גור אריה על רש"י דברים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פסוק א[עריכה]

[א] כל צד צפון הוא עלייה. לפי שהוא התקרבות לארץ, ששייך בו עליה, שארץ ישראל היה בצפון שלהם, לפיכך לצד צפון יקרא עליה:

פסוק יא[עריכה]

[ב] באמת איש באמת עוג. והקשה הרא"ם, דאם כן עדיין לא ידענו המדה, שלא ידענו השיעור שיש לעוג. ותירץ הרא"ם, דלא בא הכתוב רק להגיד שהיה משונה משאר בני אדם, דשאר בני אדם גבוה ארבע אמות מאמותיו, וזה היה גובהו שמונה אמות מאמותיו. ולא נראה זה, דשמא אמותיו קצרים כפל שאר בני אדם, ואם כן לא הגיד לנו חידוש כלל. ונראה, דפירוש "באמת איש" כלומר בכל איש הגדול, והשתא מגיד לך הכתוב הרבה, כי כל איש הגדול, שידוע דאדם אפילו הוא ארוך הרבה - יש לך לשער בו את אלו אמות. כי הכתוב אומר "באמת איש", שלא היה יותר גדול. ומה שדרשו רז"ל (אונקלוס כאן) כי זהו עוג, קושטא דמילתא, שלא נמצא איש גדול כעוג, וזהו פשוט. והשתא נכונים דבריהם, והם משמעות המקרא "באמת איש", מי שיהיה הגדול בעולם:

[ג] ההוא יקרא ארץ רפאים היא אותה שנתתי כו'. דלשון "ההוא" למעט בא, זאת ולא אחרת, וצריך לפרש לאפוקי ארץ מואב:

פסוק יב[עריכה]

[ד] אינו מחובר לראשו של מקרא. כלומר, שאין פירוש "ואת הארץ ירשנו מערוער וגו'", דהא למעלה כתיב (פסוק ח) "מנחל ארנון עד הר חרמון", וכאן אומר "מערוער וחצי הר הגלעד", אלא דלמעלה מדבר בירושה, וכאן מדבר שנתן אותה לראובני ולגדי:

ומה שהפך רש"י הפירוש, וכתב "ההוא יקרא ארץ רפאים" לפני זה, לומר גם כן ד"ההוא יקרא ארץ רפאים" קאי על כל הארץ אשר ירשו עד הר חרמון, הכל יקרא ארץ רפאים, לא כפי מצב הפסוק שכתב אחר "מערוער אשר על נחל ארנון וחצי הר הגלעד ויתר הגלעד", שיהיה זה בלבד נקרא "ארץ רפאים", דודאי דהכל יקרא "ארץ רפאים", דאם לא כן, למה היו כובשין אותו, כיון שלא נקרא "ארץ רפאים":

פסוק טז[עריכה]

[ה] כל הנחל וגבול מעבר לשפתו. כלומר, האי "וגבול" קאי על גבול (הירדן) [הנחל], שבגבול (הירדן) [הנחל] מעבר לשפתו היה גם כן להם. וכדי שלא יקשה, שהכתוב אומר "ועד נחל ארנון תוך הנחל", משמע שהגבול הוא עד תוך הנחל, תירץ דהכי פירושו 'עד ועד בכלל - ועוד מעבר לשפתו', ויהיה פירוש הכתוב נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל, וגם הנחל בכלל, ועוד מעבר לשפתו, שהוא גבול הנחל:

פסוק יח[עריכה]

[ו] לבני ראובן וגד הוא מדבר. אף על גב שכל הספר מדבר עם ישראל (רש"י לעיל א, א), המקרא הזה מדבר נגד בני ראובן ובני גד, שהיו עוברים חלוצים (כ"ה ברא"ם):

[ז] לפי שהיו גבורים וכו'. ולא מפני שנתן להם משה בעבר הירדן מזרחה חלקם - לכך הבטיחו לעבור חלוצים (במדבר ל"ב, י"ז), דאין סברא בשביל שנתן להם חלקם בעבר הירדן מזרחה - יסכנו עצמם יותר משאר ישראל:

פסוק כג[עריכה]

[ח] ואתחנן אין חנון בכל מקום וכו'. פירוש "ואתחנן" הוא לשון חנם, כי 'חנם' שרשו 'חנן', כי המ"ם בלשון 'חנם' נוסף, כמו מ"ם של "רקם" (שמות ג', כ"א), וכמו שכתב הראב"ע בפרשת משפטים, ושורש המלה 'חנן', כי הנו"ן השניה היא נבלעת בדגש של נו"ן 'חנם', כדרך לשון הקדש:

[ט] אין מבקשים אלא מתנת חנם. ובודאי הא דכתיב אצל משה לשון תפלה, "ואתפלל אל ה'" בפרשת עקב (להלן ט, כו), אין זה קשיא, שהצדיקים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כאשר מתפללים על עצמם, שאינם מתגאים הצדיקים לומר שיש להם זכות. וכשהם מתפללים על אחרים, אינם מבקשים מתנת חנם, אדרבא, כשהוא מתפלל על אחר - מזכיר זכות אותו האחר שהוא מתפלל עליו, ואין בזה שום גאוה:

אבל קשה עדיין מחנה, שכתב אצלה (ר' ש"א א, י) "ותתפלל חנה אל ה'", וכן בחזקיה, שהיה מתפלל גם כן על חייו, כתיב (ר' מ"ב כ, ב) "ויתפלל חזקיה אל ה'". ויש לתרץ, כי חנה נמי מתנת חנם היתה מבקשת, וגלי הכתוב גבי אדון הנביאים שלא היה מתפלל בזכות עצמו, אף על גב דודאי יש לתלות במעשיו, כל שכן בשאר חסידים, שאינם כל כך במדריגתו, שאין לתלות במעשים שלהם. ולפיכך "ותתפלל חנה" גם כן מתנת חנם היתה מבקשת, אף על גב דכתיב "ותתפלל", דאטו מי שמבקש מתנת חנם אינו מתפלל גם כן. וגלי הכתוב כאן שמתנת חנם הוא:

מיהא גבי חזקיה אין לומר כן, שבפירוש כתיב שהיה תולה בזכותו, שאמר (ר' מ"ב כ, ג) "זכור אשר התהלכתי לפניך באמת ובתמים". אלא דהיינו מה שאמרו חז"ל שלא יפה עשה חזקיה במה שהיה תולה בזכותו, שאמרו (ברכות דף י:) כל התולה בזכותו - תולין לו בזכות אחרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב כ', ו'). משה היה תולה בזכות אחרים, שאמר "זכור לאברהם וליצחק וגו'" (שמות ל"ב, י"ג), ותלה הכתוב בזכות עצמו, שאמר (ר' תהלים קו, כג) "לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית":

[י] לפי שאמר לו וחנותי וכו'. פירוש, מה שהתפלל בלשון "ואתחנן", דמנא ידע משה שהקב"ה נותן מתנת חנם, שאין בשר ודם נותן מתנת חנם, ומנא ליה שמדת הקדוש ברוך הוא שנותן מתנת חנם, לכך קאמר 'לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא "וחנותי וגו'" (שמות ל"ג, י"ט) ', ידע משה רבינו עליו השלום שהקדוש ברוך הוא נותן מתנת חנם:

[יא] דבר אחר. לפי שקשה ללשון ראשון, דעדיין לכתוב "ויתפלל", ואפילו הכי מתנת חנם הוא, שהרי בפירוש כתיב מתנת חנם, שאמר (פסוק כד) "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך", כמו שפירש רש"י אחר זה, אם כן לא היה מזכיר כלל שום זכות, אלא שיזכה במדת טובו של הקדוש ברוך הוא, ולפיכך תירץ 'דבר אחר':

[יב] שמא הותר הנדר וכו'. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:

ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר' במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש"י אצל "ההוא יקרא ארץ רפאים" (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג - לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת חקת (במדבר כ"א, כ"א), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל"ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" (ר' במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר ל"ב, א'-ה'), היה משה סובר אחר שהשבועה היא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי", ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו "אשר נשבעתי לאבותם", והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר - בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום:

ומכל מקום היה אומר צריך אני להתפלל, שאף על גב שהנדר בטל מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו, סוף סוף העונש לא בטל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה להעניש אותו שלא יבוא לארץ, כי מה שבטל זה - והביאם אל ארץ סיחון ועוג - היה ממילא, כמו שפירשנו למעלה, שבעת שבא לשם לא היה הארץ של ישראל, ולא יאמר עליה "לא תביאו הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם", ואם כן הקדוש ברוך הוא יקיים דבריו ויענוש בלא שבועה, דשבועה דל מהכא - העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש, אחר שנתבטל השבועה:

אמנם לפי האמת לא נתבטלה השבועה, שמה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם" היה על עיקר הארץ, והוא מעבר הירדן והלאה:

[יג] זה אחד משלשה מקומות וכו'. זהו האחד, והשני - "ויצעק משה אל ה' לאמר" אצל מרים (במדבר י"ב, י"ג), שאין תלמוד לומר "לאמר", אלא אמר הודיעני אם מרפאה אם לאו (רש"י שם). וכן "וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלקי הרוחות" (ר' במדבר כז, טו-טז), הודיעני נא אם תמנה עליהם פרנס (רש"י שם). ובספרי (כאן) שנו "וידבר משה לפני ה' לאמר" (שמות ו', י"ב), הודיעני אם אתה גואלן אם לאו וכו'. והקשה הרא"ם, דצריך עיון למה רש"י לא הביאו:

ויראה דרש"י לא הביא רק אותם שהיה משה מתפלל עליהן, והם אלו שלשה, דכתיב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא". וכן היה מתפלל על מרים. והיה מבקש מלפניו "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה". ולא הביא עמהן "וידבר משה לפני ה'" דפרשת וארא (שמות ו', י"ב), כי אותה בקשה - שיודיע לו אם גואל אותם אם לאו - לא היה בקשה גמורה, שלא היה מבקש עתה שיגאל ישראל, רק שרצה לדעת אם יגאל ישראל, ולכך לא חשיב אותו עמהם:

אבל בספרי בפרשת פנחס (במדבר כ"ז, ט"ז) אצל "יפקוד ה' וגו'", מנה אלו שלשה, ומנה גם כן עמהם "וידבר משה לפני ה'" דבפרשת וארא, אף על גב שלא היה מבקש עתה על גאולתם, מכל מקום היה חפץ בגאולתם, ורצה לדעת אם יגאל אותם. ומכל מקום לא חשיב (ספרי שם) עמהן "ויצעק משה אל ה'" דבפרשת בשלח (שמות י"ז, ד'), משום דשם היה מבקש להודיע אותו אם יפול בידיהם אם לא, ולא היה זה שאלה ראויה, שהרי השיב לו הקב"ה, אתה אמרת "עוד מעט וסקלוני" (שם), ואמר לו "לך עבור לפני העם" (ר' שם שם ה), 'וראה אם יסקלוך, [למה] הוצאת לעז על בני' (רש"י שם), ולכך לא חשיב זה. אבל בספרי בפרשת ואתחנן חשיב שם גם זה עמהם, ששם בא למנות כל המקומות שאמר משה להקדוש ברוך הוא שיודיעהו תשובה על דבריו. כך יראה נכון:

פסוק כד[עריכה]

[יד] א"ד רחום בדין. הקשה הרמב"ן, שרש"י לא דק, שהשם הראשון כתבו בא"ד, והשני ביו"ד ה"א, שהוא מדת הרחמים (ספרי כאן), "אלקים" זו מדת הדין (שם). והרא"ם תירץ ויישב דברי רש"י מה שלא כיוון אליו כלל, שפירש כי כוונת רש"י על שם האחרון שנכתב בה"א ונקרא 'אלקים', ועליו רוצה לפרש 'רחום בדין', כי אחר שהוא נקרא בשם 'אלקים' ונכתב בשם ה', פירושו 'רחום בדין', והשם הראשון הוא הזכרה בלבד והתחלת התפילה, כאילו אומר א"ד, שאתה רחום בדין. ואין זה כוונתו, שאיך יתכן זה שיהיה הקריאה והכתיבה דבר אחד, והם שני דברים מחולקים - הקריאה מן הכתיבה. ובכל מקום שדרשינן הקריאה והכתיבה - דרשינן כל אחד בפני עצמו, כמו שדרשו (ב"ר לד, ח) "הוצא" כתיב (בראשית ח', י"ז), 'היצא' קרי, כמו שפירש רש"י בפרשת נח (שם), וכן בכל מקום:

אך לא ידעתי מנין להרמב"ן ז"ל דבר זה - שהשם הראשון רחמים והשם השני דין לפירוש רש"י, שהרי אף לדברי הרמב"ן כמו שהביא לשון דברים רבה (ב, ז), שפרשו רבותינו ז"ל אלו שני השמות כך; אם בדין מתבעי הב לי, אם ברחמים מתבעי הב לי. ומשמע מדבריהם שהם מפרשים השם הראשון - שהוא שם א"ד - דין, כי הוא לשון אדנות, שהוא מושל על בריותיו לעשות כרצונו במדת הדין. לפיכך השם הראשון לשו ן דין, ושם השני הוא שם של רחמים. וכך הוא דעת רש"י גם כן, כי מה שאמר ה' [אלקים] 'רחום בדין', אין השם הראשון רחמים והשני דין, אבל איפכא, הר אשון - שהוא לשון אדנות - הוא דין, והשני הוא רחמים, כדמוכח באלה דברים רבה (שם). וגם בפרשת לך לך אצל "ה' אלקים מה תתן לי" (בראשית ט"ו, ב'), וכך פירושו, א"ד - שאתה יושב בדין, בשם של רחמים רחם עלי. וכן ראוי להיות, כי כאשר יאמר 'רחום בדין' על כרחך פירושו בדין שאתה יושב - רחם עלי. ואם כן ראוי שהשם א"ד - שהוא דין - קודם, ואחר כך שם הרחמים:

[טו] פתח להיות עומד ומתפלל וכו'. דאם לא כן, "אתה החילות" למה ליה, לכתוב 'אתה הראת וגומר':

[טז] גדלך זו מדת טובך. דאם לא כן, מאי ענין "גדלך" לתפילתו, דהוי להתפלל מיד "אעברה" (פסוק כה). ומה שפירש "ואת ידך" 'זו ימינך שהיא פשוטה', דאם לא כן, מה שייך זה אל תפילתו של משה, אלא שמזכיר מדת טובו, וכן מזכיר שהיא פשוטה לקבל שבים, וכן יקבל תפלתו. וכן "מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה וגומר", מזכיר שיוכל לבטל הגזירה (רש"י ד"ה אשר), ואין מוחה בידו:

[יז] הראיני מלחמת שלשים ואחד מלכים. ואם תאמר, מאי סברא היא זאת - בשביל שעשה לו טובה אחת יעשה לו טובות הרבה, ויעקב אמר (בראשית ל"ב, י') "קטונתי מכל החסדים" בשביל שעשה הקדוש ברוך הוא עמו טובות הרבה. יש לומר, הני מילי כשהם טובות מחולקות, כשנעשה לו האחת אין לעשות אחרת, כמו שאמר יעקב "קטונתי מכל החסדים". אבל בענין אחד, לפי שמלחמות סיחון ועוג הוא מעין כבוש הארץ, שהרי גם ארץ סיחון ועוג ירשו ישראל כמו ארץ כנען, אחר שהתחיל להראותו - יש לו לגמור, שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן (תנחומא עקב, ו) לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור, הכי נמי כיון שהתחיל בה - יש לגומרו:

פסוק כה[עריכה]

[יח] ההר הטוב זו ירושלים. נקרא ירושלים "ההר הטוב", ובית המקדש "לבנון", כי (ש) כמו שההר הוא נבדל בגבהותו ורוממתו משאר הארץ, כן ירושלים ניכר רוממותו בין שאר ישוב הארץ. ובית המקדש בתוכו מדמה ל"לבנון", שהוא מקום על הר מוציא אילנות, והאילנות הם נקראים "לבנון", והם נבדלים מן הארץ לגמרי, כן בית המקדש הוא נבדל מן מקום הארץ בקדושתו, עד שהיה קודש קדשים. וזהו שדרשו ז"ל (יומא דף לט:) למה נקרא שמו "לבנון", שהוא מלבין עונותיהם של ישראל. פירוש, כי מפני זה נקרא "לבנון", על שהמקום הזה הוא נבדל בקדושתו ממקום הארץ, שהארץ היא חומרי ביותר, לכך בית המקדש מלבין עון ישראל. שהאדם שחטא, שנטה אחר יצר של חומרו, המקום הזה שהוא נבדל בקדושתו מן הארץ, שלכך נקרא "לבנון" על שם שהוא נבדל מן הארץ החומרית ביותר, ולכך הוא מלבין עונותיהן, שכאשר יעבדו במקדש - שהוא קדוש אלקי - יסולק מהם החטא שהוא לאדם החומרי, ופירוש זה ברור:

פסוק כו[עריכה]

[יט] נתמלא חמה. מלשון עברה (כ"ה ברא"ם). ומה שהוסיף 'נתמלא חמה', מפני לשון התפעל, שצריך לפרש כך "ויתעבר", שהוא משמש על עצמו, כמו כל לשון התפעל:

[כ] אתם גרמתם לי. פירוש, אלמלא שהכעיסו את משה במעשיהם - לא היה בא לכלל החטא. וכדי שלא תפרש "ויתעבר ה' למענכם" שבשביל שקרא אותם "מורים" (במדבר כ', י') היה העונש עליו, וזהו משמעות "ויתעבר ה' בי למענכם", בשביל כבודכם, הביא ראיה שהרי הכתוב מספר מה שעשו ישראל "ויקציפו על מי מריבה" (תהלים ק"ו, ל"ב), וכתיב אחריו (שם) "וירע למשה בעבורם", ולא נוכל לפרש בשביל כבודם, שהרי מזכיר כל הרעות שעשו, כמו שנאמר "ויקציפו על מי מריבה", ולא היה לו להזכיר שהיה מעניש את משה, אם לא שפירושו שבשביל שהכעיסו את משה היה מעניש אותו:

[כא] שלא יאמרו הרב כמה קשה וכו'. דאם לא כן, למה אמר "רב לך" שאל יתפלל עוד, יתפלל ומה בכך. ובספרי משמע שפירושו "רב", כלומר יש לך רב, כי אני רבך, ואל תתפלל עוד, שאין לתלמיד להפציר כל כך ברב, 'שלא יאמרו כו:

[כב] דבר אחר. שקשה ללשון ראשון, דלא הוי לכתוב "רב לך", ודי במה שכתוב אחריו "אל תוסף דבר בדבר הזה":

פסוק כז[עריכה]

[כג] שבקשת ממני וכו'. פירוש, מה ענין תשובה זאת לבקשת משה, שבקש לעבור הירדן (פסוק כה), והוא השיב "וראה בעיניך", השיב לו דבר שלא שאל, ותירץ, שהרי עיקר שרצה לעבור - אלא כדי שיראה את הארץ, והשיב לו הקב"ה הרי אני מראה לך את כולה, והשתא הוי מענין בקשתו:

[כד] על הטרחות ועל המריבות. דאי בענין הכבוש והנחלה, זה כתוב אחריו "וחזקהו ואמצהו", אלא כאן מלתא אחריתי 'על הטרחות ועל המריבות' (כ"ה ברא"ם):

[כה] ואמצהו בדבריך. שאיך יחזקהו, ואין בידו לחזק אותו, אלא שיחזק אותו בדבריו כדי שלא ירך לבבו, כמו שמפורש:

פסוק כט[עריכה]

[כו] ונשב בגיא ונצמדתם וכו'. דמאי ענין זה לכאן - "ונשב בגיא מול בית פעור", אלא כך פירושו, כי ישבנו בגיא, ונצמדתם לעבודה זרה, וזכיתם למחילה, ואני לא זכיתי לזה (כ"ה ברא"ם). ולפי זה קשיא, דלא הוי להפסיק כל כך בשתי פרשיות. ויש לתרץ, שלא יהיה פירושו בשביל שחטאו בעבודה זרה בפעור - צריכין לשמוע אל המצות ואל החקים ואל המשפטים, ואם כן מי שלא חטא - אין צריך לשמוע אל החקים, שהרבה בישראל שלא חטאו בפעור, לכך חלק אותו לשנים, ולומר כי הוא דבר בפני עצמו, שכל ישראל ישמעו אל המצות ואל החקים ואל המשפטים, שאפילו צדיק גמור ולא חטא, חייב לעשות כל המצות, ולא יאמר כיון שלא חטאתי אין אני צריך כל כך לדקדק במצוה:

והקשה מהרא"י, למה זכר עון פעור - שנמחל הכל, יותר משאר עון. ושתי תשובות בדבר; חדא, שהיא באחרונה, ועדיין לא נמחל הכל, כדכתיב בקרא ביהושע (ר' יהושע כב, יז) "המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו [עד היום הזה]". ועוד תשובה, כי לא כתיב בכל שאר העבירות "ונצמדתם" כמו שכתוב בעון פעור (כאן, ובמדבר כה, ה), ודרשו ז"ל שנעשו ישראל לפעור כמו צמיד פתיל, כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סד.), אפילו הכי "אם שמוע תשמעו", והכל נמחל, ופשוט הוא: