גור אריה על רש"י דברים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה על רש"י · דברים · ב · >>

פסוק א[עריכה]

[א] היו עוברים דרך הר שעיר. כמו שנתפרש למעלה (פ"א אות סג), שאין רוצה לומר שהיו עוברים דרך ארצם, אלא 'דרך הר שעיר' כלומר מצד המדינה מדרום לצפון, ועיין למעלה (שם):

[ב] דרך יציאתן ממצרים וכו'. פירוש, הא דכתיב "דרך ים סוף", לא שהיה זה דרך אחרת שהוליכם עתה שלא הוליכם מקודם, אלא רצה לומר 'דרך יציאתם ממצרים', שאף כאשר יצאו ממצרים היו הולכים "דרך ים סוף", גם כן עתה היו הולכים כך, מן המערב אל המזרח דרך יציאתן ממצרים, כדמפרש ואזיל:

פסוק ג[עריכה]

[ג] פנו לכם צפונה סובו לכם כו'. וקשה, דמהכא משמע שמיד שהלכו כל ארץ אדום הלכו לצד צפון, ואילו בפרשת מסעי (רש"י במדבר לד, ג) משמע שלא הפכו פניהם לילך לצד (מזרח) [צפון] עד שעברו כל צד דרומה של ארץ מואב, שארץ מואב בצד ארץ אדום היה. ותירץ הרא"ם, דכאן מגיד הכתוב "סובו לכם צפונה", שהיה להם לילך צפונה, ומכל מקום כאשר שלחו אל אדום, ולא נתן אותם בגבולם לעבור (במדבר כ', י"ד-כ"א), הוצרכו לילך כל דרומה של ארץ מואב גם כן, עד שבאו ממזרח שמש של ארץ מואב. ולפי זה יהיה דבר ה' אשר אמר "סובו לכם צפונה" - דמשמע עתה סובו צפונה - בחינם, שהרי לא הניח אותם אדום עבור בגבולו:

ונראה לומר, כי מה שכתוב כאן "פנו לכם צפונה" לא לגמרי שהפכו פניהם לילך לצד צפון, אלא מתחלה היו מסבבין את הר שעיר, והוא משוך הרבה לצד דרומה מן ארץ מואב, וכשכלו את צד דרום מן ארץ אדום, לא היו הולכים כמו שהיו הולכים בתחלה, שבתחלה היו הולכים למזרח, אלא עתה היו הולכים לצד צפון, כי מפני שהיה הר שעיר משוך הרבה נגד דרום, כשגמרו דרומו של אדום נמצא שהיו הופכים פניהם לצד צפון. ומכל מקום לא היו לגמרי הולכים לצד צפון עד שגמרו דרומו של מואב, ובאו ממזרח שמש של מואב, אז הלכו לגמרי מצד מזרח. והוצרך רש"י לומר כי גם ארץ מואב בצד דרומו של ארץ כנען, דכתיב ביפתח (ר' שופטים יא, יח) "ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ובא ממזרח שמש לארץ מואב", נמצא כי סבבו את ארץ מואב בצד דרום, עד שבאו ממזרח שמש. והשתא נכון הכל, דאם לא כן, לא שייך לומר "ונסב את הר שעיר" (פסוק א) אם מואב והר שעיר היו לגמרי זה אצל זה, אבל צריך לומר כי הר שעיר משוך הרבה לצד דרום של עולם, והוצרכו לסבב אותו, וכאשר סבבו את הר שעיר - התחילו להפוך פניהם לצד צפון יותר מבראשונה:

פסוק ה[עריכה]

[ד] אפילו מדרך כף רגל וכו'. ואין פירושו "עד מדרך כף רגל" - אבל מדרך כף רגל רצה ליתן להם, דאם כן למה לא עברו את גבולם, אלא "עד" - ועד בכלל (ברכות דף כו:), שמדרך כף רגל גם כן אין ליתן להם:

[ה] ומדרש אגדה כו'. לפי מדרש אגדה (תנחומא ישן, כאן, ו) "עד" - ולא עד בכלל (ברכות ריש כז.), כמו שהוא בשאר מקום:

פסוק ח[עריכה]

[ז] לצד צפון הפכנו כו'. וזה היה אחר עבור את ארץ מואב בצד דרומה, כמו שפירשנו למעלה (אות ג). והרא"ם פירש 'לצד צפון הפכנו פנינו', ובקשו ממלך אדום לעבור בארצם, ולא רצה (במדבר כ', י"ד-כ"א), והוצרכו לעבור את רוח דרומית של ארץ מואב, וכאשר כלה את ארץ מואב - הפכנו לצד צפון. וכבר נתבאר זה (אות ג):

פסוק ט[עריכה]

[ח] לא אסר להם אלא מלחמה וכו'. דאם לא כן, למה כתב אצל מואב "אל תתגר בם מלחמה", דוקא מלחמה, ואילו בעמון כתיב (פסוק יט) "אל תתגר בם", שמע מינה אפילו בלא מלחמה. ונראה לי פירושו, מה שהיתה הצעירה צנועה היה עמון הבא ממנה יותר קרוב אל ישראל, כי מדת ישראל הוא הצניעות, והגוים הם כולם פרוצים, ומצד ההתיחסות שהיה להם עם ישראל - צוה הקדוש ברוך הוא שלא להתגרות בהם. ונראה, דלאו דוקא שלא היה צניעות אלא בצעירה, אלא שזאת האומה כולה יותר צנועים, שאין סברא בשביל אמם יתן להם זה, אלא כיון שאמם היתה יותר צנועה - כל האומה כך. ויש לך להבין מפני מה הצעירה היתה צנועה יותר, ותבין זה ממה שאמרו חכמים (מגילה ריש יג ע"ב) 'בשכר צניעות שהיתה ברחל [זכתה ויצאה ממנה שאול]', כי לעולם הצעיר הוא יותר צנוע ופנימי, ובא ממקום צנוע ופנימי יותר, לכך לא נגלה מיד, כמו אשר קודם לו. ומזה הטעם לא היה אומה בכל ע' לשונות שאיחרו להתגלות כמו ישראל, שהרי תמצא כי כל האומות נעשה כל אחת לאומה גדולה קודם ישראל, שלא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים, ואילו שאר האומות כבר היו נמצאים, וכל זה כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד. ולכך הצעירה היה בה צניעות יותר, וכן האומה, והיה בה קצת התדמות לישראל, וצוה עליהם "אל תתגר בם (מלחמה) ":

[ט] ער שם המדינה. אבל לא שם העיר, דאם כן היה משמע שלא נתן הקדוש ברוך הוא לבני לוט רק עיר אחת, ואם כן למה אמר "כי לא אתן לך מארצו ירושה", דמשמע כל ארצו:

פסוק י[עריכה]

[י] אתה סבור שזו ארץ רפאים וכו'. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר "האמים ישבו בה לפנים", ומה ענין זה לכאן, אלא לומר לך שאל תאמר שארץ עמון הוא של ישראל לפי שרפאים היו יושבים בה לפנים וכו', ולפיכך אמר שאין זה כן, אלא אף הם יחשבו רפאים כמו ענקים, שנקראים 'רפאים' וכו':

והקשה הרמב"ן, מה בכך ויהיה ארצם רפאים שנתן לאברהם, אחר שנתן לבני לוט - הוא שלהם, שהרי עמון ומואב ושעיר גם כן נתן לאברהם, והיא ארץ קיני קניזי וקדמוני (רש"י פסוק ה), ובשביל אברהם נתן לעמון ומואב ואדום, ואם כן ארץ רפאים - אף על גב שנתן לאברהם - למה לא יהיה לעמון ומואב בשביל אברהם. ואין זה קשיא, כי יש לישראל על כל פנים לרשת שבעה גוים (להלן ז, א), ואם נתן רפאים גם כן לבני לוט, לא יהיה לישראל שבעה גוים, כי קיני קניזי וקדמוני ודאי לבני לוט:

אבל יש להקשות, איך יאמרו ישראל שעמון ומואב היא ארץ רפאים, אם כן היכן היא ארץ קיני קניזי וקדמוני ששייך לעמון ומואב ואדום (רש"י פסוק ה). ושמא יש לומר, שיאמרו ישראל כי קיני וקניזי - יש ארץ אומה אחרת שלא היה לישראל חלק בו, והוא שייך לבני עמון ומואב, וסוף סוף לקחו עמון ומואב ארץ רפאים שלא כדין, כי ארץ רפאים נתן לישראל. ואין להקשות, מנא ליה לישראל לומר כך, דילמא איפכא, רפאים הוא למואב, וקיני וקניזי הוא לישראל. דסברא הוא, שהאחרונים הם של ישראל, כי עמון ומואב ואדום נטלו מתחלה ירושתם, ממילא הג' הראשונים הם עמון ומואב ואדום, כסדר אשר ירשו:

פסוק יב[עריכה]

[יא] נתתי להם כח שיהיו מורישים אותם. פירוש, הא דכתיב "יירשום" לשון עתיד, והלא כבר ירשו אותם, ולא שייך לומר לשון עתיד, ולפיכך פירש שנתתי להם כח שירשו בעתיד, והשתא "יירשום" לשון עתיד, שרוצה לומר שנתתי להם כח שיוכלו להוריש אותם תמיד עד שכילו:

פסוק טו[עריכה]

[יב] אבל משילוח מרגלים וכו'. וקשה, דהרי בפרשת בהעלותך (במדבר י"ב, א') אצל "ותדבר מרים" פירש (רש"י) שאין לשון "דבור" אלא קשה, שנאמר (ר' בראשית מב, ל) "דבר אתנו אדוני הארץ קשות". ואין זה קשיא, דהא והא איתא, ושניהם אמת, כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח, לפיכך הוא קשה. לאפוקי אמירה, הוא רך, לפי שאינו אלא אמירת ענין, לא שייך בו קשה על ענין, לכך הוא רך. אבל מכל מקום מצד הדיבור בעצמו הוא פנים אל פנים, כי הדבור הוא קרוב אל המדבר יותר ממה שקרוב אליו האמירה, כי הדבור הוא חתוך האותיות, ומן האותיות מתחברת האמירה, והוא רחוק יותר מן המדבר. וכאשר כתיב "וידבר", רוצה לומר שהדבור שהוא יוצא מן פה המדבר היה אליו, וזה פנים אל פנים. אבל כאשר כתיב "ויאמר אליו", אינו פנים אל פנים, שהאמירה - שנעשה מן הדבור היוצא ממנו - היה אליו, ואין זה פנים אל פנים. נמצא הדבור קשה, שהוא גוזר ומחתך הדבור, וכל חתוך וגזירה הוא בכח, ולפיכך הוא קשה. אבל הדבור הוא פנים אל פנים כדלעיל:

ועוד, כי הדבור הוא פנים אל פנים מפני שהוא נאמר על עצם הדבור, וכתיב "וידבר ה' אל משה", אם כן יהיה הדבור פנים אל פנים. אבל "ויאמר", שלא היה מכוין רק שיבין השומע הענין, ולא שיהיה מדבר אליו, לכך אין האמירה פנים אל פנים, שלא שייך באמירה פנים אל פנים, שאינו רק שיבין השומע, אבל בדבור שהולך הקול מן המדבר אל השומע, שייך בזה פנים אל פנים היה הדבור:

פסוק כו[עריכה]

[יג] דבר אחר ממך למדתי וכו'. ואם תאמר, אפילו ללשון ראשון שלמד מן התורה שהחזיר הקדוש ברוך הוא על האומות, היה יכול לפרש 'ממך למדתי שהחזרת התורה על האומות וכו. ונראה, דלעולם "ממדבר קדמות" צריך לפרש לפירוש הראשון 'מן התורה שקדמה לעולם', דאין לפרש 'ממך שקדמת לעולם' - שהחזרת התורה על בני ישמעאל, דעדיין יקשה, דמה ענין תורה אל הקדמת שלום למלחמה, ודבר זה עיקר הלימוד ללמוד שהדין בשלום כמו שהוא בנתינת התורה, ואם כן העיקר הוא חסר, ולפיכך צריך לפרש "ממדבר קדמות" 'מן התורה שקדמה לעולם', כלומר, כמו שהדין בתורה למדתי אל מלחמה. אבל אם היינו מפרשים 'ממך שקדמת לעולם', יהיה העיקר חסר מן הספר, דצריך להזכיר הכתוב עיקר הלימוד. ולפיכך למעלה שעיקר הלימוד שלמד משה דין הקדמת שלום במלחמה מן התורה, צריך לפרש שלמד מן התורה. אבל לפירוש הזה שגם במלחמה איירי מה שלא היה מאבד את האומה בפעם אחת, יש לפרש 'ממך למדתי':

פסוק כט[עריכה]

[יד] לא לענין לעבור בארצם וכו'. דהא לא הניחו אותם לעבור בארצם (במדבר כ', כ"א), אלא לענין מכירת לחם ומים מדבר. והקשה הרא"ם, אם כן איך יתפרש "והמואבים היושבים בער", וצריך גם כן לפרש שהם מכרו להם לחם ומים, וזה אינו, שהרי כתיב (ר' להלן כג, ד-ה) "לא יבא מואבי בקהל ה' על אשר לא קדמו [אתכם בלחם ובמים]". ואין זה קשיא, שלא קדמו אותם להביא להם לחם ומים, אלא כאשר באו להם לקנות מהם - מכרו להם:

וקשיא, והלא לא היו צריכים לקנות מהם מים אלא בשביל להנות אושפיזו (רש"י במדבר כ, יז), שהיו להם מי באר, ואחר שלא עברו דרך ארצו, למה היו צריכין לקנות מהם מים, וכן מזון, הרי מן היה להם. ויש לומר, שהכתוב מדבר מהם, כי אדום באו למכור להם מים ומזון, והם לא ידעו שיש להם הכל, דאם לא כן, מה שאמר הכתוב על עמון ומואב (להלן כג, ה) "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", הא היה לישראל לחם ומים, אלא שהם לא ידעו, והיה להם להקדים. אבל אדום באו למכור להם מים ומזון. אך קשה, דהא כתיב (ר' פסוק ו) "אוכל תשברו מאתם" גבי אדום, והרי לא היו צריכים. ולכך יראה, למזונות יתירים קאמר, שאם רצה לתאותו מזונות או מים, שלא רצה לטרוח, על זה קאמר שיקנו מאתם:

[טו] מוסב על אעברה בארצך. דאין לפרש דקאי על "אוכל בכסף תשבירני" (פסוק כח), דלא הוי צריך למימר "עד אשר אעבור את הירדן", דהא מה שמוכרים להם מזון - הוא טובתו של סיחון, ולא הוצרך לקבוע להם זמן עד אשר אעבור את הירדן, אלא קאי על "אעברה נא בארצך" (ר' פסוק כז), שבקשו מהם לעבור בארצם, וקבעו להם זמן עד אשר אעבור את הירדן:

פסוק לג[עריכה]

[טז] שהיה לו בן גבור כמותו. דאם לא כן, למה כתב "בניו" וקורין 'בנו', אלא הרבה בנים היו לו, לכך כתב 'בניו', וקרינן "בנו" שהיה האחד גבור כמותו:

פסוק לז[עריכה]

[יז] אצל נחל יבוק. לפי שהיד היא אצל האדם, נקרא כל דבר שהוא סמוך לו "יד":

[יח] וכל אשר צוה ה' אלקינו שלא לכבוש הנחנו. פירוש, "וכל אשר צוה ה' אלקינו" לא קאי על "לא קרבת" הסמוך לו, שיהיה פירושו וכל אשר צוה ה' אלקינו שלא לקרוב - לא קרבנו, דלא מצאנו שהיה מצוה הקדוש ברוך הוא שלא לקרב אל עמון, רק "לא תתגר בם מלחמה" (ר' פסוק יט), ועל כרחך צריכין אנו לפרש "וכל אשר ציוה ה' אלקינו" שלא לכבוש - הנחנו. אי נמי, דאי קאי על "לא קרבת", הוי למכתב 'ולכל אשר צוה ה' אלקינו', שאז רוצה לומר שלכל המקומות אשר צוה ה' אלקינו שלא לקרב - לא קרבנו, אבל מדכתיב "וכל אשר צוה ה' אלהינו", הוא מלתא אחריתי, ופירושו "וכל אשר צוה ה' אלהינו" שלא לכבוש - הנחנו: