רבינו בחיי על דברים ג

פסוק ד

כל חבל ארגוב. שם האפרכיא. ויש מפרשים שהוא שם אדם שירש מאביו זה החבל. ואונקלוס תרגם בית פלך טרכונא, ופירוש בתי פלטין.

פסוק ה

לבד מערי הפרזי שהן פרוזות ופתוחות מאין חומה, וכן (זכריה ב) פרזות תשב ירושלים, שלא תצטרך לחומה.

צידונים יקראו לחרמון שריון והאמרי יקראו לו שניר. הרי שלש שמות, וכתיב (דברים ד) ועד הר שיאון הוא חרמון, הרי שנקראו לו ארבעה שמות, חרמון, שריון, שניר, שיאון. ולמה הוצרכו ליכתב, להגיד שבחה של א"י שכל אחד ואחד ממלכי האומות היה קורא שם מקומו בשם א"י, כזו שארבע מלכיות מתפארין בה, זה אומר על שמי נקראת וזה אומר על שמי נקראת.

פסוק יא

כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. שהרגום אמרפל וחבריו, שנאמר (בראשית יד) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, והוא פלט מהמלחמה, שנאמר (שם) ויבא הפליט, ודרשו רז"ל זה עוג.

באמת איש. באמת כל איש. ואונקלוס תרגם באמת מלך רצה לומר באמת עצמו. ומה שקראו מלך כדי לרמוז על עיקר יסודו הראשון, כי הוא מהמשפחה הנקראת בני האלהים שיצאו מקין, ורצה להזכיר התיבה בחסרון ולא אמר מלכא. וכבר ידעת כי כל תולדותיו של קין נמחו במבול ולא נשאר מהם רק עוג זה.

פסוק יג

ההוא יקרא ארץ רפאים. אותה שנתתי לאברהם.

פסוק יח

ואצו אתכם בעת ההיא. עם בני גד ובני ראובן ידבר, ולפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם, שהיה לו לומר אותם. וכן מצינו בסוף התורה (דברים לא) ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה כי אנכי ידעתי את מריך, והדבור הזה אינו עם הלוים לבדם אלא עם כל ישראל, אבל דבר עמהם מפני שהיו הלוים בכלל.

פסוק כא

עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות. חזק את לבם במה שראו בשני המלכים האלה סיחון ועוג, כדי שיאמינו כי כן יעשה ה' לאותן שלשים ואחד מלכים שיהיו מנוצחים לפני ישראל ע"י יהושע, וכן חזק בזה לבו של יהושע שהוא עתיד ליכנס בארץ ולראות זה מה שלא זכה הוא.

ואמרו במדרש קשים היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו עליו שירה כך היו ראוין לומר על אלו אלא שבא דוד ע"ה ואמר עליהם שירה שנאמר (תהלים קלו) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

פסוק כג

מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז) שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה (משלי יט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם יד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיה יד) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים יד) למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות לג) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כח) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.

לאמר. היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר יב) ויצעק משה אל ה' לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.

ובמדרש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים לב) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כא) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב לא) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.

פסוק כד

אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה. יש לתמוה על התפלה והתחנה הזאת של אדון הנביאים איך היא נקשרת ומה ענין זה לזה, כי מתחיל ספורו בזכרון נפלאותיו של הקב"ה וגבורותיו וחותם שאלתו ותחנתו באעברה נא ואראה.

וע"ד הפשט אתה החלות, יבאר ענין מתן תורה שהוא התכלית המבוקש מהאדם, ולכך אמר את עבדך שהוא העבד הנאמן שזכה בקבלת התורה שנתנה על ידו, את גדלך על שם שכתוב במתן תורה (דברים ה) את כבודו ואת גדלו, ואת ידך החזקה על שם שכתוב (שם) ואת קולו שמענו מתוך האש, אשר מי אל בשמים ובארץ על שם שכתוב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, אשר יעשה כמעשיך בשמים, וכגבורותיך בארץ, וזהו שאמר בתחלת דבורו שני שמות הקדושים על שם שכתוב (שמות כ) אנכי ה' אלהיך, וקשור הכתובים כן, אתה החלות לתת תורה על ידי ואין עיקר התורה אלא בארץ, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, אם כן אעברה נא ואראה, כך פירש מורי הרב הגדול ר"ש נר"ו.

ויתכן לפרש בקשור דברי התפלה והתחנה הזאת, כי יזכיר משה בכלל דבריו כלל הנקודות כלן שהן עקרי המציאות כולו מעלה ומטה, מפני שהשיג כבר הקו האמצעי של מעלה, לכך בקש שיראה בחוש העין הקו האמצעי של מטה להשיג המכוון כנגדו, ועל כן יאמר אתה החלות ונתתה בי כח והשגה להשיג הנקודה האמצעית שכל הענפים משתלשלין ומשתרגין ממנו, והיא כנקודה בתוך העגול שהיא תחלת העגול, אשר מי אל בשמים ובארץ שהיא הנקודה בתוך השמים שהם הגלגלים המקיפים אותה, ולכך אמר אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כי גבורתו של הקב"ה מתפרסם כשעולם מתקיים בתנועת הגלגלים, וכן לשון הכתוב (תהלים יט) ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ועל כן יאמר אעברה נא ואראה, כיון שחננתני דעה שהשגתי הנקודה האמצעית למעלה יגדל נא חסדך עמי שאראה את הארץ הטובה שהיא הנקודה האמצעית של מטה, ההר הטוב הוא ירושלים, שהוא הקו האמצעי של הארץ הטובה, והלבנון הוא בית המקדש שהוא הקו האמצעי של ההר הטוב, ירצה לומר כי כיון שהורהו והשכילהו העליון בעין השכל, בדין הוא שלא יסתיר ממנו השפל אבל יזכה לבא שמה לראותו כדי שיוסיף זכות על זכותו בקיום המצות התלויות שם, ומתוך השפל תתעלה נפשו אל העליון לאור באור החיים באותה מעלה המעותדת למי שקיים כל המצות כלן על השלמות.

וע"ד המדרש אתה החלות, כלום אתה גוזר עלי שלא אכנס לארץ אלא בשביל (במדבר כ) שמעו נא המורים, אתה החלות שאמרת (שם יז) למשמרת לאות לבני מרי.

וע"ד הקבלה אדני יהוה אתה החלות להראות בסנה, את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, הגדולה והגבורה, וכן היתה תחלת נבואתי והודעת לבריות על ידי שאין אלוה בשמים ובארץ שיעשה כמעשיך וכגבורותיך, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים פו) אין כמוך באלהים אדני ואין כמעשיך, ועל כן יגדל נא חסדך עמי ואעברה נא ואראה וגו', ולפי שהוא אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים ומשה חטא בו בענין הצור ונגזר עליו על זה שלא יכנס לארץ על כן יבקש משה עתה מלפניו שיסלח לו ויעבור ויראה. מזה נכתב השם הזה אל"ף דל"ת ואחריו יו"ד ה"א וא"ו ה"א כי הוא אדון אשר בו הרחמים, כי ביה ה', ולכך הזכיר לשון ואתחנן שהוא לשון נאמר על מדת הדין, כלשון (שם ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, סמך התחנה לאלף דל"ת, וכן כתוב (איוב ח) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן.

הארץ הטובה, ההר הטוב. אמרו במדרש משל למלך שבקש לישא אשה ושלח שלוחיו לראותה אם היא נאה אם לאו, הלכו וראו אותה ואמרו לו אין כעורה ממנה, שמע שושבינו ואמר להם בני מרי אין נאה הימנה בעולם, בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כאן שגניתם את בתי לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו אף אתה לא תכנס, אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואמרתי למלך אין בעולם נאה הימנה והם אמרו אין כעורה ממנה, עכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם. כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע המרגלים אמרו לשון הרע, שנאמר (במדבר יג) ארץ אוכלת יושביה היא, ואני לא ראיתיה ושבחתיה לישראל, שנאמר (דברים ח) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו', ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם שנאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. ההר הטוב הזה והלבנון, זה בית המקדש שמלבין עונותיהם של ישראל.

פסוק כו

ויתעבר ה' בי למענכם. ע"ד הפשט נתמלא עלי עברה בשביל תלונותיכם, וכן הזכיר בסמוך וה' התאנף בי על דבריכם, והוא שכתוב (תהלים קו) וירע למשה בעבורם.

וע"ד המדרש ויתעבר ה' בי, זהו שכתוב (שמות לד) ויעבור ה' על פניו, כלומר אותה שעה כשנתן לי גדולה בשבילכם והעביר כבודו לפני בסיני התחננתי לפניו על זאת ולא שמע אלי.

וע"ד הקבלה ויתעבר ה' בי, ירמוז לסוד העבור, וזהו לשון בי כי היה ראוי שיאמר עמי, כענין שכתוב (תהלים פט) התעברת עם משיחך, וידוע כי לשון סוד העבור מלשון עברה, כי סוד הגלגול בענין היצירה מדה מתנהגת בעוה"ז במדת הדין, והוא סוד (שמות ז) פוקד עון אבות, וכבר רמזתיו שם, וזהו שאמרו רז"ל בברכות אפילו בשעה שאתה מלא עליהם עברה באשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך. ויש מן החכמים קורין כאשה עוברה בכ"ף, ובהרבה ספרים נמצא כן, וגרם להם שלא הבינו פנימיותו של ענין ולא לקחו ממנו רק נגלהו, אבל העיקר כי הוא באות בי"ת, וכן קבלת החכם רבי יצחק בן הרב ז"ל באשה עוברה באות בי"ת. ומה שנקרא סוד העבור על שם כח הדורות שהוא קורא הדורות מראש שהוא מעובר מן הכח הפנימי, ועל שם שכל המתגלגל יתגלגל מכח הדורות לכך נקרא סוד העבור כח הדורות, ועוד שלשון עבור מלשון רבוע, ועל שם שהענין עם רבעים עם המגולגל וזולתו פעמים שלש, ועוד לשון עבור על שם שאינו עובר ממשפחתו.

רב לך אל תוסף. דרשו רז"ל, רב לך דייך מה שצפון לך, ממה שכתוב (שם לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

ובמדרש תנחומא רב לך אל תוסף, כיון שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף, אמר לו משה, רבש"ע יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו עוד שיניה במיתתי, אמר לו כך עלה במחשבה, וכך מנהגו של עולם, עד כאן. ופירוש מחשבה העליונה שכלן נאצלו ממנה וכלן נכללות בה, וזהו לשון מחשבה, והמשכיל יבין.

פסוק כז

ימה וצפונה ותימנה ומזרחה. לא מצינו זכרון הרוחות בתורה בסדור אחד, כי לפעמים יקדים הכתוב רוח מזרחי לכלן, הוא שכתוב (איוב כג) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו, שמאול בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה, וזהו הסדר הראוי כי הם רצופות ישרות ממזרח למערב ומצפון לדרום, ולפעמים יקדים מערב לכלן הוא שנאמר ליעקב (בראשית כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ולפעמים יקדים צפון לכלן הוא שאמר לאברהם (שם יג) שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. ומה שהתחיל ביעקב ומשה מרוח מערב, יתכן לתת טעם בזה על שם השכינה שירדה עם יעקב למצרים, וידוע כי השכינה במערב, גם בכאן משה ידבר בתחלה אל השכינה והזכיר תימנה ולא נגבה כי חצי השם נרמז בכל רוח ורוח, כי כן קלסו משה להקב"ה (במדבר טז) אל אלהי הרוחות לכל בשר, ומה שחזר שני פעמים עיניך והזכיר לשון עליה, כי משם נתעלה לראות הארץ בעין הבשר לארבע רוחותיה ולהתבונן בשם בן ארבע אותיות שהוא המרכבה הראשונה העליונה לארבע רוחות העולם.

וצריך אתה לדעת כי ארבע רוחות העולם שהם מזרח ומערב וצפון ודרום יש להם שלשה שמות, מזרח קדם פנים, מערב ים אחור, וכן דרום נגב ימין, וכן צפון אסתן שמאל. ובאור זה כי נקרא רוח מזרח כן על שם שמשם זריחת השמש, וקדם כי מאותו רוח יקדים לזרוח, ופנים על יצירתו של אדם שנבראו פניו למזרח ואחוריו למערב ימינו לדרום שמאלו לצפון. וכן נקרא מערב על שם שקיעת השמש שהצורות מתערבות באותה שעה, וים לפי שהים הגדול במערבו של עולם, ותרגום (דברים לד) הים האחרון ימה מערבאה, ואחור כנגד מזרח הנקרא פנים וזהו שכתוב באיוב (איוב כג) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין לו. וכן נקרא דרום לפי שהשמש הולך בגבהו של רוח, והוא נוטריקון דר רום, או דרך רום, מלשון (חבקוק ג) רום ידהו נשא, ונגב שאותו רוח נגוב ויבש מאד לתוקף חמימות השמש המרחף על אותו רוח, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת א) הולך אל דרום וסובב אל צפון, הזכיר בדרום הולך ובצפון סובב.וכבר הזכירו בספרי המחקר כי פעם אחת שכח אחד מאנשי הדרום קערה של עץ מונחת בשמש בתקופת תמוז, ולערב מצאה נתכת ונמסת כדונג הנמס בתוך אש, ולכך נקרא הרוח ההוא נגב על שם היובש והחמימות וזהו שכתוב (שופטים א) כי ארץ הנגב נתתני ומתרגמין ארע דרומא, וימין על שם ימינו של אדם הפונה למזרח, או על שם הפעולה הזאת שהשמש מזומן תמיד באותו רוח, מלשון (דניאל א) וימן להם המלך, (תהלים סא) חסד ואמת מן ינצרוהו, ומזה נקרא מזון ישראל שבמדבר בלשון מן על שם ההזמנה שבא להם מזומן בכל יום, וכענין שכתוב (שמות טז) ולקטו דבר יום ביומו. וכן נקרא צפון על שם שהשמש צפון ומתעלם שם, ממה שהרוח ההוא אין בו ישוב, ודרשו רז"ל רוח צפונית אינה מסובבת, שנאמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואסתן הוא לשון רז"ל עדיה בצד אסתן ותאסר, ותרגם (בראשית ח) קיץ וחרף קיטא וסתוא, וידוע כי החרף זמן הגשמים כי רוח צפון לח מאד והגשמים באין משם, ומטעם זה אמר הכתוב (משלי כה) רוח צפון תחולל גשם, כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח כי השמש צפון משם. גם יתכן שיהיה אסתן לשון אסותא, לפי שרוח צפונית יש בו רפואה, וכן דרשו רז"ל רוח צפונית מעלה ארוכה, ומטעם זה לא מלו ישראל במדבר לפי שלא נשבה להן רוח צפונית, ומה שלא נשבה אמרו בזה שני טעמים ביבמות פרק הערל, איבעית אימא משום דנזופין היו, ואיבעית אימא כי היכי דלא לבדורי ענני כבוד, ושמאל על שם שמאלו של אדם הפונה למזרח, או על שם פעולתו שהשמש מתעלם משם ולכך נקרא שמאל מלשון סומא, מלשון דבר הסמוי מן העין, כלומר כי העלים השמש משם. ואמרו במדרש אדם הראשון ממזרח למערב נוצר, פניו למזרח אחוריו למערב, שנאמר (תהלים קלט) אחור וקדם צרתני, צדו שהיה למזרח קבע בו מאורות ונקרא פנים כנגד פני החמה, צדו שהיה למערב נקרא אחור כנגד אחורי החמה שאין בה אורה, צדו שהיה לדרום שהחמה משתמשת בו תמיד נקרא ימין, כך ימין האדם משתמש בכל מלאכה, צדו שהיה לצפון שאין החמה משתמשת בו כל עיקר נקרא שמאל, כך שמאל של אדם בטל ממלאכה, עד כאן.

כי לא תעבור את הירדן הזה. אפילו עצמותיך אין עוברין. זה שהזכיר משה בסמוך כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן, אף עצמותי אינן עוברין. שאם לא היה יודע בכך היה ראוי לו למשה לצוות לאלעזר ויהושע שיכניסו עצמותיו לארץ, או שישביע לישראל בכללם כשם שעשה יוסף. והנה יעקב החוט המשולש באבות המרכבה זכה בזה שנקברו בארץ גופו ועצמותיו, ויוסף לא זכה בגופו אלא בעצמותיו, ומשה הגדול מכלן לא בגופו ולא בעצמותיו, והיה רצון הקב"ה שלא יכנסו עצמותיו לארץ לכבודן של ישראל שמתו במדבר ולא נכנסו עצמותם לארץ, ועוד לכבוד כל אותן שמתו בגלות בחוצה לארץ והיתה נפשם לה' משומרים לבקר הגאולה, לבאר שיזכו הכל לתחית המתים בזכותו ושיקומו עמו.

פסוק כט

ונשב בגיא מול בית פעור. וכבר ישבנו בגיא הזה שהוא ראש הפסגה שהזכיר, ולפי שנצמדו שם לעבודה זרה לכך יזהירם עתה על עבודה זרה בפרשה הסמוכה.