קטגוריה:שמות ג כא

אלוהים ידע שהוא יכה את מצרים בעשרת המכות, כדבריו: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי" (ביאור:שמות ג כ), אולם בכל זאת אלוהים מודיע למשה "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם", כאילו שאנשי מצרים לא יסבלו כל כך, והם יאהבו את בני ישראל.

למעשה המכות נועדו להראות את נפלאות אלוהים, וכל מכה היתה מיועדת למספר אלים מצריים כדי להשפיל אותם ולהראות את גדולת אלוהים למצרים ולבני ישראל, כדברי אלוהים: "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (ביאור:שמות יב יב). אנשי מצרים לא נפגעו, כפי שרואים שאלוהים הודיע למשה להזהיר את אנשי מצרים להכניס את כל הצאן והאנשים לבתים כדי לא להפגע בברד (ביאור:שמות ט יט).

לא ברור איך אליהם גרם שהמצרים יאהבו את בני ישראל, אולם לאחר שהמצרים ראו את גדולתו של אלוהים, הם הבינו שהם חייבים לכבד אותו ואת המאמינים בו כדי שגם הם יזכו לברכה מהאל הגדול הזה. כך גם אמר פרעה למשה ואהרון בשלחם לחגוג לאלוהים, "וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות יב לב).

בהמשך, משה כתב, לפי הוראת אלוהים, את החוק: "וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ" (דברים טו יב-יד), והיה הגון וראוי שהמצרים, שמשחררים את בני ישראל מעבדותם, יתנו מתנות לבני ישראל.

אלוהים יודע שהוא יוציא את בני ישראל ממצרים מבית עבדים.
אולם המשפט מתחיל "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן", כאילו שהיתה אפשרות שבני ישראל לא ילכו. נראה שאלוהים היה מודע שחלק מהעם לא ילך ויעדיף להשאר במצרים ולחיות תחת שלטון פרעה כמו כל המצרים. גם בהמשך אנו שומעים תלונות של בני ישראל: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר, וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה).

אלוהים מודיע למשה, שרק אלה שיצאו יקבלו רכוש נוסף, ולא ילכו ריקם.

סביר שהמצרים היו מוכנים להשאיל לאלו שיוצאים, כי כך הם יזכו לברכה. אלו שלא כיבדו את אלוהי ישראל, ברור שאין צורך להשאיל להם דבר.

כבר בתקופת אברם, אלוהים ידע שבני ישראל ירדו למצרים ויהפכו לגוי גדול ועשיר. במתכונת סיפור בני ישראל במצרים, אלוהים כבר ניסה את מצרים כאשר אברם ושרי ירדו לשם בשנת רעב, פרעה לקח את שרי לביתו, נתן מתנות לשרי ואברם, ולאחר שאלוהים היכה את ביתו במחלה, פרעה שלח את אברם ושרי ולא לקח חזרה את מתנותיו (ביאור:בראשית יב כ).
כדי להקל על בני ישראל לעשות את רצונו, ולסבול בגלותם, אלוהים נשבע לאברם שזרעו יהיו עבדים בארץ לא להם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ביאור:בראשית טו יד).

כדי להראות שהבטחתו היתה אמת, אלוהים מודיע למשה שהוא ידאג שהמצרים יאהבו את בני ישראל, וישאילו להם "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (ביאור:שמות ג כב) וכך בני ישראל לא יצאו ריקם.

תוכניתו של אלוהים מבוססת על המצב המתואר:

1. בני ישראל הגיעו למצרים והתעשרו שם מאוד מאוד, כי יוסף ארגן להם לקבל בחינם, ולגור באדמת הדלתה הבוצנית שהיתה ריקה מאוכלוסיה, ונתן להם חוזה אספקה של מקנה לפרעה וממשלתו (ביאור:בראשית מז ו).
2. בני ישראל נקזו ויבשו את הביצות, ועשו אותם לאדמה הטובה ביותר במצרים.
3. בני ישראל בנו בתים בנחלתם, והעסיקו מצרים כמשרתים.
4. כאשר בני ישראל השאילו חפצים יקרים של כסף וזהב, ונתנו כערבון את אדמתם ובתיהם למצרים המלווים להם, וכך הם הפקידו בהעדרם את בתיהם בידי המצרים.
5. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, רכושם נשאר ללא בעלים, נטוש.
6. המלווים ראו ברכוש בני ישראל ערבון/פיקדון לרכוש שהם נתנו. כאשר בני ישראל יצאו, המלווים מיד הלכו לשמור על רכוש העברים, כדי שגנבים לא יחבלו וישדדו את הערבון שלהם.
7. כאשר בני ישראל לא שבו, המלווים לקחו בעלות על הערבון/פיקדון בצורה מסודרת, ללא אלימות, שוד, הרס, ומהומה.

רק מצרים טובי לב, שהבינו שאלוהים נתן את "חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם", היו מוכנים להשאיל לבני ישראל חפצים יקרים. כך המצרים האלה סימנו את עצמם, כשם שבני ישראל סימנו את מזוזות בתיהם (ביאור:שמות יב ז), ואלוהים הציל אותם מאובדן רכוש, והעניק להם בעלות על בתי ואדמות בני ישראל.