מ"ג דברים לד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקראות גדולות דברים


מ"ג דברים לד · א · >>

מקרא

כתיב: ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו יהוה את כל הארץ את הגלעד עד דן

מנוקד: וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.

עם טעמים: וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת־כׇּל־הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן׃

תרגום

​​

אונקלוס:
וּסְלֵיק מֹשֶׁה מִמֵּישְׁרַיָּא דְּמוֹאָב לְטוּרָא דִּנְבוֹ רֵישׁ רָמְתָא דְּעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וְאַחְזְיֵיהּ יְיָ יָת כָּל אַרְעָא יָת גִּלְעָד עַד דָּן׃
ירושלמי (יונתן):
וּסְלֵיק משֶׁה מִן מֵישְׁרָא מוֹאָב לְטַוְורָא דִנְבוֹ רֵישׁ רָמָתָא דְעַל אַפֵּי יְרֵיחוֹ וְאַחֲוֵוי לֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ יַת כָּל תַּקִיפֵי אַרְעָא יַת גְבוּרָן דְעָתִיד לְמֶעֱבַד יִפְתָּח דְמִן גִלְעָד וְנַצְחָנִין דְשִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְמִן שֵׁיבַט דָן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מערבות מואב אל הר נבו" - כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת

"את כל הארץ" - הראהו את כל א"י בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה

"עד דן" - הראהו בני דן עובדים עבודת כוכבים שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויראהו ה' את כל הארץ" - כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב (כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעל משה מערבות מואב - עלייה היא ואינה ירידה:

מערבות מואב - מלמד שהראוהו הקב"ה המלכים שעתידים לעמוד מרות המואביה, זה דוד וזרעו:

אל הר נבו ראש הפסגה - מה פסגה מפורשת מן האשכול ואינה - כך קבורתו של משה מותאמת מן ההר ואינה מותאמת, והגיא ביניהם:

אשר על פני יריחו - מלמד שהראהו א"י מיושבת על שלוותה, וחזר והראהו מציקים לה:

ואת הגלעד - מלמד שהראהו בית המקדש מיושב על שלוותו, וחזר והראהו המחריבים לו. ואין גלעד אלא בית המקדש, שנא' גלעד אתה לי ראש הלבנון:

עד דן - מלמד שהראהו ארץ דן מיושבת על שלותה, וחזר והראהו מציקים המחזיקים לה.

ד"א עד דן - מלמד שהראהו זרעו של דן שהוא עובד ע"ז כענין שנא' ויקימו להם בני דן את הפסל, וחזר והראהו גואל ישראל שעתיד לעמוד הימנו, ואיזה? זה שמשון.