ביאור:משנה פאה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

כמה פאות לשדה, ומהו שדה?[עריכה]

חטיבה I: גבול ה"שדה"[עריכה]

(א) ואלו מפסיקין לפאה:

בספרא נדרש: 'שדך' - לחייב על כל שדה ושדה: (ספרא קדושים פ"א). ה"הפסקות" השנויות במשנה נחשבות להפרדה בין שדות שונים.

אם בשדה יש זרע אחר, גם אם מבחינת כלאים אינו חייב - הדבר מחייב לעניין פאה.

לגבי הקוצר לשחת - מדובר במי שקוצר חלק משדה התבואה בעודו ירוק לשחת, ומקטין כך את סכנות השריפה, והשוו לקמן ג, ב.

הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים,
ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים,
והבור, והניר, וזרע אחר. אם הוא מותר מבחינת כלאים
והקוצר לשחת - מפסיק, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרש:


ר' יהודה מסייג את המשנה הקודמת ואומר שבמקרה שיכול השדה להיקצר כאחת אין הנחל והשלולית מפרידים בין שדות שונים, והשוו ספרא קדושים ב.

הציטוט מישעיה מלמד כי גם מקום שאינו ניתן לעיבוד על ידי מחרשה הרתומה לבקר נחשב "שדה", והוא קשור לסוף אותו פסוק "וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שה", כלומר יש שימוש חקלאי גם לשדה כזה, ולכן הוא חייב בפאה, ואין השטחים הטרשיים שמפריעים למעבר מפסיקים.

(ב) אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת - רבי יהודה אומר: מפסקת.

"וכל ההרים אשר במעדר יעדרון" (ישעיהו ז כה),

אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו - הוא נותן פאה לכל:


(ג) הכל הרשימה ממשנה א מפסיק לזרעים,

לגבי גבול המטע, ראו כלאים ה, ג, וכן ספרא קדושים ב.

ואינו מפסיק לאילן במטע - אלא גדר.
ואם היה שער כותש הצמרות נוגעות זו בזו - אינו מפסיק, אלא נותן פאה לכל:


החרובים אינם נטועים במטע מסודר, אלא מפוזרים בשדות התבואה. לכן קובע רבן גמליאל שכל עוד הם רואים זה את זה הם נחשבים שדה אחד. יתכן לקשור את הדבר בהפרדה שבחרובים בין זכרים לנקבות, שהרי טווח ההאבקה בחרובים הוא גדול למדי. אך הדבר מעורר קשיים, שהרי אם אין מרחק מקסימלי בין חרובים, הרי ניתן לראות חרובים כמעט מכל מקום בגליל.

גם זיתים עומדים לעיתים בנפרד, אבל בזיתים היו בית רבן גמליאל מחשבים את המטעים לפי כיוונם מבית האחוזה.

לגבי הזיהוי של "עיר" כבית אחוזה השוו בבא בתרא ד, ז. מדובר במקום כפרי פרטי, הכולל כמה מבנים ובהם כל הנוחות העירונית, סביבו שדות ומטעים, ובעליו מעבד אותם באמצעות אפוטרופוס (בן חורין) או סנטר (עבד).

(ד) ולחרובין - כל הרואין זה את זה.

אמר רבן גמליאל: נוהגין היו בית אבא, נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח,
ולחרובין - כל הרואין זה את זה.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משמו: אף לחרובין שהיו להם בכל העיר: באחוזה כולה


חטיבה II: חלוקת שדה אחד לעניין פאה[עריכה]

במשנה א שנינו שאחד הדברים המפסיקים בין שדות לעניין פאה הוא "זרע אחר". האם שני זני חיטה נחשבים "זרע אחר"? – המשנה מכריעה בשאלה זו על פי הגורן: אם ההבדל בין שני הזנים מחייב לאסוף אותם לשתי גרנות נפרדות, הרי מדובר ב"זרע אחר".

לעיתים מערב בעל הבית בכוונה שני גידולים בגורן, כגון חיטה ותבלין שבכוונת בעל הבית לטחון אותו עם החיטה ולתבל בו את הקמח. את שני הגידולים הוא אוסף לאותו הגורן, אבל בכל זאת חייב בשתי פאות לשני הגידולים.

הרלוונטיות של הגורן לפאה היא חידוש, כי הפאה ניתנת במחובר לקרקע. רק במקרה של ספק משמשת הגורן כדי להכריע אם מבחינת בעל הבית מדובר בשדה אחד או בשנים.

(ה) הזורע את שדהו מין אחד,

אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות - נותן פאה אחת.

זרעה שני מינין,

אף על פי שעשאן גורן אחת - נותן שתי פאות.

הזורע את שדהו שני מיני חטין:

עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת. שתי גרנות - נותן שתי פאות:


(ו) מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, שמעון היה אריס של רבן גמליאל הזקן ועלו ללשכת הגזית ושאלו.

אמר נחום הלבלר: מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא,

שקבל מן הזוגות, שקבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיני,
בזורע את שדהו שני מיני חטין,
אם עשאן גורן אחת - נותן פאה אחת. שתי גרנות - נותן שתי פאות:


חטיבה III: הגדרת "קציר"[עריכה]

מצוות פאה חלה רק על בעל השדה כאשר הוא קוצר את השדה בעצמו. אם השדה נקצר ע"י גורם אחר, כגון: נמלים שכירסמו את הגבעולים, בעל השדה פטור מלהפריש פאה מהשיבולים שנשרו לארץ.

בתוספתא א, י נאמר, שגורמים אלה אינם מפסיקים לפאה, כלומר: אם נמלים כירסמו את הגבעולים רק באמצע השדה, בעל השדה חייב להפריש פאה מהשיבולים שעדיין לא נקצרו, אבל מותר לו להפריש פאה אחת על כל השדה.

בספרא קדושים א מסבירים את "קצרוה גויים" לפי ההלכה דלקמן ד, ו.

(ז) שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה - פטורה.

קצר חציה, וקצרו לסטים חציה - פטורה, שחובת הפאה בקמה:


לעיל א, ג ראינו כי ר' שמעון ור' יהודה מחייבים לתת פאה בסוף השדה או לפחות לסמוך לקלח שבסוף השדה את הפאה. מגישות אלו נובע שהמשלים את קציר השדה מתחייב בפאה לכל השדה, וממילא מי שרק התחיל בקציר ולא השלים אותו - פטור מהפאה.

המשנה אינה עוסקת כאן בפדיון שנעשה לאחר הקציר (השוו לקמן ד, ז), אלא מניחה שהפדיון נעשה מיד עם ההקדשה.

כמובן, אם הקדיש או מכר את החצי שקצר - חייב בפאה מהחצי השני, וראו תוספתא א, יא.

(ח) קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה - נותן פאה ממה שקצר.

קצר חציה ומכר חציה - הלוקח נותן פאה לכל.
קצר חציה והקדיש חציה - הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פאה לכל: