רבינו בחיי על בראשית לא

פסוק יג

אנכי האל בית אל. ע"ד הפשט שנגלה לך בבית אל.

וע"ד הקבלה המלאך הזה שקרא עצמו אל הוא הטוב שנאמר (שמות לג) אני אעביר כל טובי על פניך והוא הבית שנאמר עליו (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, כי טוב האדם ביתו. וע"כ אמר על עצמו אנכי האל בית אל. וכן ביעקב ויקרא למקום אל בית אל. והנה הכתוב הזה נכון כפשוטו כי המלאך הזה שהוא אל הוא בית אל. והבן זה.

פסוק יט

ותגנב רחל את התרפים. דעת הרמב"ן בתרפים כי היו כלים לקבל השעות ויקסמו לדעת העתידות. והמלה נגזרה מלשון נרפים ויקראו להם תרפים לרמוז עליהם כי דבריהם כמו נבואה רפה, תבא ברוב ותכזב לעתים רחוקות. והיו מדברים מדרך חכמת השעות והוא שכתוב (זכריה י ב) כי התרפים דברו און. ולמה גנבה אותם כדי שלא יגלו לאביה אם ישאל בהם כי בורח יעקב. ומה שאמר לבן ליעקב למה גנבת את אלהי לאות ולעד כי התרפים היו אלהיו.

והנה לבן היה קוסם ומנחש כענין שכתוב נחשתי, וארצו חרן היא ארץ קדם מלאה קסמים, הוא שכתוב (ישעיה ב) כי מלאו מקדם וגו'. גם בלעם בן בעור הקוסם משם היה, הוא שכתוב (במדבר כג) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם.

וכתב רבי אברהם ז"ל הקרוב אלי שהתרפים היו על צורת בן אדם והיא צורה עשויה לקבל כח העליונים ולא אוכל לפרש, והעד בזה התרפים ששמה מיכל במטה עד שחשבו שומרי הבית שהוא דוד. ומה שאמר הכתוב (הושע ג) ואין אפוד ותרפים שלא יעבדו את ה' ולא ע"ז, ע"כ.

ורבינו חננאל כתב כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש, כדבר יואש שאמר (שופטים ו) אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו. וכמו שאמר הכתוב (יחזקאל כח) האמור תאמר אלהים אני לפני הורגך ואתה אדם ולא אל ביד מחללך.

ובמדרש למה גנבה אותם שלא יהיו מגידים שיעקב בורח וכי התרפים מדברים והלא כתיב (תהלים קטו) לא יהגו בגרונם. א"ל אין דכתיב (זכריה י ב) כי התרפים דברו און. כיצד עושין מביאים אדם בכור ושוחטין אותו ומולחין אותו במלח ובבשמים וכותבין על ציץ של זהב שם רוח טומאה ומניחים הציץ בכשוף תחת לשונו ונותנים אותו בקיר ומדליקים לפניו נרות ומשתחוים לו ומדבר עמהם בלחש וזהו שכתוב כי התרפים דברו און. ומה שגנבה אותם כדי לעקור עבודת גלולים מבית אביה. וכן הקב"ה הבטיח לבניה להעביר ע"ג מן העולם הוא שכתוב (ישעיה ב) והאלילים כליל יחלוף.

פסוק כב

ויוגד ללבן ביום השלישי. היה דרך שלשה ימים בין צאן יעקב לצאן לבן וכשהלך המגיד להגיד ללבן ביום השלישי לקח לבן את אחיו עמו וחזר ממקום הצאן עד פדן הרי ששה ימים, שלשה ימים של מגיד וג' של חזרת לבן וביום השביעי השיגו. הוא שכתוב וירדף אחריו דרך שבעת ימים, נמצא כל מה שהלך יעקב בששה ימים הלך לבן ביום אחד וכמו שכתב רש"י. ואפשר שהתחיל יעקב לנסוע מפדן ארם ביום ראשון ויום השביעי שבו הלך לבן והשיגו היה יום שבת.

פסוק כט

יש לאל ידי. הרשעים מתהללים במעשיהם הרעים וכן לבן הרשע היה מתהלל בכאן במעשה רע. ומה שאמר יש לאל ידי דבוק עם ואלהי אביכם. אמר יש לאל ידי כל העשרים שנה שהיית בביתי לעשות עמכם רע שלא היה לי מונע שהרי אלהי אביכם לא נראה לי מעולם עד אמש וזה לאות כי אין כוונתי רעה עמכם. ועתה שהלכת מטעם שנכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי. וכפל האמירה בכ' לחזק כלו' באמירה מוחלטת.

מטוב עד רע. טובתו היה רע אצל יעקב, שהרי אם חשב לעשות עמו טובה שלא יהרגהו אלא שיטול מטובו היה זה רע אצל יעקב, לכך הוצרך לומר מטוב עד רע. וכמוהו (יחזקאל כא) והכרתי ממך צדיק ורשע צדיק לבעל ורשע לבעל. והעד על פירוש זה שאמר לו יעקב לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני כי הוא הטוב שחשבת עלי.

פסוק ל

כי נכסוף נכספתה לבית אביך. כפל הלשון לרמוז כי נכסף לאביו ונכסף לארץ הקדושה כלשון (תהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות אלהי.

ויתכן לומר כי תוספת הה"י רמז לכבוד שכתוב בו (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו. ואליו היה נכסף כי בית קדשנו הוא הכבוד, ותפארתנו תפארת ישראל. וכתיב (תהלים צו) עוז ותפארת במקדשו והבן זה. ומי שלא נכסף אליו הוא החוטא. וכלשון הזה מצינו שהוכיח הנביא את ישראל כאשר לא היו נכספים ליראת הש"י ושמירת מצותיו, הוא שאמר (צפניה ב) התקוששו וקושו הגוי לא נכסף.

פסוק לב

עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. מן החרם הזה נענשה רחל שמתה בדרך. ומכאן שיש לאדם ליזהר מעונש הצדיקים ומקללתם.

נגד אחינו הכר לך מה עמדי וקח לך. זה יורה על אמונתו ומעלתו של יעקב, והוא דרך הצדיקים שאינם חומדים ממון אחרים ואפילו מן הקרובים. כי יעקב שעמד בבית חמיו עשרים שנה ונתברך בגללו כמו שהעיד עליו לבן עצמו נחשתי ויברכני ה' בגללך היה מרשה לחמיו להכנס בכל אהליו וכל חפץ שיכיר שהוא שלו שיקחנו לעצמו, זהו שאמר הכר לך מה עמדי וקח לך. וכן הזכיר למטה כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך. בא וראה הצדיקים כמה הם מתרחקים מן הגזל.

פסוק לג

ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה. אחר שהזכיר ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות למה הוצרך לומר ויצא מאהל לאה היה לו לומר ויצא מאהל שתי האמהות.

אבל יתכן לומר כי אהל לאה היה גדול מכולן עד שהיה אהל שתי האמהות בתוכו ומשיצא מאהל שתי האמהות עדין היה עומד באהל לאה ולכך הוצרך לומר ויצא מאהל לאה.

והנה לדעת רש"י ז"ל היו כולם שלשה אהלים כי אהל יעקב הוא אהל רחל ואהל לאה הרי שנים ואהל שתי האמהות הרי שלשה אהלים. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל היו חמשה אהלים אהל יעקב בפני עצמו כי שם תאכלנה עמו הנשים והילדים על שלחנו ואהל לאה הרי ב' ואהל רחל הרי ג' ואהל ב' האמהות כלומר לכל אחת מב' האמהות. ואמר כי זה מצניעותו של יעקב שיהיו לו ארבעה אהלים לד' נשים לכל אחת אהל מיוחד כדי שלא תדע האחת בבואו אל רעותה כי זה אסור מה"ת.

פסוק לה

כי לא אוכל לקום מפניך. זה יורה כי קודם מתן תורה היו הקדמונים נוהגים טומאה בענין הנדה ומחזיקין אותה בטומאה כטומאת המת, וכענין שאמרו רבותינו ז"ל בנדה אסור לשאול בשלומה של נדה רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה טמא ואסור לדרוך עפרה שהוא טמא כמת ואסור ליהנות במעשה ידיה, וע"כ החריש לבן ולא דבר עמה כלל.

פסוק לח

רחליך ועזיך לא שכלו. בזכותי כענין שכתוב (שמות כג) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך.

ואילי צאנך לא אכלתי. כדרך הרועים כענין שכתוב (יחזקאל לד ג) אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ.

פסוק לט

טרפה לא הבאתי אליך. כלומר שלא אירע בהם שום בהמה שיטרפנה חיה רעה כענין שנאמר (בראשית לז) חיה רעה אכלתהו טרוף טורך יוסף. וכתיב (נחום ב) אריה טורף בדי גורותיו.

אנכי אחטנה. מלשון (שופטים כ) אל השערה ולא יחטיא. כלומר נתחייבתי לשלם אותה ואם חסרה לעצמי חסרה, וכן (מ"א א) והייתי אני ובני שלמה חטאים.

מידי תבקשנה. האבודה, שאני שומר שכר ואני חייב בה כענין שכתוב (יחזקאל לד) ואת הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם, שכן הנביא מוכיח לרועי ישראל במרעיתם ומוכיחן על הדברים שהם חייבים בהם. ויבאר יעקב ההצלחה הגדולה שהיתה לו במקנהו בין מצד שמירתו הגדולה בין מצד הנס, וכן

גנובתי יום וגנובתי לילה. אני חייב בה שהרי שומר שכר חייב בגנבה ואבדה כענין שכתוב (שמות כב) ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. וכן דרשו רז"ל ומה גנבה שקרובה לאונס חייב אבדה לא כ"ש. ובאר יעקב בכאן שהכל היה משלם משלו האבדה והגנבה ואפילו הטרפה שהשומר פטור מן התורה שנאמר (שמות שם) הטרפה לא ישלם היה יעקב משלם.

פסוק מא

זה לי עשרים שנה בביתך. ע"ד הפשט ועבדתיך באמונה גדולה כזאת והיה לך לחוש לכבודי, כ"ש שאני חתנך שעבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ואתה לא כן עמדי כי תחליף משכורתי עשרת מונים.

ובאור הענין כי היה מחליפו שתי פעמים בכל שנה ושנה וזה עשרת מונים כלומר עשרה מנינים, שהרי שש שנים עבד אותו בצאן ושנה ראשונה עמד כך שהיו עקודים נקודים וטלואים, אבל משנה ראשונה ואילך היה מחליפו בכל שנה ושנה שתי פעמים מעקודים לנקודים ומנקודים לטלואים שהרי בהמה דקה יולדת שתי פעמים בשנה והרי לך עשרה מנינים בחמש שנים.

וע"ד הקבלה זה לי עשרים שנה כמו (שמות טו) זה אלי ואנוהו, וכן (שם יג) בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ולפי שכבר הזכיר למעלה זה עשרים שנה אנכי עמך לא היה צריך לחזור זה לי עשרים שנה בביתך. אבל הענין כי למעלה ידבר על עצמו ועתה ידבר בשכינה כי היה ה' יתעלה עמו כל עשרים שנה שהיה בביתו. ומזה סמך לו לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי, והבן זה.

פסוק מב

ופחד יצחק היה לי. ע"ד הפשט מי שמפחד ממנו יצחק היה בעזרי, וזאת כוונת אונקלוס.

ויש שפירש ופחד יצחק רמז ליום העקדה או ליום הברכה כי שם חרד יצחק חרדה גדולה שראה גיהנם תחתיו ואז קיים ברכתו של יעקב שאמר (בראשית כז) גם ברוך יהיה. זהו שאמר כי עתה ריקם שלחתני כלומר לולא אותו פחד שהיה בשבילי ולתועלתי.

וע"ד הקבלה ופחד יצחק היה לי במדתי ועם זה הזכיר ג' מדות האבות כסדר. וכן הזכיר עוד כסדר הזה בתפלה כנגד עשו. ומה שאמר תחלה לולי אלהי אבי על יצחק אביו אמר כן. ואחריו הזכיר אברהם לפי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. אחרי כן הזכיר בפירוש פחד יצחק כסדר המדות.

והרמב"ן כתב ופחד יצחק היה לי ע"ד האמת יבא הלשון כפשוטו ומשמעו והוא מדת הדין של מעלה. וממנו אמר הכתוב (הושע ג) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים. יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין של מטה ויביאו פחד יצחק אל ה' ואל טובו הנזכרים, עכ"ל.

את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. ויוכח אותך אמש שלא הרגתני. וא"כ זכות יגיע כפיו הצילו מן ההריגה וזכות יראת שמים הציל ממונו, זהו שאמר ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם וגו'. ומכאן יש ללמוד גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים.

פסוק מג

הבנות בנותי והבנים בני. כתב רבינו חננאל ז"ל כזב לבן באמרו והבנים בני שהרי כשאמרו בני בנים הרי הם כבנים לא אמרו כן על בני בנות. וכן במה שאמר והצאן צאני שהרי הוא נתנם לו בשכר טרחו ועמלו, וכן במה שאמר וכל אשר אתה רואה לי הוא, והרי אמר לו יעקב כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, ולא מצא מענה. והענין הזה כענין בן הדד שאמר לאחאב (מלכים א כ) כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך הטובים לי הם. וכתיב דעו נא וראו כי רעה זה מבקש.

והנה על דבר יעקב שאמר ללבן למה דלקת אחרי השיב לבן הבנות בנותי כי באתי אחריך לראות בנותי.

ולבנותי מה אעשה לאלה היום. מה אעשה טובה להן או לבניהן אשר ילדו אבל איטיב להן שתכרות לי ברית שלא תענה אותן ולא תקח נשים על בנותי.

ובמדרש הבנות בנותי הבנות שתים בנותי שתים הרי ד'. ונראה מזה כי גם בלהה וזלפה היו בנותיו ממש מאשה אחרת או מגודלות בביתו.

פסוק מו

ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים. לאחיו של לבן. וכמוהו (בראשית מז) ויאמר פרעה לאחיו מה מעשיכם, לאחיו של יוסף.

ובמדרש לאחיו אלו בניו והיה קורא אותם אחיו שהיו גבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו.

והנה יעקב הרים אבן למצבה וצוה לאחי לבן שילקטו אבנים כמותו שיהיו מצבות ולא אמר שיעשו גל אבל הם לקטו אבנים ויעשו גל, והיתה כונתם כלפי אמונתם ועבודתם שהיו עובדים החמה והיו דורשים בעד החיים אל המתים. וע"כ הזכיר בכתוב גל שני פעמים שהרי היה יכול לומר ויאכלו שם עליו, אבל עשה כן כדי לרמוז כונתם בשם גלגל כלומר גלגל חמה. ונתבאר ענינו באותו שם שקרא לו לבן יגר שהדותה חשבונו גלגל חמה, והוא היה אלוהו שהזמינו לעד. כי שנוי הלשון מורה על ענין חדוש בלי ספק. ואולי התרפים היו מקבלים כח במזלות החמה וע"כ אמר לבן הגל הזה עד ביני וביניך לשון נופל על הלשון. והזכיר שמו של הקב"ה כלפי אמונת יעקב.

והזכיר בזה שתי המדות שבהם נברא העולם מדת הדין ומדת רחמים, הזכיר תחלה מדת הדין ברמז זהו שאמר והיה לעד ביני ובינך. ומלת והיה הם אותיות השם המיוחד, וזהו שפירש רש"י ז"ל והיה לעד זה הקב"ה. והזכיר עוד בפירוש יצף ה' ביני ובינך ואחרי כן הזכיר מדת הדין ואמר אלהים עד ביני ובינך. ומזה אמר אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו. אלהי אברהם מדת הרחמים ומדת הדין שהזכיר. ואלהי נחור גלגל החמה שהוא אלוהו שרמז לו בשם גל. וזהו שאמרו רז"ל אלהי אברהם קדש ואלהי נחור חול.

וידוע כי כל מה שנקרא כל רקיע ורקיע "גלגל" היה ראוי להקרא גל שהוא לשון גובה. והכונה בזה לגובה הגלגלים כענין שכתוב (איוב יא) גבהי שמים מה תפעל, אבל נכפלה המלה להורות על הקף סבובם ותנועתם, ועוד להורות שפעולותיהם וכחותיהם משתנים זה לעמת זה.

פסוק מט

והמצפה אשר אמר. נמשך למעלה למלת קרא. יאמר והמצפה קראה מצפה אשר אמר יצף ה'. וזהו שכתוב (שופטים יא) את מצפה גלעד.

פסוק נב

עד הגל הזה ועדה המצבה. אחר אשר אמר אלהים עד ביני ובינך למה הוצרך לחזור ולומר עד הגל הזה. אבל עשה כן כדי להעיד בזה שמים וארץ. וכן אמר שמואל הנביא לישראל (שמואל א יב) עד ה' בכם ועד משיחו.

אם אני לא אעבור אליך. פי' אשר אני. והעברה זו לרעה כמו שמוכיח סוף הכתוב כי כן מצינו לשון העברה בענין מלחמה (ויקרא כו) וחרב לא תעבור בארצכם. והברית שכרתו שניהם הוא שלא יעבור זה בגבולו של זה כי הגלעד גבול לארץ ישראל כענין שכתוב (דברים לד) ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן, וזהו שאמר לרעה כלומר ע"מ להזיק זה לזה. וכן אמרו רז"ל לרעה אי אתה עובר אבל אתה עובר לפרקמטיא. ובלעם הרשע שהיה מזרע לבן ומחרן ארצה בני קדם עירו, התחיל לעבור על הברית הזה הוא שכתוב (דברים כג) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו'. ואחריו כושן רשעתים, הוא שכתוב (שופטים ג) ויחר אף ה' בישראל וגו'. וע"ז הותר לדוד להלחם בו בהצותו את ארם נהרים וכתיב (שמואל ב ח) וישם דוד נציבים בארם.

ודע כי ארם נהרים הוא דמשק ונקרא ארם נהרים על שם שני נהרות שבו שנאמר (מ"ב ה) הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק, ועליו נאמר לאליהו, (מ"א יט) לך שוב לדרכך מדברה דמשק ומשחת את חזאל למלך על ארם.

פסוק נג

אלהי אביהם. שעור הכתוב אלהי אברהם ואלהי נחור שהוא אלהי אביהם תרח ישפטו בינינו.