קטגוריה:בראשית לב י

[טו] נתמעטו זכיותי וכו' לכך אני ירא שמא נתלכלכתי בחטא. פירוש שאין לומר מפני מעוט זכיות בלבד יש לו לירא, דסוף [סוף] כשהבטיחו הקב"ה לא הבטיחו שאם יעשה לו טובות שתתבטל ההבטחה, אלא אם יתלכלך בחטא תתבטל ההבטחה. ו'לכלוך בחטא' נמי לא הוי מידי אם היה לו כל זכיות שלו, דהיו מגינים על חטא שלו, והיה מנכה מיעוט עבירות כנגד זכיות הרבים שלו, אבל יש לחוש שנתלכלך השתא בחטא - והזכיות נתמעטו, לכך היה ירא. והשתא מה שהקשה הרמב"ן על זה דהא לא שייך 'נתמעטו זכיותי' דהא הזכיר לו הבטחה זאת שהבטיחו בצאתו מבית לבן "ה' האומר אלי" (פסוק ט), ומשם ואילך לא עשה עמו חסדים עד שהיה ירא, אין זה קשיא, דעיקר יראה היה שמא נתלכלך בחטא כמו שאמרו רז"ל (ברכות דף ד.), אלא הזכיר 'מיעוט זכיות' דהיה ירא עכשיו דיהיה החטא גורם לו כיון דאין לו זכיות להתלות בו, כי הזכיות גם כן שכבר עשה קודם ההבטחה בבית לבן הם כנגד החסדים שעשה לו הקב"ה קודם, ואם כן אין כאן רק הבטחה, ויש לדאג שמא נתלכלך בחטא אחר כך. ומה שהקשה איך יזכיר אחריו (פסוק יב) "ואתה אמרת היטב איטב עמך" אחר שכבר אמר 'שמא נתלכלכתי בחטא', ואין זה קשיא, דכך אמר דרך בקשה - כיון דסוף סוף הבטיחו הקב"ה, והיה מבקש דרך תחנונים, שעם התחנונים יהיה לו מועיל ההבטחה של הקב"ה:

[טז] נתן מקלו וכו'. דאם לא כן הוי ליה למכתב 'כי במקלי באתי עד הנה', ולמה הזכיר את הירדן, אלא שנתן מקלו בירדן, ומכל מקום שמעינן תרתי מיניה; שמעינן דנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, וגם שמעינן מיניה דלא היה לו רק המקל, מדכתיב "ועתה הייתי לשני מחנות", משמע כי לא היה לו מאומה: