קטגוריה:דברים לד א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

החקירה האחת אם היתה ראויה חושיית כפי המנהג הטבעי כמו שיראה האדם ארץ רחוקה ממנו שיראה כללותה בהרים ובבקעות בגבעות ובשדה, ולא יראה הדברים הפרטיים שבה, או אם היתה ראיה חושיית אבל בנס כי ראה כל מה שלא היה בחק חוש הראות לראות במרחק כל כך גדול או אם היתה בה ראייה שכלית או נבואיית מבלי השגת חוש כלל:

החקירה השנית אם היה שנכללו בראייה הזאת דברים עתידים ושלא היו מוחשים טבעיי' כדברי חכמינו ז"ל בספרי שראה את שעתיד להיות בארץ האם היתה זאת נבואה גמורה כשאר נבואותיו ומה ההבדל אשר היה בין הנבואה הזאת לברכות והקללות שראה שנבא מה שעתיד להיות בפרשת כי תבא ובפ' נצבים:

החקירה השלישית מה היה התכלית בראייה הזאת כי אם היתה הנאה גופיית מוחשת, מה הפיוס אשר עשה הקדוש ברוך הוא למשה על מיתתו בראיה הזאת האם יתפייס האדם התאב אל המאכל או אל המשתה ואין לו כשיראה אותה וממנו לא יאכל ולא ישתה, אדרבה יש לו צער יותר גדול בהיותו רואה וריקה נפשו, ובכיוצא בזה נוכל לומר בעי לנחומי צעורי קא מצער ליה ואם היתה השגה נבואיית שכליית ממה שיהיה מה ענין לזה בהר נבו ועל פני ירחו כי בכל מקום יוכל משה להשיגה גם כי לא היה מתיחס זה להעברת הארץ כי גם שיעבור שמה יהיה תאב וכוסף לדעת מה יהיה באחרית הימים, והראייה הזאת הוא מענינה שהיתה לו במקום ההעברה לארץ:

החקירה הרביעית לפי שבפ' פנחס נא' למשה רבינו עלה אל הר העברים וגו' וראית אותה וגו' והיה ענינו כמו שפירשתי שיתמיד לעלות בהר ההוא ולראו' ולעיין בארץ האם היתה הראייה הזאת שנזכרה כאן בשעת מותו היא עצמה הראיה שצוה אותו שם עליה שיראה אותה מעצמו או היתה זולתה, ואם היתה זאת כמו הראייה הראשונה ולמה שם לא אמר כי אם עלה אל הר העברים, וכאן אמר הר נבו אשר על ראש הפסגה אשר על פני ירחו, שם אמר וראה את הארץ וראית אותה, שהוא מעצמו יראה אותה וכאן אמר ויראהו ה' את כל הארץ וגו':

וראיתי להרחיב המאמר בזה לפי שלא מצאתי בדברי החכמים חדשים גם ישנים בזה דבר אם לא הדרשות שאזכור ומה שישים אלהים בפי אותו אדבר, ואומר בדרוש הא' שבראייה הזאת הית' חושיית למשה רבינו ולכן נתיחסה לעיניו שא נא עיניך וראה בעיניך, האמנם לא היתה ראייה טבעי' לפי שעם היות שלא כהתה עינו ולא נס ליחה, לא היה אפשר בשום אדם בפי החק הטבעי שיראה ממרחק גדול כזה כי אם כללות הארץ לא פרטיותם הטובה היא אם רעה, היש בה עץ אם אין וכדומה לדברים שהוא ראה בה, ולכן יחוייב שנאמין בזה אחד משני דברים אם שנ' שבמקום שכח הראות יחלוש בזקני' וכל שכן בשעת מיתתם שאור עיניהם גם הם אין אתם עשה הש"י עם משה להפליא בעת ההיא להכפיל כח ראותו כמה וכמה טובה כפולה באופן שיראה ממרחק גדול בבירור כל מה שהיה רואה אילו היה שם פוסע בכל הארץ ההיא ורואה אותה ופרטיה דבר ודבר לנגד עיניו, וכבר כתבתי במחזה שדי אשר לי שהנבואה כפי מה שתגזור ותעיד עליה התורה היא בארבעה מינים כפי המקבל אותה, כי פעמים תחול בשכל ויראה האדם הדברים המפורשים והדרושים ברורים מבלי משל וחידה כי אם רבים מושכלים וידיעות מושגות בשלמותן, כפי טבע השכל המקבל אותן, ופעמים שתחול בדמיון ויראה או ישמעהאדם צורות וענינים המשליים לא שיעשה אותם הדמיון מעצמו כדעת המתפלספים מבני עמנו שרצו לעשות הנבואה מטבע החלום, כי הוא עון פלילי כי אם שה"י ברצונו יצייר בדמיון הנביא אותן הצורות והדברי' המורי' טל הדבר שנרצה להודיע וכמאמר הנביא (עמוס ח') כה הראני ה' והנה וגו' אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם וגו' ולא נאמר זה על הרכבת הדמיון הכזב בטבעו, כי אם על הנבואות אשר יחולו בו, ולהיות המדמה הוא המקבל אותם יהיו צורות דמיוניות בטבעו ופעמים שתחול הנבואה על שניהם יחד רוצה לומר על הכח השכלי והמדמה וזה המין מהנבוא' בלבד שער הרב המורה כמו שתראה מהגדר אשר גדר הנבואה בפרק ל"ו חלק שני, ופעמים שתחול הנבואה בחושים והוא שיתחדשו על דרך הפלא לפניהם מוחשים כאלו הם עבעיים במציאות ויראו אותם הנביאים או ישמעום אם הם קולות מחודשי' ואינם דברי' מדומי' כמו שחשבו החכמים בעיניהם, כי לא היו הנביאים נכפים ולא מטורפי השכל לשיראו מחוץ מה שאינו נמצא כמו שיקרה לחולים מהקדחות החדות ולהנכפי' כי הם בבריאות' ושלמות' היו רואים ומשיגים אותם הדברי' ולא היו הנס בהשגת' אותם כי אם בהתלחשות הדברים ההם בעצמם לפניהם לשעתם במציאות, ומזה המין מהנבואה היו המלאכים שנראו לאברהם וחשב היותם אנשים ונתן לפניהם לאכול והסוסי אש ורכב שראה נער אלישע בהר סביב אלישע כמו שהתפלל עליו, ומזה המין הוא (מלכים ב' ז' י') וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס, ורבים מזה המין תמצא בספורי הנביאים, אמנם למה תהיה הנבואה מתחלפ' המיני' האלה אין ספק שסבתו הכנת הנביאים ורוב שלמותם זה על זה כי בהיות הנביא המקבל שלם מאד בשכלו תחול בו הנבואה, וכשלא יהיה באוחה מדרגה מן השלמות תחול הרוח הנבואיי גם כן אל כחו המדמה או תחול עליו בלבד, ואמנם הנבואה המוחשת פעמי' תהיה מפאת המקבלים שאינם ראויין לקבלה בשכלם וגם לא בכחם המדמה כמו שהיה ענין ישראל בהר סיני ופעמים תהיה מוחשת לתכליות הכרחיים, והחקירה הזאת רחבה מני ים ואנכי מלאתי ידי לה' בה בחבור הנזכר ואין זה המקום הנאות לביאורה ואתה תדע שבמשה אדוננו באה תמיד מהמין הראשון השכלי' לגודל מעלתו, ומהמין השני לא באתהו הנבוא' כל ימיו כי אם בסנה ואולי שהיתה המראה מהמין הג' כי הנה מאותו מין הג' ראינו באמת שבאה אליו עליו השלום הנבואה פעמים אם בענין המשכן שראה אותו בהר כאלו היה נמצא במציאות וכמו שאמר וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, אבל היה זה כדי שיקבל התבניות ההם בדעתו בשלמות כי הצורות ההנדסיות יצטיירו עם החוש מה שלא יוכל האדם לציירם עם השכל והדמיון לבד, וכדי שיתן משה צורות מלאכת המשכן לאומנין כראוי הוצרך השם יתברך להראותה אליו מוחשת בפרטיותה בחושיו, גם נמצא במשה ששמע את הקול מדבר אליו והיה הקול האלהי ההוא מגיע לאזניו מוחש ולא היה שומעו אחר וכמו שבא בקבלתם בספרא יכול היו אחרים שומעים תלמוד לומר קול לו קול אליו והיה צורך המקובל המוחש הזה אליו כדי שיכתוב את התורה באותה הדברים ששמע באזניו ולא יקבל המצו' והספורי' בכללות בשכלו ויהיה עצם הדברים וסדרם מפי משה לא בחר ה' בזה כי אם שעצמו' המאמרי' והמלות יבאו מאתו יתברך כדי שתמצא בהם האלהות והקדושה העליונה, ולכן הוצרך אדון הנביאים לשמוע את התורה בשמיעה מוחשת וקול מגיע לאזניו, ומזה המין עצמו היה ענין בראיית הארץ שראה משה אדוננו בעיניו בראייה מוחשת לא בלבד כללות הארץ כי אם גם פרטי כל מחוז ומחוז בדשנותה ושבעה ותבואותיה ופירותיה בימים ובנחלות ובמעינות המים ההם וביתר הדברים הפרטיים הנמצאים בכל הארץ כאלו היו כלם לנגד עיניו, וראה עוד עם זה חלוקת הארץ לשבטים ונחלת כל אחד ואחד מהם בארץ, והנה יורה על אמתת הראייה למשה בב' הדברים האלה שראה והשיג אותם בעלותו אל הר העברים מיום שנצטוה עליו בפרשת פנחס ממה שזכר לשבטים בברכתם אם משפע הארץ ותבואותיה ואם מחלק כל אחד מהם בה, כי מי הגיד למשה רבינו שיהיה חלק בנימין יהודה ויוסף, ושיהיה בית המקדש בחלקו של בנימן, וברכת ארץ יוסף ממגד שמים וממגד תבואות שמש וגו', ושאר הדברים שהזכיר בו, ושזבולון יהיה לחוף ימים ויוצא בפרקמטיא, ולאשר שתהיה ארצו מעין השמן ומחצב הברזל והנחשת אם לא שבאותה ראייה אלהיות ראה שני הדברים אשר זכרתי והם איכות כל מחוז ומחוז בפני עצמו כאשר הוא והתחלקו לשבטים והוא מה שרמז עליו בפרשת פנחס באמרו וראה את הארץ רמז לדבר הראשון שיראה אותה באיכותה ופרטיותה, ובאמרו אשר נתתי רמז שיראה אותה שהיא נתונה להם ונחלקת לשבטיהם ויעדו שכל זה יראה בלי ספק עם היות שעדין לא עברו את הירדן ולא כבשו את הארץ לא חלקו אותה והוא אמרו שם וראית אותה כלומר כל זה תראה:

אמנם איך היה זה הנה הוא חדוש ונפלא שלפי שמשה רבינו עליו השלום לא יעבור את הירדן לראות את הארץ שעברה צורת הארץ את הירדן ונראתה בעיני משה כאלו היה צורת הארץ בכלל פלכיה ומחוזיה וחלוקת השבטים בה לנגד עיניו, והיה הכח המופלא אם כן בהתחדשות אותם הדברי' לנגד עיניו לא בחוזק כח הראות בו, כי זה לא יספיק לראות מה שלא היה עדיין במציאו' ולכן היתה הראיה הזאת בהר העברים שעבר בו ראות משה אל הארץ ועברה בו צורת הארץ וחלוקותיה בדרך פלא אל עיני משה, וזה היה הפיוס האמתי למשה רבינו לענין עברתו לארץ שלפי שהוא אמר (פ' ואתחנן) אעברה נא ואראה הראהו הקב"ה כל מה שיוכל לראות שמה, ולפי שהוא היה מבקש חושיית, נתנה לו חושיית כי נצטיירו צורת הדברים ההם כולם לפניו וראה אותם בעיניו באופן שכמו שנשלמ' נשמתו בדבוקו באל יתברך כן נשלם גופו וחושיו בהשגות האלה ומה נמלצו לחכי מה שאמרו במדרש אמר לו הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפתה אשר היא עוברת לפני אדוניה הנה רמזו במלות מועטות על הדעת היקר הזה אשר נפלתי בו בחמלת ה', ואחרי שמשה רבינו בעלותו בהר קודם מותו ראה שלמות שני הדברים האלה, שלמות הארץ ואיכותה בעצמה והתחלקה לשבטים בראייה חושיית, כמו שראה צורת המשכן בהר והוא ברך את השבטים כפי שראה מחלקם בארץ ואיכות חלק כל א' מהם עתה בשעת מותו ראה הש"י להראותו הדברים ההם בעצמם, ועוד נוסף עליהם שהראהו הדברים העתידים לבא בארץ מכבושה ואיכות השופטים שהיו בה ומהשתלשלות המלכים, ומחלוק המלכיות וחרבן ישראל כל דבר ודבר מיוחס למקומו, כאומר בזה המקום עתיד להיות זה הטוב ובזה המקום עתיד להיות זה הרע והחרבן ושאר הדברים כלם כאלו זכה לראותם בחושיו בעת המעשים, כי עם היות שכבר ידע בנבואתו הרוחנית ההצלחות והטובות העתידות לבא על העם והעונשים והצרות העתידים לבא עליהם, הנה עתה הראה לו כל זה בחושיו מיוחס ומצורף למקום המעשה, וכבר העירו חכמינו ז"ל על ההשגחה הזאת שהשיג וראה באחרונה אמרו בספרי ובפסיקתא מערבות מואב מלמד שהראהו שלשלת של מלכים הראויה לעמוד מרות המואביה. אל הר נבו ראש הפסגה מה פסגה זו וכו', אשר על פני ירחו מלמד שהראהו שלשלת ארץ ישראל מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקין המחזיקין בה, את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש מיושב בשלותו וחזר והראהו וכו', וכן עד דן הראהו בני דן שנאמר (שפטים י') ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לעמוד ממנו למושיע, ואת כל נפתלי הראהו ארצו בשלותה ובחרבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמי' עם סיסרא וחייליו, ואת ארץ אפרים ומנשה הראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, גדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק, וכן דרשו בספרי ויעל משה אל הר ואין הר אלא בית המקדש הראהו בנינו הראשון ובנינו האחרון, הראהו הר הבית ת"ק אמה על ת"ק אמה החיל והעזרות והמזבח והבדים והאולם והדביר ובית קדש הקדשים, הראהו לו יפתח מקריב בתו לעולה, הראה לו קבר שאול ובניו, וכן דרשו בבקעת ירחו מלבד שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת ירחו, הנה גלו באמריהם אלה שהראהו הענינים המיוחדים אשר היו אחרי כן בשבטים בחלקיהן ובארצותם בישובן ובצוקתן: ואמרו עד הים האחרון אל תהי קורא אלא עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם מיום שנברא עד תחיית המתים עד שלזה דרשו ויעל משה עליה היתה למשה ואין ירידה למשה. לפי שהיתה הראייה אחרונה הזאת מעלה גדולה אליו ואחשוב שלכן לא נאמר בפר' פנחס הר נבו כ"א עלה אל הר העברים כמו שפירשתי וכאן נאמר הר נבו שהיא מגזרת נבואה ששם ראה הנבואה העתידה לבא על ישראל מכל הטובות והרעות העתידות לבא עליהם מתיחסות למקומות שיקרו בם. ואמרו כאן ג' תארים להר שהם הר נבו. ראש הפסגה. על פני יריחו. לרמוז אל ג' ראיו' שראה עם הנבואה העתידה מצורפת למקומותיה ועליה אמר הר נבו והם חלוקת הארץ לשבטים ועליה אמר ראש ואם שלמות הארץ ודשנותה ועליה אמר אשר על פני יריחו שיריחו של א"י הטוב והמבושם היה לפני משה לנגד עיניו. מצורף למה שיור' עליו הנראה שהיה אותו המקום יותר מוכן לראות את הארץ כמו שזכרתי בפרשת האזינו כי עם היות הדברים הנראים אליו מתחדשים ברצון הקב"ה ופליאתו הנה היה ראוי שתהיה ראייתו מנגד הארץ בנכחיותה כאלו יראה כל זה שמה. וזכר ראשונה את הגלעד שהיה קרוב למשה עד דן שהיה לנכחו לצד המערב ובזה יכלול כל הפאה הצפונית. ואחרי זה הראהו את כל ארץ נפתלי בצד המערבי דרומי כמו שאמר עליו ים ודרום ירשה ואח"כ הראהו ארץ אפרים ומנשה. ר"ל חצי מנשה שהיה באמצע הארץ. ואמר כל ארץ יהודה כנגד הדרומי מערבי ועד הים האחרון שהוא המערבי ואחר הראהו את הדרום שהוא הנגב ואחר הראהו לצד המזרח הככר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער הנה א"כ החחיל הראייה מצד ימינו וסיימה בצד שמאלו. ולכן לא זכר שאר השבטים כי היה כונתו לזכור הפחות. והם היו נחלותיהם באותם המחוזות. והנה אמר הש"י למשה אחר הראיה זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'. לומר למשה שלא יחשוב שנמנע מעבור אל הארץ. לפי שלא היתה טוב' כדי שלא יראה שלא נתקיימה שבועת האבות כי אינו כן ועיניך הרואות איך היא כלולה מכל הטובות ובעולם הנפשות תוכל להעיד לאברהם יצחק ויעקב שראית בעיניך הארץ אשר נשבעתי לתת לזרעם ושהיתה יותר טובה ויותר שלמה ממה שנדרתי להם ולכן לא אמר זאת הארץ אשר אני נותן לבני ישראל כמה שנא' בפרשת פנחס אבל אמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' להגיד שקיים שבועתו ולפי שמשה ראה אותה עם היוח שלא עבר בה לכן אמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. ר"ל הראיתיך בעיניך הארץ הזאת כלה עם היות ששמה לא תעבור ונתקיימה גזרתי ונעשה חפצך בראיי' כי כמו שהיית יכול לראותה בהיותך עובר שמה ראית אותה עתה מכאן ויהיה לפי זה אמרו ושמה לא תעבור אינך עובר לראותה. והוא על דרך כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. גם רמז לו בזה המאמר שהראה לו חלוקת הארץ לשבטים והדברים העתידים להיות בה לשנים רבות שידוע ששם ר"ל לאותו זמן לא היית עובר. כי לא תוכל לחיות אלף שנים. ואם כן ראית כל מה שהיית רואה אלו היית עובר שם וראית דברים אחרים שלא אפשר כפי הכח האנושי שתגיע בחייך אליהם הנה התבארו הדרושים אשר רציתי לבאר בראייה הזאת:

אם הראשון שאמרתי שהיתה הראייה הזאת חושיית והדברים הנראים מתחדשים לפני משה על דרך הפלא:

ואם בדרוש השני שאמרתי שהיתה הראייה הזאת נבואיית גמורה אבל לא היתה כשאר נבואותיו שהיו מושכלות ר"ל מקובלות בשכלו. וזאת היתה נבואה מגעת בחושיו:

ואם הדרוש הג' שנתתי התכלית האמתי בראייה הזאת כדי שיגיע אליה משה בחושיו כאשר נכספת וגם כלתה נפשו לראותה ולכן הית' הראיה הזאת אליו מהפיוס. ולכך היתה על פני יריחו כדי שיראה הדברים ההם כאלו הם בארץ:

ואם הדרוש הד' שאמרתי שמכח הצווי שבא לו בפ' פנחס עלה משה וראה את הארץ בשלמות טבעה ומחוזיה ומחלוקותיה לשבטים. ובראיי' האחרונה בשעת מותו הוסיף בשעת ראייה לראות הדברי' העתידים ולהיות מתיחסים כפי מקומו' הארץ אשר יקרה בהם ועם זה פירשתי פסוקי הפרשה וענין הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. והותר בו הספק האחד עשר שהעירותי בפרשה: