רבינו בחיי על בראשית לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · לב · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · לב · >>


Verse 2


ויפגעו בו מלאכי אלהים. הנזכרים בראש הפרשה שהיו עולים ויורדים בו. וזהו שאמר כאשר ראם כלומר הכירם שכבר ראם. וכן כתוב ביחזקאל (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. ולפי מה שהתחיל ביעקב ואמר הלך לדרכו היה ראוי לומר ויפגע במלאכי אלהים. אבל היה זה למעלת יעקב כאדם שאומר פגעו אנשים במלך. והפגיעה הזאת היתה לשמור אותו כענין האמור בצדיקים (תהלים צא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ואמרו במדרש מי גדול השומר או הנשמר הוי אומר הנשמר שנאמר לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך מי גדול הנושא או הנשוא הוי אומר הנשוא. וכן בכאן מי גדול הפוגע או הנפגע הוי אומר הנפגע. וכן מצינו באלישע שכתוב (מ"ב ו) וישכם משרת איש האלהים לקום ויצא והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב ויאמר נערו אליו אהה אדוני איכה נעשה. וכתיב ויאמר אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם. וכתיב ויפקח ה' את עיני הנער וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע.


Verse 3


ויקרא שם המקום ההוא מחנים. שתי מחנות מחנה יעקב ומחנה המלאכים. והשוה הכתוב מחנהו למחנה המלאכים כי הצדיקים בארץ כמלאכים בשמים לעשות רצון קונם.

או ירמוז מחנים על העתיד להיות בקבלת התורה כי שם ירדו המלאכים לרבואות ומחנה ישראל ששים רבוא שיצאו ממנו. וזהו שדרשו רז"ל מחנה אלהים זה, ששים רבוא היו כנגד מחנה ישראל. וע"ז אמר הכתוב (שיר ו) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים.

Verse 4


מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד (משלי כה, כו)

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכאן (משלי כה) מעלת הצדיק, כי הצדיק כשהוא נמסר ונופל ביד הרשע והוא מתמוטט לפניו אותה התמוטטות היא לשעה, אינה לעולם ועתיד להנצל מיד, כמ"ש (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם, וסופו שיחזור למעלתו ולכבודו. ולמה הוא דומה למעין, שדולחין ורומסין ברגל וחוזר עכור לשעה, שאותו עכירות אינו לעולם ואין לו קיימא כי עתיד הוא שיחזור לצלילותו, כן הצדיק לא יוכל הרשע להשפיל כבודו ולא להפיל אור פני מעלתו שלא ישאר בצדקתו כשהיה, כשם שהמעין לא יוכל איש לעכור מימיו שלא יחזרו אחר כך לצלילותן וזכותן כשהיו, ומה שדמהו לשני דברים למעין ולמקור, ידוע כי הנהר מושך מן המעין והמעין מן המקור, וכשם שהנהר מקבל מן המעין כך המעין מקבל מן המקור, ומפני זה נקרא מעין מלשון עין, וכתיב עין המים, שהרי העין מקבל מן הדמעה הנמשכים מהמוח, ולכך המתמיד בדמעות מייבש את מוחו, אבל המקור אינו מקבל מאחר כי מימיו מעצמו המה יוצאים וממקומו מתרבים ונובעים ואינו פוסק לעולם, ומפני זה נקרא הקב"ה מקור לפי שכחו אינו פוסק לעולם ולעולמי עד, והוא שכתוב (ירמיה יז) מקור מים חיים את ה', וכתיב (תהלים לו) כי עמך מקור חיים. וע"כ המשיל שלמה ע"ה הצדיק המתמוטט לפני רשע למעין ומקור, שאין רפוש המעין ולא השחתת המקור לעולם, כי מי יוכל להשחית מקור נובע שאינו פוסק.

ואחר שהודיענו בכתוב הזה שא"א להשפיל כבודו של צדיק כשם שא"א לעכור המים הצלולים שלא יחזרו לצלילותן, הודיע בכתוב השני כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב ולכך ספור שבחם אצלו מתוק מדבש, והמשבח את הרשעים אין זה כי אם רוע לב ומצד שיש לו קורבה באחת ממדותיהם הרעות, וע"כ הספור בשבחם ימתק אצלו כענין שכתוב (איוב כ) אם תמתיק בפיו רעה, וכתיב (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע, כי כל אחד ואחד משבח את מינו.

וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים טו) ואת יראי ה' יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים, העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד.

וכבר דרשו רבותינו ז"ל ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שכשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי.

ויש לתמוה איך שמו ז"ל בכלל המדות העליונות האלו מה שהיה יהושפט מקיים ממה ששאר ההמון חייבין ועושין כן, ומאי רבותא דיהושפט משאר כל ישראל, וכענין שאמרו רז"ל (יחזקאל ד) נבלה וטרפה לא אכלתי, ומאי רבותיה דיחזקאל, אבל הכונה ביהושפט לפי שהיה מלך ולא היה חייב בכך משום דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך ואעפ"כ היה עושה זאת והיינו רבותא.

ובמדרש מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע, זה יעקב שקרא לעשו אדוני כמה פעמים ע"כ. ואע"פ שלבסוף נצול מידו וחזר לצלילותו כמעין הזה, מ"מ מצינו שהתמוטט ונכנע לפניו הרבה שהוצרך לשלוח לו מנחה ושלח לו המלאכים, הוא שכתוב.

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. מלת מלאכים כוללת השלוחים בבני אדם ומלאכי השרת השלוחים מאת הקב"ה. ומפני שיעקב הוצרך ללכת לפדן ארם מפני פחד עשו אחיו ע"כ בקש עתה בשובו אל ארצו להניח חמת אחיו ולדרוש שלומו ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו כענין שכתוב בפרשה של מעלה (בראשית לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים. וזה כדרך שעשה אברהם זקנו שהתפלל לשם יתעלה שישלח המלאך עם העבד, הוא שאמר (בראשית כד) ישלח מלאכו לפניך. וכבר ביארתי בפרשת ויהיו חיי שרה כי המלאך הקדימו לעבד על עין המים. וזהו שאמר בכאן וישלח יעקב מלאכים לפניו, כי המלאכים שפגעו בו בדרך ובאו לשמרו הלכו עם שלוחיו וקדמו לפניו אל עשו אחיו שלא יוכל להזיקו, שהרי מלת המלאכים סובלת שני חלקים מן השלוחים, גשמיים ושכליים. ומה שיחזק זה קצת הוא אומרו וישובו המלאכים, ואם לא היו מלאכים רק בני אדם היה ראוי לומר ויבואו המלאכים אל עשו ויגידו לו כך וכך וישובו אל יעקב לאמר הגדנו לו הדברים האלה, אבל זה יורה כי היו מלאכי השרת וע"כ אמר וישובו, שעד שלא הלכו שבו. ואח"כ אמר באנו אל אחיך אל עשו, אלו בני אדם וע"כ אמר באנו.

ויתכן לומר בסוד הענין כי היו השלוחים אנשים ומלאכים, כענין האמור באברהם, ולכך הוציא הכתוב השלוחים בלשון מלאכים והכל אמת, חיצון ופנימי.

ונראה כי כן דעת החכם רבי אברהם ממה שכתב בפרשת וירא בלק, והישר כי האתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת ע"כ.

וידוע כי יצחק אביו היה יושב בארץ הנגב, והיה לו ליעקב לעבור דרך אדום לפיכך נתירא מעשו פן יצא לקראתו וע"כ הקדים לשלוח שלוחיו בארצו.

ורבותינו ז"ל תפשוהו ממה שדרשו בב"ר (משלי כו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו ואמר כה אמר עבדך יעקב, זהו שאמר הכתוב מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע. יעקב קרא לעשו אדוני למדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות. רבינו הקדוש היה כותב לאנטונינוס המלך כה אמר עבדך יהודה, שלח לו אנטונינוס וכי עבדי אתה הלואי שאהא עבדך לעוה"ב, אמר לו לא אני גדול מזקני ולא אתה קטן מזקנך, שהרי יעקב זקני שלח לעשו כה אמר עבדך יעקב.

Verse 5


כה תאמרון לאדני לעשו. לא היה יעקב קורא לעשו אדוני שלא בפניו, אבל פירוש צוה אותם שיאמרו לכל שואל מעבדיו ואנשי ביתו לאדני לעשו, כמו שכתוב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו.


עם לבן גרתי. הוצרך יעקב בשליחות הזה להודיע ג' ענינים. האחד כי מה שפרש מאביו כ"ב שנה לא היה זה מפני פחדו ויראתו כי לא נשמר ממנו כלל, רק שדר עם לבן בכובד עבודה, כלשון (תהלים קכ ה) כי גרתי משך, וע"כ הוצרך להתאחר עד עתה. השני הודיע שהוא עשיר, וכי הש"י העשיר אותו בשכר עבודתו, והנה עשרו יגיע כפיו לא ירושת אבות שיהיה לו בהם חלק, וזהו שאמר ויהי לי שור וחמור צאן וגו'. השלישי הודיעו שהוא דורש שלומו ומבקש אהבתו ושואל חנו, וזהו ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך.


Verse 6


ויהי לי שור וחמור צאן. הזכיר עשרו ברב מעוט שלא להתהלל, כענין שכתוב (ירמיה ט) אל יתהלל עשיר בעשרו. וכן דרך הצדיקים שממעטים את עצמן ואת כל אשר להם, אבל הרשעים מרוממין את עצמן ואת כל אשר להם כגון עשו שאמר יש לי רב.


והיה להכתוב ראוי שיקדים הצאן כי כן דרך הכתובים להקדימן, מפני שהוא המין הנכבד והנבחר מכל הבהמות שכן כתוב באברהם (בראשית יב) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר. גם ביצחק כתיב (בראשית כו) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה. גם ביעקב כתיב (שם ל) ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים, מין הצאן קודם לכל הבהמות. ומה שלא הקדימו בכתוב הזה לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע"י הצאן נתרוקן עשו מן הברכות וזכה יעקב בהן כענין שכתוב לך נא אל הצאן, אבל כאשר חזרו המלאכים אל יעקב הקדים את הצאן ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר וגו'. גם אחר שנתרצה לו וקבל מנחתו הקדים אותו, והוא שאמר אדני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי.


ובמדרש ויהי לי שור וחמור, למה הקדים שור, רמז לו כבר נולד יוסף שהוא שטנו של עשו, הוא שכתוב (עובדיה יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. נקרא יוסף שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו.


Verse 7


וגם הולך לקראתך. יתכן לפרש וגם לרבות שרו של עשו שגם הוא הולך לקראתו להלחם בו, והוא ענין הפרשה שכתוב ויאבק איש עמו. וגם זה יחזק מה שכתבתי למעלה בענין המלאכים כי בני אדם מאין היו יודעים ענין המלאך שבא להאבק עמו, וזהו כפל הלשון של ויירא ויצר, כי היראה מפני עשו והצרה מפני שרו של עשו.

וארבע מאות איש עמו. מוכנים למלחמה, ולא אמר אתו כי הוא לשון נאמר על הצדיק. וכן ביוסף (בראשית לט) באשר ה' אתו. והזכיר לשון עמו כלשון הכתוב (דה"ב לב) עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלהינו לעזרנו.

Verse 8


ויירא יעקב מאד ויצר לו. דרשו רבותינו ז"ל ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקב"ה (בראשית כח) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז"ל בפ' ראשון דברכות. ודרשו עוד כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא כך אמר דוד (תהלים כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה', רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה אלא שמא יגרום החטא.

ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב ויחץ את הילדים. ואמר עוד פן יבא והכני אם על בנים. לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.

ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה הוא שכתוב ויחץ את העם אשר אתו וכתיב ויאמר אם יבא עשו וגו', לתפלה הוא שאמר אלהי אבי אברהם וגו' הצילני נא, לדורון הוא שכתוב עזים מאתים וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים ב יח) ויתן חזקיהו את כל הכסף. וכתיב (דה"ב לב) ויתן שרי מלחמות על העם, וכתיב (מלכים ב יט) ויתפלל חזקיהו לפני ה'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר ב) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'. השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.

Verse 9


אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו. הם השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם ויכה אותם.

והיה המחנה הנשאר לפליטה הם לאה ורחל ומחנה שעמם. ומקרא מלא פירש הכתוב, ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. לפליטה, מן החרב כענין שכתוב (ירמיה נא) פלטים מחרב. ומכאן למד עובדיהו שעשה מן הנביאים ב' חלקים שלא החביא אותם במקום א', הוא שכתוב (מלכים א יח) ואחביא מנביאי ה' וגו' חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים. ואמרו רבותינו ז"ל לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו, שנאמר (דברים כח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, זו פרקמטיא. ובכל משלח ידך, זו תחת ידיך. וברכך בארץ זו קרקע.

ובמדרש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה. כוונתם לומר כי יודע היה יעקב אבינו כי המחנה האחת ישאר לפלטה על כל פנים. והוא רמז לדורות שאין כל זרעו נופל ביד בני עשו ולא יכלו כלם באורך גלותם, אבל ישארו לפליטה על כרחו של עשו. וכן דרשו רז"ל והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו. והכוונה כי אם יקום מלך ויגזור עלינו גרושין או אבדן גוף וממון באחת הארצות, הנה מלך אחר במקום אחר יקבץ וירחם, ולזה כוונו רז"ל במדרש זה.

Verse 10


אלהי אבי אברהם. היה ראוי שיזכיר תחלה השם המיוחד ושיאמר ה' אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק האומר אלי.


וע"ד הקבלה אם יאמר כן היה השם המיוחד רמז לתשובה שהוא הדין, והנה יעקב היה מדבר בתפלה לא רצה להכנס לפנים מן החסד, כי כל מה שהוא לפנים מן החסד הוא דין וקו היושר, והוא היה ירא שמא יגרום החטא, ומפני זה התחיל אלהי אבי אברהם שהוא מדת החסד, וסיים בשם המיוחד שהוא מדת התפלה, והוא מדת הרחמים, ועל כן סדר המדות בתפלתו על הסדר הזה, אלהי אבי אברהם זו מדת החסד, ואלהי אבי יצחק זו מדת הגבורה, ה' מדת רחמים, והוא בלשון שאנו אומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. וכן כתוב בסדר של מעלה ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ומזה הזכיר כאן ואיטיבה עמך.


וכבר ידעת מאמר חכמי האמת האבות הן הן המרכבה, ואין מרכבה פחותה מארבעה ואין קורין אבות אלא לשלשה שהרי הש"י קרא את עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא מצינו כן בשאר נביאים שיאמר אלהי משה אלהי יונה, אע"פ שמצינו (שמות לב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, וכן ביונה (יונה ב) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו, מכל מקום לא ייחד הקב"ה שמו עליהם שיקרא אלהי פלוני כי אם על אברהם יצחק ויעקב. אבל מצינו זה בדוד הוא שכתוב (מ"ב כ) אלהי דוד אביך.


ומזה היה רגיל הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז"ל לומר בתפלתו אלהי דוד ובונה ירושלים, כדי שיזכיר בתפלתו המרכבה על שלמותה בארבעה אבות. והכתוב שאמר (שם יד) איה ה' אלהי אליהו, אינו מן הענין הזה כי הוא תפלה. ומה שלא הזכירו החכמים לדוד בכלל האבות, כונתם היה כנגד ארבע חיות המרכבה, שהשלשה בלבד פירש הכתוב את מקומם הוא שכתוב במרכבה של יחזקאל (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתם ופני נשר לארבעתם. ומה שאמר ודמות פניהם פני אדם, באורו באמצע, ופירש הכתוב כי מן הימין פני אריה, מן השמאל פני שור, אבל פני נשר שהוא הרביעי לא הזכיר את מקומו כלל אם מן הימין אם מן השמאל, או מלפניו או מלאחריו, כי היא המדה שראוי להסתירה, ועל כן הלכו חכמי האמת בדרך הזה שלא הזכירו האבות רק שלשה.


Verse 11


קטנתי מכל החסדים. מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו עבד, זהו שאמר את עבדך. ושיתבונן ברבוי חסדי השם יתברך וטובותיו עליו, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים טז) טובתי בל עליך. יאמר מתבונן אני בדרכי השם יתברך שהוא אדון לכל העולם מיטיב אותם טובות האדון על העבד לא בחיוב, רק חסד גמור, זהו טובתי בל עליך. כלומר איננה חיוב שתהא מוטלת עליך. ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. וכן אמר יעקב הצילני נא. ומה שאמר. מכל האמת והוא הדין, וטוב הקב"ה וחסדיו על האדם אינם בדין רק בחסד, לכך שנה אונקלוס בלשון ולא תרגם קשוט, ותרגם מכל חסדין ומכל טבוון, כאלו היה בלשון העברי מכל חסדים ומכל הטובות. ומה שהזכיר הכתוב. אמת בדרך הפשט לפי שמתנת הארץ שהבטיחו הקב"ה היא במדת האמת, לפי שכבר נשבע לאברהם בזה. וזהו פשט הכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כלומר מה שנתת הארץ לאברהם היה חסד שנתת לו הארץ ונשבעת לו בזה. אבל יעקב בדין היה לפי שכבר נשבע לו לאברהם.

כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה. פירוש ביום טובה ראה ביום רעה.

Verse 12


הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע.


ויתכן לפרש כי התפלל לשעה ולדורות, מיד אחי לשעה, מיד עשו לדורות. והוא שכתוב (בראשית כז) והידים ידי עשו, ועליו התפלל דוד ע"ה (תהלים י) שבור זרוע רשע.


כי ירא אנכי אותו. מפני שאין לו רחמנות. וכן אמר הנביא ע"ה (עמוס א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו. פן יבא והכני והכה אח"כ אם על בנים.

וע"ד המדרש פן יבא והכני אם על בנים, והלא צוית בתורה (ויקרא כב) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ובעופות כתיב (דברים כו) לא תקח האם על בנים, והוא עתיד לקיים (הושע י) אם על בנים רוטשה.


Verse 13


Verse 14


מן הבא בידו. ממה שהשיגה ידו, מן הבא ולא מן הגזל, שנאמר (מלאכי א) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם.

או יהיה מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות.

ויש שפירש מן הבא בידו עוף הנקרא פלקו"ן, כי מפני שהיה עשו איש ציד הביא לו העוף הזה שיצוד בו. ויהיה לפי כן שיעור הכתוב ויקח מנחה לעשו אחיו מן הבא בידו, כי מלת בידו תחזור לעשו, כלומר ממה שנהג להביא בידו.

Verse 15


עזים מאתים ותישים עשרים. הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיה נ) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט"ו הזכרים וט"ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.


ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י"ב חדש.


והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות יב) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.


והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע"י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כז) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.


ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.


וכתב רבינו חננאל ז"ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה.


Verse 16


Verse 17


ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון.


ובמדרש ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, אמר יעקב לפני הקב"ה, רבש"ע אם יבאו צרות על ישראל אל תביא להם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהן. בא לרמוז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו בריוח ובהפרש בין זו לזו.


Verse 18


Verse 19


Verse 20


Verse 21


Verse 22


Verse 23


ויעבר את מעבר יבוק. לראות אם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן, ויקחם ויעבירם את הנחל. וחזר אחרי כן ויעבר את אשר לו בצווי על ידי אחרים על כן נשאר יחידי באחרונה.


Verse 24


Verse 25


ויותר יעקב לבדו. דרשו רבותינו ז"ל לכדו קרי ביה, מלמד שחזר על פכין קטנים, ללמד שממונם של צדיקים חביב עליהם כדי שיתרחקו מן הגזל, כך פירש רש"י ז"ל. והכוונה כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה לחזור, והמקטרג נזדווג לו מיד.

ויאבק איש עמו. על דרך הפשט כמו ויחבק, אותיות אחע"ה מתחלפות, וכן לשון רז"ל אבוקה כמו חבוקה על שם העצים שמתקשרים ומתחבקים זה עם זה ביחד.

וע"ד המדרש ויאבק איש עמו מלשון אבק, כי נתמלא אבק האיש שהיה עמו, ושרו של עשו היה.

ודבר ידוע כי לולא העון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו, כמאמר רבותינו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ועל כן יאמר הכתוב כי בקש המלאך למצוא לו עון אשר יתגבר בו עליו ולא מצא, ומזה אמר וירא כי לא יכול לו, כלומר לא היה לו יכולת להתגבר עליו מצד שום עון רק מצד עון שתי אחיות שנשא בחייהן זהו ויגע בכף ירכו, והיה העונש במקום החטא, ועוד יכלול ויגע בכף ירכו, שנגע בצדיקים העתידין לצאת ממנו, זהו דורו של שמד, וזהו כי לא יכול, להזיקו, כי לא הורשה במה שעשה רק כדי להקע כף ירכו.

והיה הענין גם כן רמז לדורות שיבא דור שיתגבר עשו עליהן עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתם, והיה זה בדורו של רבי יהודה בן בבא וחבריו. שכן דרשו רבותינו ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן את נפשך על קדושת שמו של הקב"ה הייתי נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו של שמד, מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהם מהם. Verse 26


Verse 27


ויאמר שלחני. היה המלאך מתירא אם ילך בלא רשותו פן ילקוהו מן השמים בפולסי דנורא, כיון שבא אליו להתאבק עמו בשליחותו של הקב"ה, על כן חשב עצמו כחבוש והיה מתחנן לו ואמר שלחני, כענין שכתוב (הושע יב) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו.


כי עלה השחר. אמר לו יעקב וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתירא מן השחר, אמר לו לא גנב אני ולא קוביוסטוס אני אלא מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו, ולפיכך הודיעו שהוא זמן אמירת שירה למלאכים, הוא שכתוב (איוב לח) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. הוא זמן קדושה שנאמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר. והשיב לו יעקב לא אשלחך כי אם ברכתני. שתודה לי על הברכות שברכני אבי. ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. כלומר שהברכות נתונות לך בעקבה רק בשררה ודין, או שרמית את לבן כי אם באמת ותמים עשית מה שעשית. ועל כן נתנה לו מדת אמת לומר שהיה אמתי בכל דבריו ובכל מעשיו, הוא שכתוב (מיכה ז) תתן אמת ליעקב.


Verse 28


Verse 29


כי שרית עם אלהים. זה המלאך שרו של עשו. ועם אנשים, זה לבן ועשו.


ובב"ר כי שרית עם אלהים שאיקונין שלך חקוקין למעלה.


Verse 30


למה זה תשאל לשמי. אין לנו שם קבוע כי שמותינו משתנים לפי השליחות.

או יאמר למה זה תשאל לשמי, אין דרכנו לגלותו, שאין מלאך רוצה לגלות שמו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה פלוני כאלו תלוי בו הדבר, ואינו אלא כעבד עושה שליחותו, וזהו שאמר המלאך למנוח (שופטים יג) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד, שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב (תהלים ככט) הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז.

ויש שפירשו למה זה תשאל לשמי ואני מנוצח ודרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתכבד אבל המנוצח אינו רוצה לגלות כדי שלא יתבייש.

ויברך אותו שם. הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו.

ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר.

והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק.

ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל.

וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר.

וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר.

ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו.

ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה.

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כה) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף.

הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה.

וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.

ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מ"א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה.

ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו.

וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך.