמו או לא החטיא אחרים עמו, לפיכך אמרו "והוא לא היה בעדת קרח וגו' כי בחטאו מת", דהשתא משמע שפיר בחטא עצמו, ולא בחטא אלו. ולא קשה, דאם כן לכתוב "והוא לא היה בעדת קרח", ולא לכתוב "כי בחטאו מת". דהוה אמינא בעדת קרח לא היה, אבל בחטא אחרים היה, שהחטיא אחרים עמו, ולפיכך הוצרכו לומר "כי בחטאו מת". והשתא פירושו "כי בחטאו מת" - שלא החטיא אחרים עמו:
[ג] מקושש עצים היה. בפרק הזורק (שבת דף צו.). רבי עקיבא יליף בגזירה שוה, כתיב הכא "אבינו מת במדבר", וכתיב התם (לעיל טו, לב) "ויהיו בני ישראל במדבר". ומאן דאמר מן המעפילים היה, יראה דגמר דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש (רש"י בראשית י, כה), ואין לומר שהיה המקושש, דאם כן הוי ליה למכתב בפירוש שם צלפחד בפרשת המקושש (לעיל טו, לב-לו), אבל במעפילים שהיו הרבה, לא יתכן לכתוב שם צלפחד בפירוש. אבל רבי עקיבא יליף גזירה שוה, והוי כאילו כתיב בפירוש:
[ד] תתייבם אמנו וכו'. דאם לא כן, למה אמרו לשון "למה", דמשמע קושיא, ומאי קושיא הקשו עד שאמרו "למה יגרע", דמשמע שהוכיחו שאין ראוי להם להיות נגרעים:
[ה] נתעלמה ממנו הלכה. דאם לא כן, לקמן בפרשת מסעי לא כתיב רק (ר' להלן לו, ה) "ויצו משה על פי ה' כן מטה בני מנשה דוברים", וכאן הוצרך להביא משפטן לפני ה', אלא מפני שנתעלמה ממנו הלכה. אבל גבי מעשה זמרי נתעלמה ממנו הלכה (רש"י לעיל כה, ו), כדי שיטול פנחס גדולה (שם):
[ו] כתרגומו יאות כו'. מה שהוצרך להוסיף 'כך כתובה פרשה זו לפני וכו, מפני שקשה, למה הוצרך לכתוב "כן בנות צלפחד דוברות", לכתוב "נתון תתן להם נחלה", וממילא ידעינן כי יפה דברו, ולמה למכתב "כן בנות צלפחד דוברות", ולפיכך פירש כי לכך כתב כך, לומר לך ד'כך כתובה וכו:
[ז] יפה תבעו וכו' [אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו]. דאם לא כן, "דוברות" למה לי, לכתוב 'כן נתן תתן להם אחזת נחלה', ולמה לי למכתב "דוברות", אלא לומר לך 'אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו':
[ח] נתון תתן להם וכו'. דברי רש"י סותרים; דלעיל פירש למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, ו"לשמות מטות אבותיו" (לעיל כו, נה) לענין חזרה קאמר (רש"י שם), דלא שייך חזרה למאן דאמר ליוצאי מצרים, דהא מתחילה חולקים ליוצאי מצרים. ועכשיו מפרש כי בנות צלפחד נטלו ב' חלקים, וזה לא יתכן רק אליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, דלמאן דאמר לבאי הארץ נחלקה, איך יתכן לומר שיטלו הם בנכסי צלפחד אביהם, דהא לא הוי חזרה רק לחפר אבי אביהן. ומשום כך מוקמינן (בבא בתרא דף קיח.) מתניתין דקתני (בבא בתרא דף קטז:) דבנות צלפחד נטלו ג' חלקים למאן דאמר ליוצאי מצרים נחלקה, דאי למאן דאמר לבאי הארץ, לא נטלו אלא בנכסי חפר. ואפשר כי סבירא ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דסבירא ליה דלבאי הארץ וגם ליוצאי מצרים (ב"ב סוף קיז.), ומפרש דרבי שמעון בן אלעזר סבירא ליה גם כן חזרה. דאף על גב דמוקי ליה לקרא ד"לשמות מטות אבותם" ליוצאי מצרים (שם), סבירא ליה לרש"י דכיון דליוצאי מצרים ניתנה הארץ, דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה", אם כן סברא שלא יטלו רק על ידי חזרה, דאין באי הארץ ראוים ליטול, לכך פירש למעלה (רש"י כו, נה) "לשמות מטות אבותיו" 'משונה נחלה זו כו. ומכל מקום אף ליוצאי מצרים נחלקה, ולפיכך נטלו בנות צלפחד חלק אביהן:
[ט] כך גרס הרא"ם לשון עברה מי שאין מניח בן ליורשו. פירוש, שהקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה. וגירסא שלנו לשון העברה, כלומר שמי שאין מניח בן ליורשו, כאילו נכסיו עוברין ממנו, שאין הבת עיקר זרעו. וללשון אחר הם עוברים ממש:
[י] אלא לאותו הדור. כי אחר שאותו הדור נצטוו בחלוקה, לפיכך היו מצווין שלא להעביר ממטה למטה (להלן לו, ט), שהיו מבטלים החלוקה. אבל דור אחר שבאה להם בירושה ולא בחלוקה, יכולין להעביר ממטה למטה. וטעם הגון הוא, כי אחר שחלקו הארץ לבאי הארץ (בבא בתרא דף קיז.), או למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה (שם), סוף סוף זכו הם בחלוקה, לא הותר להם להעביר הנחלה, דאם כן תיבטל נחלת הארץ וחלוקה שלהם, אבל לדור אחר - לא:
[יב] למה נסמכה לכאן. פירוש, דהוי למכתב בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ד, א'-י"ב):
[יג] הא אם קדשתם אותי כו'. הביא זה הפסוק כאן, אף על גב שהוא בפרשת האזינו (דברים ל"ב, נ"א), דרצה לפרש מה שכתב חטא משה "כאשר מריתם פי" (פסוק יד), לא בשביל גנאי שלו, דאין דרך הכתוב לספר בגנאי של צדיק, אבל הוא לכבוד ושבח שלו, לומר שלא היה בהם חטא אחר זולת זה שהיה ראוי למות עליו (ר' שבת נה ע"ב). ובפסוק שבכאן אין מוכח זה, דיש לפרש אותו "כאשר מריתם פי ה'" היה זה גורם שעל ידי זה אתם מתים, שבזה נתמלאה הסאה, ואין כאן ראיה שלא היה בהם חטא רק זאת בלבד. לכך מביא הכתוב שאמר (דברים ל"ב, נ"א) "על אשר לא קדשתם וגו'", ובפסוק זה מוכח בפירוש דלא מת אלא על עבירה זאת, שהרי "על אשר לא קדשתם" משמע דוקא על חטא זה, 'הא אם קדשתם לא הגיע זמן שלכם וכו. ואם כן גם כן כאן פירושו "כאשר מריתם", כלומר בשביל חטא זה הגיע לכם המיתה, ולא בשביל דבר אחר:
ויש לומר גם כן, כי הביא פסוק של פרשת האזינו, לומר דגם כן בפרשת האזינו נזכר המיתה, דכתיב (שם) "על אשר לא קדשתם אותי", ויותר יש ראיה ממה שהזכיר ג' פעמים תמיד סרחונם, ממה שהזכיר ב' פעמים בלבד, לכך מביא קרא של פרשת האזינו לכאן, לצרפו עם המקרא שבכאן. ופירוש הכתוב כך 'הא אם קדשתם אותי וגו, דעיקר קרא אתא לשבח משה ואהרן, דלא היה בהם אלא זאת, ואם היו מקדשים - לא הגיע הזמן ליפטר:
ואם תאמר, דכאן משמע דאם היו מקדשים לא הגיע זמנם ליפטר, ובפרשת וילך משמע בהדיא, דאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים ל"א, ב'), מה [תלמוד לומר] "היום", 'היום מלאו ימי ושנותי' (ראש השנה דף יא.), ואם כן הגיע זמנם ליפטר. ויש לומר, דמלאו ימיו ושנותיו מה שראוי להיות חיות לפי טבעו, אבל לא מלאו ימיו ושנותו מה שראוי להיות לפי צדקותיו אם לא עשה החטא, ועכשיו שחטא - העמידו על חיי טבעו, לא על ידי זכותו. ופירוש זה נכון:
[יד] לאמר השיבני וכו'. דאם לא כן, "לאמר" למה לי, אלא שהיתה בקשתו שיודיע לו הקדוש ברוך הוא תשובה, וזהו "לאמר". שהיה מצטער על דבר זה מאד, לכך היה מבקש שישיב לו אם יעשה בקשתו. ואם תאמר, מאי שנא כאן שדרשו כך, ובכל מקום לא דרשו "וידבר ה' אל משה לאמר". אין זה קשיא, שבכל מקום פירוש "לאמר", שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'אמור להם לישראל', וממנו למדו במסכת יומא (דף ד:) שמי שאמר לחבירו דבר, שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו 'אמור', שנאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", וכאן לא שייך למדרש כך בדבור משה אל ה':
[טו] כיון ששמע משה וכו'. דאף על גב דעלה אל הר העברים לפני זה, כבר פירש (רש"י) "עלה הר העברים" (פסוק יב) גם כן סמוך אל הפרשה שלפניה, דהיה סבור משה רבינו עליו השלום כי הוא יתן להם נחלה. ויש להקשות, מנא לן לרז"ל (תנחומא כאן יא) למדרש כך, שמא הפרשה סמוכה כסדרה, מפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא "עלה אל הר העברים וכו'", נתייאש שלא יבא אל הארץ, ולפיכך אמר "יפקוד וגו'" (קושית הרא"ם). ויש לומר, דבשביל שאמר הקדוש ברוך הוא "עלה אל הר העברים" עדיין לא נתייאש, דהרי היה סבור לבטל בתפילה, כדכתיב (דברים ג', כ"ג) "ואתחנן וגו'". ואין לומר שפרשת ואתחנן היה קודם זה, ואמר לו "רב לך אל תוסף" כמו שמבואר שם (דברים ג', כ"ו), זה אינו, דאם כן כבר נתייאש שאמר לו הקדוש ברוך הוא "אל תוסף וגו'", ולמה היה סבור שהוא יתן להם נחלה (רש"י פסוק יב). ואם היה תפילת משה רבינו עליו השלום אחר זה, אם כן לא היה מתייאש, דהרי עדיין היה רוצה להתפלל, עד שהשיב לו הקדוש ברוך הוא על תפלתו (עלה אל הר העברים) ["רב לך אל תוסף"]. ויש לומר עוד, דלא היה צריך למשה לומר עדיין "יפקוד ה' אלקי הרוחות" עד סוף ימיו לגמרי, כי למה לו למשה לבקש זה קודם זמנו, דשמא הקדוש ברוך הוא יעשה זה מעצמו לפקוד עליהם איש אחר, וכל שעה היה יכול לומר "יפקוד":
[טז] את שבדוק לך. דאם לא כן, הרי לא לקח אותו לו. ומה שאמרה רבקה "וקח לי משם שני גדיי עזים" (בראשית כ"ז, ט'), ולא לקח אותם לה, היינו מפני שהיה בעצת רבקה, שייך "וקח לי", אבל כאן לא שייך כלל "קח לך". וכן הא דכתיב (ירמיהו ה', ה') "אלכה לי אל הגדולים", "הגשם חלף הלך לו" (שיה"ש ב, יא), מפני שעיקר המעשה הוא בו, שייך "הגשם חלף לו", וכן "אלכה לי", אבל כאן לא היה למשה כלל צורך במעשה, אדרבה, היה רוצה שתהיה הגדולה לבניו (רש"י פסוק יז):
[יז] תן לו מתורגמן וכו'. פירוש, כי הסמיכה בכל מקום הוא רשות, שנותן לו לנהוג כבוד, וזהו הסמיכה לדון ולהורות. ומפני שהוקשה לו, שאי אפשר לומר שנתן לו רשות בלבד, דזה פשיטא, בודאי יתן לו רשות, אלא פירושו שיתן לו מתורגמן שידרוש בחייו, כדי שלא יהיו אומרים שלא היה יכול להרים ראש בימי משה:
[כא] אף לענין ההוד. דאם לא כן, "כאשר דבר" למה לי:
[יח] שיהיו נוהגים בו כבוד. פירוש, האי "ישמעו" אינו פירושו שישמעו בלחוד, דמאי נפקא מינה בשמיעה שלהם, אלא פירושו שישמעו וינהגו כבוד ביהושע:
[יט] הרי שאילתך כו'. דאם לא כן, למה צוה זה למשה, היה לו לצוות ליהושע בעצמו שיעמוד לפני אלעזר, אלא על כרחך הוא תשובה למשה:
[כ] והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא. דאם לא כן, "ויקח" למה לי, הרי כבר כתיב "ויעש משה כאשר צוה ה'", אלא 'שהודיעו מתן שכר וכו, והוסיף יותר ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, שלא אמר ה' רק שיאמר לו 'אשריך וכו (רש"י פסוק יח), לא שיפרש לו השכר (כ"ה ברא"ם):