רבינו בחיי על דברים ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על דברים · ד · >>


<< · רבינו בחיי על דברים · ד · >>

Verse 1

ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו. למדנו מכאן שהלמוד אינו עיקר רק עם המעשה, וכן דרשו רז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ולמדנו עוד שעם המעשה יחיה האדם, לא זולתו.


Verse 2

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. יזהיר שלא יתחכם האדם על המצות לומר אוסיף על מה שצוה השם יתברך ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע. ורז"ל דרשו בתוספת זה, כגון ארבע טוטפות שבתפילין שיאמר אוסיף עליהן אחד ויהיו חמש, ארבע מינין שבלולב, שיוסיף עליהם ויהיו חמשה, וכן בברכת כהנים שהן שלשה ויוסיף ויהיו ארבע. אבל מה שתקנו רז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם, וכענין שאמר לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב, אדרבה העובר על גדריהם ותקנותיהם עובר על לאו (דברים יז) דלא תסור מן הדבר, וכן צותה התורה (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי, ואמרו רז"ל עשו משמרת למשמרתי.


Verse 3


Verse 4


Verse 5

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי. לא אמרתי דבר מעצמי אבל ממנו הכל. ודרשו רז"ל, כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם אף אתם. וכן כתיב (משלי כג) אמת קנה ואל תמכור.


Verse 6

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. למדך הכתוב כאן כי כל המצות תלויות במצות השמור והעשייה וכלן נכללות בהן, כגון שתאמר חכמת הרפואה נכללה בתורה בפסוק (שמות טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, וכן כל שאר החכמות. ודרשו רז"ל, לעיני העמים, אי זו היא חכמה שהיא לעיני העמים, זה היודע לחשב תקופות ומזלות, וכל היודע לחשב בהם ואינו מחשב עליו הכתוב אומר (ישעיה ה) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו.

את כל החקים האלה. היה לומר את כל המצות האלה, כי אין האומות משבחים ומפארים לישראל בשביל החקים אבל ילעגו עליהם, אך הזכיר החקים להפליג ולומר, כי מתוך שיראו האומות שישראל מתעסקין במצות השכליות ובמשפטים ישרים אשר השכל מעיד עליהם שהם משפטים צדיקים, מסודרים בסדר נכון ובהנהגה ישרה, יתבאר להם מזה כי החקים שאין טעמן נודע לא דבר רק הוא, אבל יש בפנימיותם חכמה גדולה נסתרת, אין הכל זוכין לה, והאומות בעצמם יפארו לישראל בכל, ותבענה תהלתם לומר אף על החקים רק עם חכם ונבון. וטעם רק, למעט שאר העמים.


Verse 7

כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללים ונענים כי יכוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם. והזכיר גוי גדול ולא אמר גוי קדוש או גוי צדיק, לפי שהגדולה היא החסד והחסד תחלת המדות, ובאור הכתוב, כי מי גוי גדול אשר לו המדות קרובות אליו, כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולא אל המדות, ומזה יאמרו רז"ל עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים עמוד מכסא רחמים ושב בכסא דין, הכל כפי מה שצריך המתפלל. ועל המדות הזכיר הנביא ע"ה (חבקוק ג) כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ודרשו רז"ל אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל לרוכב, והבן זה.

ודע כי בפסוק זה יוצא שם גדול שתי אותיות עם האחרונה, וכן כלם על הסדר הזה. ודרשו רז"ל, אשר לו אלהים קרובים, בכל מיני קריבות.


Verse 8

ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. אחר שספר בפסוק של מעלה בשבח ישראל יספר עתה בפסוק זה בשבח התורה, ואמר ככל התורה הזאת כלומר שנתנה מתוך אותן המדות שהזכיר.


Verse 9

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים. פירש רש"י ז"ל אימתי תחשבו חכמים ונבונים כשלא תשכחום ותעשום על אמתתם, שאם תעותו אותן מתוך שכחה תחשבו שוטים, עד כאן. נראה מתוך לשונו שדעתו בלשון רק שהוא חוזר למעלה, יאמר אימתי יאמרו האומות עליהם רק עם חכם ונבון, כשלא תשכחום, שאם לא כן לא היה צריך להזכיר לשון רק אלא שיתחיל הפסוק השמר לך.

ויתכן לפרש בלשון רק כי יאמר המעוט הזה שהאומות ממועטין ומחוסרים ממעלתכם אין זה אלא בסבת התורה שקבלתם בהר סיני, וכיון שכן הוא השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח מעמד הר סיני. ולשון הדברים אשר ראו עיניך כלשון האמור בסיני (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, שאם ישכח ויסיר ענין המעמד הנכבד והנפלא ההוא מלבו יבא לכפור בעיקר, וזה אבדן הגוף והנפש, וזהו לשון השמר לך ושמור נפשך מאד. ודרשו רז"ל השמר לך פן תשכח, אזהרה שלא ישתדל האדם בדברים שיהיו סבה להשכיח ממנו התורה ושלא יסירם מלבו, והוא שאמרו במסכת אבות כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד, יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, הא אינו מתחייב עד שיסירם מלבו. ועוד דרשו במקום אחר כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובד בשלשה לאוין, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.


Verse 14

ואותי צוה ה' וגו' ללמד אתכם חקים ומשפטים. אלו שאר מצות התורה שנצטוה בהם בסיני, מלבד עשרת הדברות שבלוחות. דרשו רז"ל, ואותי צוה ה', זו תורה שבעל פה.

לעשותכם אותם בארץ. לא שאינן חובת הגוף בכל מקום, אלא ללמד שעיקר עשית המצות בארץ, כי הם משפט אלהי הארץ.


Verse 15

ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. יאמר, אחר שאתם יודעים בבורור שלא ראיתם שום תמונה מעתה יש לכם להזהר שלא תעשו שום תמונה שום פסל שהוא דבר הנפסל ולא תמונת כל סמל, כי יש מן האומות שהם עובדים ומשתחוים לאיזו בהמה וחיה שהוא פוגע ראשונה בתחלת היום, וחכמי המחקר כתבו בספריהם כי מזל עקרב מוריד כחו עליה לנשוך ולהזיק.


Verse 19

ופן תשא עיניך השמימה. יש חילוק בין מלת השמימה ומלת השמים כמו שמצינו חילוק בין מצרים ומצרימה כי מצרימה, הוא שם המדינה עצמה ומצרים היא כל ארץ מצרים, והעד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה וגו'. ונשב במצרים, וכן בכאן מלת השמימה, כי כאשר יזכירו הכתובים מלת השמים בענין ההסתכלות, הכוונה בו בכל מקום שהוא נראה מן השמים, וכל הצדדין שוין בזה, והוא שהזכיר כאן תחת כל השמים, כלומר בכל מקום שהם, אבל כשיזכיר הכתוב השמימה יכוון אל המקומות הנודעים מדרך החכמה ששם עיקר קביעות הכוכבים, ומתוך ידיעת כחם העצום ומשטרם בארץ יבא האדם לטעות אחריהם, ועל כן אמר פן תשא עיניך השמימה וראית, בעין הלב, כי אין הענין הזה נראה ומוחש לעין רק נודע ונראה ללב מדרך החכמה, ולכך כתוב באברהם (בראשית טו) הבט נא השמימה וספור הכוכבים, שהעלהו למקום עליון למעלה מן הגלגלים ואמר לו הבט למטה השמימה במקום ששם הכוכבים נקבצים אם תוכל לספור אותם.

וראית את השמש ואת הירח. שני המאורות הגדולים, ואת הכוכבים אלו שבעה כוכבי לכת, מעוט כוכבים שנים ועם הה"א הרי שבעה, צבא השמים אלו שנים עשר מזלות, כל לרבות מלאכי השרת, ואמר ונדחת כלי כל הטועה אחריהם הוא נדחה כאדם שמדיחין אותו ונופל ומת.

אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ע"ד הפשט אשר חלק, נתנם לחלקם. ואין להבין לשון חלק כמו גזר, שאם כן היה זה פתח לאומות העולם לומר כי הם מוכרחים לעבוד עבודת אלילים. ומפני שהיא מלה אפשר לטעות בה על כן הוצרכו שבעים זקנים לשנות ולהוסיף לתלמי המלך אשר חלק להאיר להם, ולפיכך פירש מלשון חלק כלומר שנתן המאורות והמזלות לחלקם אם ירצו שיעבדו אותם או יעבדו השם יתברך, אבל לא הכריחם בכך, וכבר נתבאר זה בפרשת בראשית.

וע"ד המדרש אשר חלק, מלשון חלקות, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטרדן מן העולם, שכן דרשו רז"ל (איוב יב) משגיא לגוים ויאבדם, אל תקרי משגיא אלא משגה, מטעה אותם כדי לאבדם. וכן אמרו במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל, אמר ליה רבה בר יצחק לרב יהודה הא איכא עבודה זרה באתרין דכי מצטריך עלמא למטרא מתחזי להו בחלמא, קטולו גברא וייתי מטרא, אמר ליה השתא איכו שכבי לא אמרי לכו דא מלתא, כלומר אלו הייתי מת הייתם מפסידים באור דבר זה, הכי אמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך וגו', מלמד שהחליקן בדברים כדי לטרדן מן העולם, והיינו דריש לקיש דאמר ריש לקיש (משלי ג) אם ללצים הוא יליץ, בא ליטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו.

ויש לך להתבונן שלא אמר פותחין כמו שאמר אצל הטובה מסייעין אלא פותחין לו, כלומר אם רצונו להטמא ולהאמין באמונה רעה ימצא הפתחים פתוחים.


Verse 23

ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך. ע"ד הפשט, תמונת כל דבר אשר צוך ה' אלהיך שלא לעשותו, או יזהיר על מעשה הכרובים, שהם דבר הנפסל, שלא יעשה אותם בארץ כי אם במקדש, וזהו אשר צוך ה' לעשותם במקדש.

וע"ד הקבלה אשר צוך ה' אלהיך, הוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, שחטא בו משה והמרהו בענין הצור, ועל כן הזכיר בכאן וה' התאנף בי לבלתי עברי, ממאמר הכתוב השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם, כאש האוכלת בראש ההר, ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך, ויבא הכתוב כפשוטו ומשמעו כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, מדת הדין הוא, וכבר ראית זה בסיני כאש אוכלת בראש ההר, ואם תעשו כן הרי הוא אל קנא מקנא בעובדי אלילים. ומה שהוסיף מלת הוא, בעבור כי הוא שמו של הקב"ה, כענין שכתוב (במדבר יח) ועבד הלוי הוא, וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולו אנחנו, ואב לכלן (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי, ועל כן הוצרך להוסיף הוא כלומר שמו לא עצמו, שהרי בעצמו אמר הכתוב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי, כי שם הדבר אינו עצמו ממש, והדבר כפשוטו כי רוצה לומר אש אוכלה, כאש אוכלה, כי אצל עובדי אלילים קנאתו תשרוף אותם כאש. ועובדי האש המביאים ראיה מן הכתוב הזה שהבורא אש, הנה אליהו מכחישן שאמר (מלכים א יט) לא באש ה'. גם בכאן תשובתם בצדן שהוסיף ואמר אל קנא, יבאר כי מה שאמר אש אוכלה אינו אלא למשל, והמשל אינו אלא לענין הקנאה.


Verse 24


Verse 25

כי תוליד בנים ובני בנים. נסמכה פרשה זו לענין עבודה זרה שעתידין ישראל שיעבדו עבודה זרה בארץ ושיגלו ממנה בעון זה, ולכך אמר כי תוליד ולא אמר אם תוליד לפי שהוא משמש לשעה שהוא מוכיחן עכשיו והוא מתנבא במה שאירע להם לדורות.

ונושנתם בארץ. דרשו רז"ל, רמז להם שיגלו לסוף תתנ"ב שנה כמנין ונושתנם, שהרי כתיב (שם ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה', ועמד הבית ת"י שנה, טול מהם ארבעים שנה שבמדבר נשארו תת"ן, והקדים שתי שנים להגלותן כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון, וזהו שכתוב (דניאל ט) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, צדקה עשה לנו שמהר הפורענות לבוא שתי שנים קודם זמנה.


Verse 26

העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. כוון הכתוב הזה בעדות השמים והארץ על המלאכים ועל בני אדם. או הכוונה על המטר, ולומר אם יקיימו התורה ימטירו ואם לאו לא ימטירו, וכענין שכתוב (ויקרא כו) ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה.

והחכם ר' אברהם ז"ל פירש בזה כי הזמין עדים שיראום תמיד הם ובניהם דור אחר דור, כי הם העומדים נצחיים, וכן (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', וכן (יהושע כד) הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה.


Verse 28

ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם. לא שיתנבא שעתידין ישראל שיעבדו ע"ז בהיותם בגלות בארץ אויביהם ח"ו, אלא יאמר מאחר שאתם גולין ואתם עובדים לעובדי אלילים כאלו אתם עובדים אלהים אחרים.

אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. הזכיר בכתוב הזה ארבעה חושין והחמישי שהוא חוש המשוש לא הוצרך להזכירו כי הוא בכלל לא יאכלון שהוא חוש הטעם, ודי שיזכיר אחד מן החושים הגופניים שהם שנים, כי השלשה הם רוחניים, והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח, ולכך מצאנום בהקב"ה (בראשית ו) וירא ה', (במדבר יא) וישמע ה', (בראשית ח) וירח ה'. וכן תמצא בדוד שהוצרך לומר (תהלים קטו) ידיהם ולא ימישון, מפני שלא הזכיר לא יאכלון, כי די באחד מן הגופניים. מכאן יש ללמוד מעלת החמשה חושים שבאדם שהם עיקר פעולותיו במעשה המצות, וכן במעשה העבירות, כי בהם יזכה ובהם יענש כי כפי מה שירצה להשתמש בהם, והיו חמשה כנגד חמשה חומשי תורה, וכנגד חמשה אורים שבבראשית, וכגנד חמשה שמות שיש לנפש, והנה הם שלמות הגוף שהוא היכל הנפש, והנפש מראה פעולותיה על ידה, ולכן יגנה הכתוב הע"א בחסרון החושים להורות על מעלתם, כי כיון שהיא חסרה ממעלת החושים ומשלמותם מה כחה וגבורתה להושיע, ואיך יאמרו לאלהיהם בעת צרתם קומה והושיענו, כי מנפלאות חכמת היצירה באדם היו חמשה חושים הללו באדם נטועים בחמשה אברים שהם כלים ושערים לנפש השכלית. ואמרו חכמי המחקר כי נתייסדו באדם בחכמה ובהשגחה עליונה ובסדור נפלא, כי חוש המשוש מתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו האדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מן השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו, יורה על שלמות האדם בחמשה חושים כי מעשה אלהים המה.


Verse 29

ומצאת. היה ראוי לומר ומצאתם בלשון רבים. אבל אלו אמר כן היה נראה כי הרבים הדורשים להקב"ה מתוך גלותם יהיה נדרש להם ולא כן ביחיד, לפי שזכות הרבים גדול, כמו שאמרו אין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר (איוב לו) הן אל כביר ולא ימאס, על כן אמר ומצאת ללמדך כי גם ליחיד ידרש כשידרשנו בכל לבבו ובכל נפשו, ולא יהיה ענינו נגזר אחר הרבים להיותו נמנה בכללן.


Verse 32

כי שאל נא לימים ראשונים. יאמר אין ראוי שיהיה הקב"ה מתיר לכם עון ע"ז כי אם שיעניש אתכם עליה, מפני שאין אומה ולשון חייבין להקב"ה כמו שאתם חייבין לו, ואם תשאל על ימים ראשונים תמצא שלא קירב הקב"ה שום אומה זולתכם, השמע עם קול אלהים וגו'.

ומדרך השכל כל נברא חייב לעבוד בוראו ולשבח אותו אבל לא כישראל, הוא שאמרו רז"ל (תהלים קיז) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, וכ"ש אנו שגבר עלינו חסדו. וכן מצינו שעובדי כוכבים אינם ראוים להזכיר ה' המיוחד ולא לברך אותו כי אם ישראל, והוא שכתוב (שם קמה) תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו, ואנחנו שיש לנו ידיעה בשמו המיוחד, נברך יה, כלומר ה' הנסתר והמיוחד, ומה שלא הזכירו שלם, הכוונה בו שאנחנו נברך אותו בעוה"ז ובעוה"ב שנבראו ביו"ד ה"א ועל כן אמר מעתה ועד עולם.

למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. נעל דלת השאלה, שאין לך רשות לשאול מימים ראשונים אשר היו לפניך כי אם מבריאת העולם ואילך לא קודם לכן, כי זה מן החקירה הנמנעת שאסור לשאול ולדבר עליו, כענין שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. וכן דרשו במסכת חגיגה (איוב כ) הזאת ידעת מני עד מני שים אדם עלי ארץ, התורה היתה מקודם שנברא העולם אבל אתה אין לך רשות לדרוש אלא מני שים אדם עלי ארץ.

הנשמע כמוהו דבק עם השמע עם כלומר הנשמע כמוהו שישמע עם כאשר שמעת אתה ויחי, כלומר שיחיה כי לא יגיע לשמוע עד שתפרד נפשו מעליו, או י"ל ויחי שיחיה אחר המיתה כמו שעשית אתה וזה ירמוז למה שדרשו רז"ל בדבור ראשון פרחה נשמתן שנאמר (שיר ה) נפשי יצאה בדברו, והוריד הקב"ה טל מן השמים והחיה אותם וכן אמרו ישראל אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו כלומר ומתנו ודאי כמו בפעם ראשון מכאן שהיה תחית המתים במעמד הר סיני וכמו כן עמד בו השמש כמו שעמד ליהושע, וכן נתבאר במדרש אלה הדברים רבה וכבר הזכרתי זה בסדר וישמע יתרו.


Verse 34

או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות. הם נסיונות, כמו שהיה משה אומר לפרעה (שמות ח) התפאר עלי. באותות. סימנים במטה, כענין (שם ד) מזה בידך. ומופתים. אלו עשרה מכות. ובמלחמה. על הים, שנאמר (שם יד) כי ה' נלחם להם, או על מכת בכורות ועל השבטים שעשה באלהי מצרים. וביד חזקה. שיצאו ביד רמה. ובזרוע נטויה. בעמוד אש וענן. ובמוראים גדולים. קריעת ים סוף לישראל וטביעת המצריים בו. במצרים לעיניך. מה שהזכיר לעיניך, דרך הכתוב לומר כן לפעמים שידבר בלשון רבים ויחזור מיד ללשון יחיד, וכמוהו (ויקרא יט) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה. אבל נראה לי כי אולי הזכיר לעיניך כדי שיתחיל הכתוב באל"ף ויסיים בכ"ף שהוא מספר שם אהיה, כי בזה השם נשתלח משה לישראל, מדת הדין אשר במדת רחמים, זרוע נטויה במוראים גדולים, ותכלית הוצאה זו לצורך התורה, ולכך סמך לו אתה הראת לדעת וגו' מן השמים השמיעך את קולו. ותמצא בפסוק זה כ"ב אותיות האלפ"א בית"א, וכן תמצא בעשרת הדברות כל אותיות האלפ"א בית"א, ומתחיל באל"ף אנכי ומסיים בכ"ף לרעך.


Verse 35

אתה הראת לדעת. יאמר אתה הראית אותות ומופתים שמתוכם תוכל לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, וכן בסמוך והשבות אל לבבך.

ופקח עיני שכלך בזה כי לא תמצא בכל התורה כלה שיאמר בשום מקום האלהים הוא ה' אלא ה' הוא האלהים, וכן בענין אליהו (מלכים א יח) ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים, כי יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, ובכלל המפורסמים הנסתרים, והמשכיל יבין.


Verse 36

מן השמים השמיעך את קולו. באור הכתוב, מן השמים יצא קולו להשמיע לכם אבל לא שמעתם דבור עד שהיה בתוך האש, זהו ודבריו שמעת מתוך האש, שאם לא כן איך יאמר עתה כי מן השמים שמעו ואח"כ אמר כי מתוך האש שעל ההר שמעו.


Verse 37

ותחת כי אהב את אבותיך. רוצה לומר השמיעך את קולו לאהבת האבות.

ויבחר בזרעו. יחזור ליעקב השלישי באבות, ולכך לא אמר בזרעם כי יכנסו בכלל עשו וישמעאל ויתר העמים. ולכך אמר בסדר והיה עקב (דברים י) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר (בזרעו אחריו) [בזרעם אחריהם] בכם מפני שאמר (בזרעו) [בזרעם] הוצרך לומר בכם, להוציא עשו וישמעאל. והיה אפשר לומר ובעבור כי אהב או למען, אבל אמר ותחת כלשון (שמות כד) ותחת רגליו, והם שנים בתורה לא יותר, וירמוז למה שדרשו האבות הן הן המרכבה.

ויוציאך בפניו. ע"ד הפשט, בעצמו, מלשון (שמואל ב יז) ופניך הולכים בקרב.

וע"ד המדרש בפניו בכעסו, מלשון (שמות לג) פני ילכו, (שמואל א א) ופניה לא היו לה עוד, והענין בכעס שכעס על המצריים.

וע"ד הקבלה ויוציאך בפניו זה מלאך הפנים, שנאמר (ישעיה סג) ומלאך פניו הושיעם, בכחו הגדול שבקרבו, והבן זה. ועוד יכלול הכתוב זכות האבות שבזכותם יצאו ממצרים, בפניו זה יעקב שכן כתיב (תהלים כד) מבקשי פניך יעקב סלה, בכחו זה יצחק, הגדול זה אברהם. והתחיל מיעקב למעלתו כי הוא החוט המשולש בזכות האבות, וכן הקו האמצעי עיקר, וכן במקום אחר יתחיל מיעקב בפסוק (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב.


Verse 39

והשבות אל לבבך. זה מצות עשה מן התורה בידיעת השם יתברך, שנצטוינו לדעת אותו ולחקור על אחדותו ושלא נסמוך על הקבלה בלבד. והידיעה הזו היא מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים ונבראיו העליונים והשפלים.

והנה ידיעה זו היא האפשרית אבל הידיעה מצד מהותו ועצמותו נמנעת וא"א לעמוד עליה, ועליה נאמר (משלי כה) כבוד אלהים הסתר דבר. ומפני שאין ענין האלהות שישיגנו האדם בשכלו בתחלת מחשבתו, לכך הזכיר בו לשון והשבות אל לבבך כאדם שמתבונן בדבר ויצטרך לחזור ולהתבונן, כענין שמצינו באליהו (מלכים א יט) לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, ענין הכתוב כי כשיחשוב עליו האדם מהו אם הוא רוח או רעש או אש, יחזור ויסתור בנין מחשבתו בכל מה שיחשוב עליו, ואחר המחשבות כלם לא ימצא כי אם העלמה ובלימה, וזהו ואחר האש קול דממה דקה, כענין שנזכר בספר יצירה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. ואמר לבבך ולא אמר לבך, כי שתי יצרים יש באדם, יצר טוב ויצר רע, ובא ללמד שאם יטענו יצרו לנטות מדרך האמונה ח"ו ולהאמין שתי רשויות, אז ישיב אל לבו כי הוא אחד בשמים ובארץ, ולכך סיים אין עוד. וענין השבת הלב הוא הדבר שצריך עיון גדול ודעה יתרה, ממה שאמר הנביא ע"ה (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר, והענין הזה הוא שיחשב בלבו כי ה' הוא האלהים מנהיג העולם, בשמים אלו הגלגלים, ממעל אלו המלאכים, ועל הארץ העולם השפל, מתחת אלו מעמקי תהומות, וכל זה נכלל בלשון הכתוב שאמר שלמה ע"ה (משלי כה) שמים לרום וארץ לעומק, ואמר אין עוד, בכל העולמות כלן.


Verse 41

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן. יגיד לך הכתוב כי משה כשהבדיל ערי מקלט האלה בארץ בני גד ובני ראובן אמר לישראל דברי הברית שיזכיר בסמוך, ואע"פ שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלש בארץ כנען מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצותיו וצדקותיו אשר עשה. ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות, ואפשר שנאמר כי לזה רמזו רז"ל במדרש שאמרו (שמות לד) פסל לך, הפסולת שלך, משם נתעשר משה. באו לומר כי מן המצות שהן קלות בעיני האדם משם נתעשר משה, כלומר שעלה להשגה גדולה כי הוא העושר האמתי ואין צריך לומר באותן המצות שהן עיקר התורה ויסוד האמונה.

מזרחה שמש. דרשו רז"ל כל מי שהורג נפש גולה למזרחה של שמש, שכן אדם הראשון גרם מיתה לכל תולדותיו מה כתיב ביה (בראשית ג) וישכן מקדם לגן עדן וגו', וכן קין שהרג להבל גלה למזרחה של שמש שנאמר (שם ד) וישב בארץ נוד קדמת עדן.


Verse 43

את בצר במדבר. וכתיב בתריה וזאת התורה, ודרשו רז"ל במסכת מכות פרק ואלו הן הגולין מכאן שדברי תורה הן מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגרסיה, סליק אארזא דבי רב, פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. ושם עוד אמר ריש לקיש שלש טעיות עתיד שרה של רומי לטעות, דכתיב (ישעיה סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, טעה שאינה קולטת אלא בצר במדבר והוא גולה לבצרה, טעה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד, טעה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך.

בארץ המישור לראובני. בחלקו של ראובן. מה טעם, לפי שראובן פתח בהצלת נפשות תחלה, שנאמר (בראשית לז) וישמע ראובן ויצילהו מידם, וכתיב (שם) ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, לכך מפרישין ערי מקלט בחלקו של ראובן. וזה שכתוב (משלי כח) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, עד בור, עד תחומו של ראובן שכתוב בו (בראשית לז) וישב ראובן אל הבור.


Verse 44

וזאת התורה אשר שם משה. הם הדברות שיזכיר בסמוך אחר פרשה זו.

ובמדרש וזאת התורה, מוסף על ערי מקלט, מה ערי מקלט מצילות מן המיתה אף התורה כן, ולא עוד אלא שהיא מצלת יותר מערי מקלט, שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגין, והתורה בין שוגגין בין מזידין. אמרו ישראל למשה אם בטלו ערי מקלט להיכן אנו בורחין, אמר להן להתורה, שנאמר וזאת התורה, הדא היא דכתיב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה.