רבינו בחיי על דברים לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על דברים · לד


<< · רבינו בחיי על דברים · לד

פסוק א

ויעל משה. כתב החכם רבי אברהם ז"ל, לפי דעתי כי מזה הפסוק ואילך כתב יהושע, כי אחר שהלך משה לא ירד, ובדרך נבואה כתב אותו, והעד ויראהו ה', גם ויאמר ה' אליו, גם ויקבר אותו, עד כאן. הוצרך לפרש כן לפי שקשה בעיניו שיכתוב משה מיתתו וקבורתו. ואינו אמת, ואין פירושו נכון. אבל הנכון להאמין והקבלה האמתית שיש לנו כי משה כתב התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל מפי הגבורה. והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחילה ועד סוף אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר שאמר (ב"ב ט"ו) אפשר ספר תורה חסר אות אחת ומשה אומר (דברים לא) לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע.

ונראה לי שאין לתמוה אם יכתוב משה וימת שם משה עבד ה', ויקבור אותו בגי, והוא בחיים, כי היה כותב מה שעתיד להיות, וכן למעלה בדברי השירה (דברים לב) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שהודיע בזה מה שעתיד להיות בבית ראשון, וכן בשאר העניינים בפסוקי העתידות שמדבר בהם בלשון עבר, שכל הנביאים נוהגין המנהג הזה בדבריהם לדבר עבר במקום עתיד.

פסוק ד

זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. רמז לך משה בכאן שהשכינה תחזור לזמן והוא קץ דניאל. ודרשו רז"ל בברכות (יח:) בפרק מי שמתו, מאי לאמר, לך אמור, אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי להם קיימתיה לבניהם. ושם העלו בגמרא שהמתים יודעין, ואין צריך לומר צערא דגופייהו, מדכתיב (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב וגו', אלא אפילו צערא דאחריני ידעי, ואין צריך לומר שיודעים ענייני אותו עולם שהם בו, אלא אפילו עניינים שבעולם הזה יודעין, מכאן שאפילו עניינים שבעולם הזה יודעים ומתעסקים בו. וזהו שאמרו בגמרא אי סלקא דעתך לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי ידעי, למה ליה למימר להו, לאחזוקי טיבותא למשה. למדונו החכמים ז"ל בכאן בפירוש שהמתים יודעים אפילו עניינים שבעוה"ז, ומה שהוצרך משה להודיעם כדי שיחזיקו לו האבות טובה כשהודיעם דבר זה, אע"פ שכבר ידעוהו הם.

פסוק ה

וימת שם משה עבד ה'. לא נקרא עבד עד שמת, הנה בחייו קראו הכתוב בתחילת הפרשה איש האלוהים, ועכשיו בסוף הפרשה אחר מותו קראו עבד ה' מה שלא תמצא כן בכל חומשי התורה, והעניין למעלתו וגודל השגתו, כי העבד רגיל אצל אדוניו ונכנס עמו בחדרי חדרים ומשמש לפניו תדיר, ומפורש אמרו (חולין ז:), גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן מצינו שהאדם אינו נקרא קדוש עד שמת, וזהו שכתוב (תהלים טז) לקדושים אשר בארץ המה, ורז"ל דרשוהו על האבות שמתו, שכן אמרו במדרש תהלים אין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שיינתנו בארץ, לפי שיצר הרע מצר לאדם בעוה"ז ואין הקב"ה מאמין בו עד שמת, ואפילו אבות העולם לא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ, עד כאן. ומזה תקנו בתפילה, וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ונשמת הצדיקים היא המהללת, כענין (שם קנ) כל הנשמה תהלל יה.

ורבים שואלים משה שנתנה תורה על ידו איך הזכיר בו הכתוב מיתה, והלא מצינו מי שלא הגיע למעלתו והוא חי וקיים לעולם כעניין חנוך ואליהו. אבל העניין לומר כי לפי שחטא במי מריבה נענש במיתה והיה בכלל גזרת אדם, שכן חנוך ואליהו שלא חטאו לא היו בכלל גזרת אדם והם חיים חיים נצחיים.

'על פי ה'. על דרך הפשט הוא אמרו לו ומות בהר. ועל דרך המדרש היא מיתת נשיקה, השכליית מתעלה להידבק בשם הנכבד.

פסוק ו

ויקבר אותו. ויקבר עצמו, וכן תמצא במרכבת יחזקאל (יחזקאל י) מראיהם ואותם, כלומר ועצמם. ועניין שנכנס במערה בגי. רבי ישמעאל היה דורש שלשה אתין הללו, ויקבר אותו, וכן (במדבר ו) יביא אותו אל פתח אוהל מועד, וכן (ויקרא כב) והשיאו אותם עוון אשמה.

ובמדרש (סוטה יד.) ויקבר אותו בגי, הקב"ה קבר אותו. בג"י בגימטריא י"ה. ולא על משה בלבד נאמר אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבור ה' יאספך. ועוד תמצא מילת ויקבר שהיא סמוכה לשם המיוחד ודרשינן סמוכין. ועניין הקבורה שקבר אותו הקב"ה, שנפתחה לו הארץ בדרך נס ונכנס שם ומת, ונסתמה אחרי כן.

ואפשר עוד לומר כי מפני שהקבורה הוא עניין גניזה והצפנה שיתפרש הכתוב כלפי הנפש, ויאמר ויקבר אותו בגי שגנזו והצפינו בתוך שלש עשרה חופות שבהן מתענגים הצדיקים בגן עדן וכמו שאמרו (כתובות עז:) על רבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתכי פיזא. ומילת מוא"ב עולה מ"ט, ובאר בארץ מואב בארץ החיים עם מ"ט, ואם כן חסרון האל"ף במילת בגי ללמדנו שני דברים אלו שהם עילויו של משה בגופו ובנפשו. וכן התורה גילתה לנו כמה ימי העולם מתוך חסרון בי"ת שבמלת ששת, והוא הדין לכל אות חסר או יתר שבתורה שאע"פ שאין העניין אצלנו נגלה יש בכל אחד ואחד טעם נפלא, הבן זה.

מול בית פעור. דרשו רז"ל שנזדמנו למשה בסיני המקטרגים שהיה יגור מפניהם, וכמו שכתבתי בפרשת קרח (במדבר יז) בפסוק יצא הקצף, ובעבור שהוצרך משה לעמוד כנגד החמישי הנקרא חמה הפוער פיו כנגד ישראל, על כן משה בחייו רצה להתגבר עליו וחפר ממנו שם כדי להחליש כוחו, לא יפער פיו כנגד ישראל, וכעניין שעשו אנשי כנסת הגדולה ביצר הרע (יומא סט:), שפיוה אברא וכסיוה. גם במותו רצה לקבור עצמו שם כדי שיראה המקטרג קברו של משה ולא יהא רשאי לעלות ולקטרג.

ולא ידע איש את קבורתו. שעורו, מקום קבורתו, ויחסר הכתוב מקום לפי שלא נודע לו מקום.

פסוק ז

לא כהתה עינו. זה קרון עור פנים שקבל מסיני, מלשון (במדבר יא) ועינו כעין הבדולח, (יחזקאל א) כעין הקרח הנורא.

ולא נס לחה. לחותו, ולפי שממנהג הזקן שיתגבר עליו היובש וייפרד הלחות ממנו, העיד הכתוב בכאן במשה שלא נפרד ממנו לחותו, ומילת לחה מצאנוה בתוספת ה"א. והתבונן כי כשנולד הנביא הוסיף הכתוב ה"א, גם עתה במותו הוסיף, וזה לבאר כי השכינה דבקה עמו מדי היותו גם אחרי מותו.

פסוק יא

לכל האותות והמופתים. על דרך הפשט, עשה אותות ומופתים לעיני החולקים עד שהודו על כרחם, ועשה כן לעיני כל ישראל המאמינים בו, ומזה נתפרסמה נבואת משה בכל העולם יותר משאר הנביאים כולן, שהרי שאר הנביאים לא הייתה נבואתם נודעת לכל אבל הייתה צריכה לעדים, כעניין שכתוב (מלכים ב ח) ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע, וכתיב (שם) ויאמר זאת האישה וזה בנה אשר החיה אלישע, אבל נבואת משה נודעת ומפורסמת לכל העמים לפי שאותותיו ומופתיו היו גלויים ומפורסמים לעיני החולקים, זהו שאמר לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, ולעיני המאמינים, זהו שאמר לעיני כל ישראל.

ועל דרך המדרש לכל האותות והמופתים, אלו עשר מכות שבמצרים, ועל זה אמר לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו.

פסוק יב

ולכל היד החזקה. זהו קריעת ים סוף, שכתוב בו (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה.

ולכל המורא הגדול. זה מעמד הר סיני, שכתוב בו (שם כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכך היו האותות והמופתים כסדר, אלו לפרעה תחלה, ואלו לישראל אח"כ.

ועל דרך הקבלה ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה, התפארת והכבוד, והוא שאמר הנביא (ישעיה ח) והוא מוראכם והוא מעריצכם. ולשון אשר עשה כאלו אמר אשר הראה, ומה שלא אמר ולכל המורא הגדול ולכל היד החזקה כסדר הכתוב שאמר הוא מוראכם והוא מעריצכם, הכל למעלת נבואתו של משה הדבק באספקלריא המאירה, והגיד לך הכתוב כי משה רבינו ע"ה הראה והבין המידות לעיני כל ישראל. וכמוהו לפי דעתי (דברים לג) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, יאמר כי משה רבינו ע"ה עשה עם ישראל הצדקה והמשפט.

וצריך אתה לדעת כי מפני שהתורה ומחשבתן של ישראל קדמו לעולם כאשר קבלנו מחכמינו יודעי צפונות מביני כל נעלם, לכך התחילה התורה במילת בראשית ונחתמה במלת ישראל, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, תורת אמת תשועת עולמים, לטוב לנו כל הימים. התחילה באות בי"ת ובאות למ"ד מסיימת, כי היא לקוחה מן החכמה העליונה אשר במילת ב' בראשית המתאחזת בשתיים ושלושים נתיבות החכמה, ובהתהפך כחומר חותם מסדרן יש בזה רמז כי ישובו הדברים אל הווייתן ועיקרן, וע"כ היה עניין סיום התורה באות זה העליון שבכל האותיות, כי ירמוז אל שורש האילן העליון על כל ההוויות אשר על מציאותו הם הם עדיו, ממנו הכל, וסוף הכל עדיו, ולזה רמז המשורר בהשגחה נפלאה כשהתחיל בלמ"ד (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה, כי משם ליודעי בינה כל פעולה בתחילה נגלית, ושם סופה, ותשובתה הרמתה.

וברוך צור חיי, הנסתר מעיני הנגלה בדמיוני, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם עבדו, אשר עזרני והורני, והעמידני בקרן אורה, וזכני לפתוח ולחתום בביאור התורה, שבו נתכוונתי לשמו הגדול והנורא, הוא יזכני ליום הבשורה, יחדש ימינו כקדם וכימי עולם, ויבנה הבית והאולם, ושם בזמירות נריע לו, כי נבקר בהיכלו, שם נשבע מזיו זהר התפארת והכבוד, ובהיכלו כולו אומר כבוד, שם נבוא אל מזבח אלוהים, אף נשבח ונאמר ברוך ה' אלוהים אלוהי ישראל וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ, אמן ואמן.


תם ונשלם