ביאור:משנה פאה פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

---

כמה פאות לשדה, ומהו שדה?

חטיבה I: גבול ה"שדה"

(א) ואלו מפסיקין לפאה:

בספרא נדרש: 'שדך' - לחייב על כל שדה ושדה: (ספרא קדושים פרק א יא). ה"הפסקות" השנויות במשנה נחשבות להפרדה בין שדות שונים. בכל שדה על החקלאי לוותר על הפאה ולתת אותה לעניים. עליו לחזור ולוותר שוב בכל שדה, ואינו יכול להסתפק בויתור אחד גדול.

אם בשדה יש זרע (ממין) אחר, גם אם מבחינת כלאים אינו חייב - הדבר מחייב לעניין פאה, כי השדה אינו חלקה אחת אלא מפוצל לזרעים שונים.

לגבי הקוצר לשחת - מדובר במי שקוצר חלק משדה התבואה בעודו ירוק לשחת, ומקטין כך את סכנות השריפה, והשוו לקמן ג, ב.

הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים,

ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים,

והבּוּר, והניר, וזרע אחר. אם הוא מותר מבחינת כלאים

והקוצר לשחת - מפסיק, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש:

ר' יהודה מסייג את המשנה הקודמת ואומר שבמקרה שיכול השדה להיקצר כאחת אין הנחל והשלולית מפרידים בין שדות שונים, והשוו ספרא קדושים פרק ב, שם מחמיר ת"ק וקובע שכל אמת מים קבועה מפסקת.

הציטוט מישעיה מלמד כי גם מקום שאינו ניתן לעיבוד על ידי מחרשה הרתומה לבקר נחשב "שדה", והוא קשור לסוף אותו פסוק "וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שה", כלומר יש שימוש חקלאי גם לשדה כזה, ולכן הוא חייב בפאה, ואין השטחים הטרשיים שמפריעים למעבר מפסיקים.

(ב) אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת - רבי יהודה אומר: מפסקת.

"וכל ההרים אשר במעדר יעדרון" (ישעיהו ז כה),

אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו - הוא נותן פאה לכל:

(ג) הכל הרשימה ממשנה א מפסיק לזרעים,

לגבי גבול המטע, ראו כלאים ה, ג, וכן ספרא קדושים פרק ב.

ואינו מפסיק לאילן במטע - אלא גדר.

ואם היה שער כותש הצמרות נוגעות זו בזו - אינו מפסיק, אלא נותן פאה לכל:

החרובים אינם נטועים במטע מסודר, אלא מפוזרים בשדות התבואה. לכן קובע רבן גמליאל שכל עוד הם רואים זה את זה הם נחשבים שדה אחד. יתכן לקשור את הדבר בהפרדה שבחרובים בין זכרים לנקבות, שהרי טווח ההאבקה בחרובים הוא גדול למדי. אך הדבר מעורר קשיים, שהרי אם אין מרחק מקסימלי בין חרובים, הרי ניתן לראות חרובים כמעט מכל מקום בגליל.

גם זיתים עומדים לעיתים בנפרד, אבל בזיתים היו בית רבן גמליאל מחשבים את המטעים לפי כיוונם מבית האחוזה.

לגבי הזיהוי של "עיר" כבית אחוזה השוו בבא בתרא ד, ז. מדובר במקום כפרי פרטי, הכולל כמה מבנים ובהם כל הנוחות העירונית, סביבו שדות ומטעים, ובעליו מעבד אותם באמצעות אפוטרופוס (בן חורין) או סנטר (עבד).

(ד) ולחרובין - כל הרואין זה את זה.

אמר רבן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח,

ולחרובין - כל הרואין זה את זה.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משמו: אף לחרובין שהיו להם בכל העיר: באחוזה כולה

חטיבה II: חלוקת שדה אחד לעניין פאה

במשנה א שנינו שאחד הדברים המפסיקים בין שדות לעניין פאה הוא "זרע אחר". האם שני זני חיטה נחשבים "זרע אחר"? – המשנה מכריעה בשאלה זו על פי הגורן: אם ההבדל בין שני הזנים מחייב לאסוף אותם לשתי גרנות נפרדות, הרי מדובר ב"זרע אחר".

לעיתים מערב בעל הבית בכוונה שני גידולים בגורן, כגון חיטה ותבלין שבכוונת בעל הבית לטחון אותו עם החיטה ולתבל בו את הקמח. את שני הגידולים הוא אוסף לאותו הגורן, אבל בכל זאת חייב בשתי פאות לשני הגידולים.

הרלוונטיות של הגורן לפאה היא חידוש, כי הפאה ניתנת במחובר לקרקע. רק במקרה של ספק משמשת הגורן כדי להכריע אם מבחינת בעל הבית מדובר בשדה אחד או בשנים.

(ה) הזורע את שדהו מין אחד,

אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות - נותן פאה אחת.

זרעה שני מינין,

אף על פי שעשאן גורן אחת - נותן שתי פאות.

הזורע את שדהו שני מיני חטין:

עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת. שתי גרנות - נותן שתי פאות:

(ו) מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, שמעון היה אריס של רבן גמליאל הזקן ועלו ללשכת הגזית ושאלו.

אמר נחום הלבלר: מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא,

שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני,

בזורע את שדהו שני מיני חטין,

אם עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת. שתי גרנות - נותן שתי פאות:

תוקף המעשה לפי הירושלמי

ה"מעשה" (-תקדים) שלפנינו מספר על העלאת השאלה עד ללשכת הגזית, וממנו ניתן ללמוד על נדירות השאלה. המוסד לבירור שאלות כאלו אינו הכהונה, שחשודה בצדוקיות, אלא החכמים שבלשכת הגזית. בלשכת הגזית עצמה ישבו החכמים בחצי גורן, והנה לנו קשר בין תפקידה של הגורן כמכריעה את כוונתו של בעל הבית, לבין תפקידה של גורן החכמים כמכריעה את ההלכה.

ההלכה שמביאים החכמים מסתמכת על מסורת כעין זו המופיעה בתחילת מסכת אבות.

אבל התלמוד הירושלמי מצמצם את משמעותו של מעשה מסוג זה, וקובע כי תקדים כזה יכול ללמד רק על עצמו - ואינו מקור להסקת מסקנות מעבר להלכה השנויה בו במפורש.

ויש חכמים המצמצמים עוד יותר את תקפו של התקדים, וטוענים שכיוון שאין אנו יודעים בוודאות את כל פרטי המקרה - אי אפשר להסיק ממנו דבר.

ויש אומרים שהמסקנה תלויה בטעם, ולפיכך אם הפסיקה מובנת לנו בטעמיה היא מחייבת – אבל אז התקדים מיותר, ואם לא אינה מחייבת – ושוב התקדים אינו מעלה ואינו מוריד.

ניתוח זה שבירושלמי מעקר את משמעותו של התקדים, ומטיל את האחריות לפסיקה על כתפי החכמים שבכל דור ולא על המסורת ההלכתית. אך מהמשנה עצמה נראה שהיחס לתקדים הוא כמחייב.

חטיבה III: הגדרת "קציר"

מצוות פאה חלה רק על בעל השדה כאשר הוא קוצר את השדה בעצמו. אם השדה נקצר ע"י גורם אחר, כגון: נמלים שכירסמו את הגבעולים, בעל השדה פטור מלהפריש פאה מהשיבולים שנשרו לארץ, וראו גם ספרי דברים רפב.

בתוספתא א, י נאמר, שגורמים אלה אינם מפסיקים לפאה, כלומר: אם נמלים כירסמו את הגבעולים רק באמצע השדה, בעל השדה חייב להפריש פאה מהשיבולים שעדיין לא נקצרו, אבל מותר לו להפריש פאה אחת על כל השדה.

בספרא קדושים פרק א ו, וכן בספרי דברים שם מסבירים את "קצרוה גויים" לפי ההלכה דלקמן ד, ו. וראו השוואת המקורות על פרק זה במהדורת הביאור המעומד.

(ז) שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה - פטורה.

קצר חציה, וקצרו לסטים חציה - פטורה, שחובת הפאה בקמה:

לעיל א, ג ראינו כי ר' שמעון ור' יהודה מחייבים לתת פאה בסוף השדה או לפחות לסמוך לקלח שבסוף השדה את הפאה. מגישות אלו נובע שהמשלים את קציר השדה מתחייב בפאה לכל השדה, וממילא מי שרק התחיל בקציר ולא השלים אותו - פטור מהפאה.

המשנה אינה עוסקת כאן בפדיון שנעשה לאחר הקציר (השוו לקמן ד, ז), אלא מניחה שהפדיון נעשה מיד עם ההקדשה.

כמובן, אם הקדיש או מכר את החצי שקצר - חייב בפאה מהחצי השני, וראו תוספתא א, יא.

(ח) קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה - נותן פאה ממה שקצר.

קצר חציה ומכר חציה - הלוקח נותן פאה לכל.

קצר חציה והקדיש חציה - הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פאה לכל: