קטגוריה:דברים יג יג

<< | ספר דברים • פרק י"ג • פסוק י"ג | >>

מהדורת הכתיב:

כי תשמע באחת עריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבת שם לאמר.

המהדורה המנוקדת:

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

המהדורה המוטעמת:

כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

כִּֽי כִּֽי - ו' החיבור

צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC־תִשְׁמַ֞ע תִשְׁמַ֞ע - פועל, קל, עתיד, גוף שני, זכר, יחיד

צורת יסוד: 8085
מורפ': HVqi2ms בְּאַחַ֣ת בְּ - מילת יחס
אַחַ֣ת - תואר, מספר מונה, נקבה, יחיד, נסמך

צורת יסוד: b/259
מורפ': HR/Acfsc עָרֶ֗יךָ עָרֶ֗י - שם עצם, נקבה, רבים, נסמך
ךָ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שני, זכר, יחיד

צורת יסוד: 5892 b
מורפ': HNcfpc/Sp2ms אֲשֶׁר֩ אֲשֶׁר֩ - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr יְהוָ֨ה יְהוָ֨ה - שם עצם, פרטי

צורת יסוד: 3068
מורפ': HNp אֱלֹהֶ֜יךָ אֱלֹהֶ֜י - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
ךָ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שני, זכר, יחיד

צורת יסוד: 430
מורפ': HNcmpc/Sp2ms נֹתֵ֥ן נֹתֵ֥ן - פועל, קל, בינוני פעיל (הווה), זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 5414
מורפ': HVqrmsa לְךָ֛ לְ - מילת יחס
ךָ֛ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שני, זכר, יחיד

צורת יסוד: l
מורפ': HR/Sp2ms לָשֶׁ֥בֶת לָ - מילת יחס
שֶׁ֥בֶת - פועל, קל, מקור נסמך

צורת יסוד: l/3427
מורפ': HR/Vqc שָׁ֖ם שָׁ֖ם - תואר הפועל

צורת יסוד: 8033
מורפ': HD לֵאמֹֽר לֵ - מילת יחס
אמֹֽר - פועל, קל, מקור נסמך

צורת יסוד: l/559
מורפ': HR/Vqc׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע גרשיים (שליש, דרגא 4)

בְּאַחַ֣ת מונח (משרת, דרגא 5) עָרֶ֗יךָ רביעי (משנה, דרגא 3)

אֲשֶׁר֩ תלישא קטנה (משרת, דרגא 5) יְהוָ֨ה קדמא (משרת, דרגא 5) אֱלֹהֶ֜יךָ גרש (שליש, דרגא 4)

נֹתֵ֥ן מרכא (משרת, דרגא 5) לְךָ֛ תביר (משנה, דרגא 3)

לָשֶׁ֥בֶת מרכא (משרת, דרגא 5) שָׁ֖ם טפחא (מלך, דרגא 2)

לֵאמֹֽר סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם, לֵאמֹר:

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):	אֲרֵי תִשְׁמַע בַּחֲדָא מִן קִרְוָךְ דַּייָ אֱלָהָךְ יָהֵיב לָךְ לְמִתַּב תַּמָּן לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):	אֲרוּם תִּשְׁמְעוּן בַּחֲדָא מִן קִרְוֵיכוֹן דַּיְיָ אֱלָהָכוֹן יָהֵיב לְכוֹן לְמֵיתַב תַּמָּן לְמֵימָר:

מדרש ספרי

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •

כי תשמע. ולא (=ואין) (החוזר מהמצות) [החיזור (=החיפוש אחרי) מהמצוה].

יכול יהיה רטוש (=ל' עזיבה)? ת"ל ודרשת וחקרת ושאלת היטב. (ודרשת מן התורה, וחקרת מן העדים, ושאלת (סנהדרין לג) מן התלמוד).

באחת עריך. עיר אחת עושים עיר הנדחת, ואין עושים שלש עיירות נידחות. יכול אף לא שתים? ת"ל באחת עריך[.]

אשר ה' א-להיך נותן לך(, בכל מקום). [פרט לחוץ לארץ].

לשבת שם. פרט לירושלים שלא ניתנה לבית דירה.

מלבי"ם - התורה והמצוה - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מלבי"ם - התורה והמצוה

עריכה

עא.

כי תשמע. . מלשון זה מבואר, שאין מצוה עליך לחזור אחר הדבר לשמוע, ועז"א שהחיזור אינו מן המצוה. רק אם תשמע אז אתה מחויב לדרוש ולחקור, ולא לרטוש ולעזוב הדבר. וכן אמר במדרש רבה (צו פרשה ט), כל המצות כתיב בהן " כי תראה ”, " כי תפגע ", " כי יקרא ", אם באת מצוה לידך - אתה זקוק לעשותה, ואם לאו - אי אתה זקוק לעשותם. ובארתי בארך ( ויקרא יב ).

ומ"ש "ודרשת מן התורה וכו' עד מן התלמוד” - מחקו הגר"א. ויל"פ (=ויש לפרש) שר"ל שתדרוש תחלה אם הוא עבודת גלולים שחייב עליה כפי משפטי התורה. וחקרת אם יש עדים. ואם יסופק לך - תשאל מן התלמוד, ר"ל תשאל לב"ד הגדול.

עב.

באחת עריך. . משמע רק עיר אחת ולא שתים? אבל כבר בארתי באילת השחר ע , שיש הבדל בשם המספר " אחת " בין כשבא אחריו שמוש המ"ם, ובין כשבא אחריו ה"א הידיעה או כשבא בסמיכות:

שאם יכוין על האחדות להוציא הריבוי - בא אחריו שמוש המ"ם. ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים טז), בחר לך אחת מהנה (דה"א כא). שר"ל אחת ולא שתים.

אבל אם יכוין על הכללות, ר”ל כל אחת שיהיה, בא אחריו ה"א הידיעה או הסמיכות.

ואם היה הכוונה רק אחת ולא שתים, היל”ל "באחת מעריך"! משא"כ לשון " אחת עריך" - ר"ל כל עיר שתהיה. ואינו מוציא רק (=אלא) שלש, שמעוט לשון רבים הוא שנים. וז"ש “יכול אף לא שתים - ת"ל באחת עריך ". ר"ל מדלא אמר “באחת מעריך".

וממ"ש אשר ה' א-להיך נותן לך - ממעט ח"ל [כן גריס הגר"א].

וממ"ש לשבת שם - ממעט ירושלים, שסובר שלא נתחלקה לשבטים, כמ"ש למעלה ( ראה ט ). שכן סובר ר"ש סתמא דספרי.

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"לשבת שם" - (ספרי) פרט לירושלים שלא ניתנה לדירה

"כי תשמע וגו' לאמר" - אומרים כן יצאו וגו'

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[יב] כי תשמע לאמור אומרים כן יצאו אנשים בני בליעל. פירוש, מלת "לאמר" דבק אל "יצאו אנשים" שלאחריו. ואין פירושו שתשמע שיצאו אנשים בני בליעל, וזה אינו, דאם כן יהיה מלת "לאמור" מיותר, והוי למכתב 'כי תשמע יצאו אנשים', ומדכתיב "לאמר יצאו אנשים", הכי פירושו, שכך אומרים יצאו אנשים בני בליעל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

לָשֶׁבֶת שָׁם – פְּרָט לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְדִירָה (ספרי צב).
כִּי תִשְׁמַע וְגוֹמֵר לֵאמֹר – אוֹמְרִים כֵּן: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל [מִקִּרְבֶּךָ].

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •

כי תשמע באחת עריך וגו' עד בנים אתם וגו'. הנה באה הפרשה הזאת לבאר המין הג' מהפיתוי והוא בהמשך האדם אחר הצבור והקהל אשר הוא בו וכבר אמרו (רש"י ד' י"ג י"ד) בפ' חלק במשנה אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים ושיהיו מדיחיה מתוכה. ולמדו זה ממה שאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך כי בידוע הוא שהעם בכללו לא יטה לחטא גדול כזה כי אם בהיות מניעים ומעירים בדבר ועם היות שבפרשת המסית אמר או אשת חיקך שאפשר שהאשה תסית בעלה. ראו חכמינו ז"ל שא"א שתהיינה נשים מסיתות לערי הנדחת כי לא יתפעלו האנשים כלם מן דברי הנשים לכן התנו שיהיו אנשים. גם למדו ממה שאמר מקרבך שיהיו מדיחיה מתוכה. והיה זה לפי שאם היו מדיחיה מעיר אחרת יאמרו להם האחד בא לגור וישפוט שפוט ולנו ללמד ולהוכיח ולהדיח את אנשי עירנו ראשונה. ולכן השכל מורה שיהיו מדיחיה מתוכה. והנה צוה בזה ודרשת וחקרת ושאלת היטב מה שלא צוה כן בנביא שקר או במסית. לפי שבענין המסית היה המוסת עד בדבר וידו תהיה בו בראשונה ולא יצטרך חקיר' ובנביא שקר או חולם חלום היו כל ישראל יודעים בדבר ולא תפול החקירה בזה. אבל בענין עיר הנדחת שהוא מפי השמועה הוצרך לצוות ודרשת וחקרת ושאלת היטב. והר"ן נתן טעם אחר בזה והוא שאע"פ שארז"ל שכן הדין בדיני ממונות כלם. מ"מ נזכרה הדרישה והחקירה בעיר הנדחת. להעיר אותנו שכל דבר שמצילתו רחוק אין ראוי שיאמינוהו השופטים ויענישו את הנחשד עליו אלא אחר דרישה יותר גדולה. ואין ספק שהחטא החמור שבכל התורה הוא חטא ע"ג וכפי חמר החטא הזה ראוי שיכשלו בו אנשים מעטים ומפני זה אין ראוי לחשוד עיר אחת שיושביה כלם יסכימו בעבירה חמורה כזאת. כי אם אחרי דרישה וחקירה רבה. ולכן אמר בו ודרשת וחקרת ושאלת היטב. וכבר צוה גם כן על הדרישה והחקירה בעדים הזוממים. ובעובד אלהים אחרי' בפרשת שופטים ושם התבאר סבתו. וזכר שבהיות החשד אמתי ונעשתה התועבה ההיא בעיר ההיא הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב. ובספרי דרשו לא יומתו אבות על בנים בעיר הנדחת הכתוב הדבר. ולפי זה יהיה אמרו הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב על האנשים הנכללים באותו עון לא על הקטנים. אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין נחלקו בזה והיה דעת רבי אליעזר שקטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אותן נהרגין. אמר ליה רבי עקיבא אם כן מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים הרי נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה וגומר. אלא מה אני מקיים ורחמך אלו קטנים שבתוכה והנה עם היות דעת רבי עקיבא תם וישר. לפי שאם גדולים חטאו קטנים מה חטאו. הנה כפי חומר החטא להיותו דבר זר ומתמיה שעיר אחת יסכימו בחטא מסוכן כזה. היה ראוי להתאכזר על אויבי ה' לעשות מעשה רשום לשמעו תצלנה אזנים. והוא שיחריבו את העיר כלה הקטנים עם הגדולים. לפי שהבנים הקטנים שאין להם זכות ולא חובה מעצמם הם קניני האדם וממונו ונכסיו. וכמו שצוה שהבהמות גם כן ימותו. ולא נאמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה להיותם קניני החטאים ההמה בנפשותם. וגם כל שללם ישרף ברחוב העיר. ככה הילדים אשר להם ימותו כי הם בני הפושעים ומבטן ארור לא יצא ברוך. ויהיו נדונים כשאר קניני האבות בהיותם מבלתי זכות מצד עצמם. ואמנם הראיה שהביא רבי עקיבא מהכתוב ונתן לך רחמים ורחמך. על ישראל נאמר לא על הקטנים. וענינו שאם ישראל יתעצלו מהענש עיר הנדחת והיו כאלו ג"כ עובדים אותה ע"ג. כיון שיש בידם למחות ולא ימחו. ולזה אמר שימהרו להענישם באופן שישוב חרון אף ה' מהם. ולא ישפוך עליהם אפו. ואולי אמר להם זה לסבה שנית. והוא כי לפי שיכבד בעיני ישראל וירע בעיניהם להשמיד עיר אחת בישראל ולהרוג ולאבד עיר אחת אשר בה עם רב מאחיהם וכמ"ש על שבט בנימין. לכן אמר להם לנחמם ולדבר על לבם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך מאבותיך. ר"ל שאף על פי שיתמעט מהם קהל גדול בחרבן אותו עיר. הנה השם יתברך ירבה אותה לרוב לפי ששמעו בקולו לשמור מצותיו לעשות הישר בעיני ה'. כלומר שעם היות זה קשה בעיניהם עשו אותו להיותו ישר בעיני ה'. ולכן יהיה שכרם הרבה מאד. ואפשר עוד לפרשו על ענין השלל שצוה לשרוף ברחוב העיר שלא ידבק בידם מאומה ממנו לפי שאם כן יחרה אף ה' עליהם בראותו שהם שמחים בדבר לתועלתם. וכאשר לא ידבק בידם מאומה ישוב ה' מחרון אפו וירחמם. והנה צוה לשרוף את כל שלל העיר כדי שלא ימהרו לפסוק את הדין לחמדת הנכסים ואולי ידינום לעובדי ע"ג ויחשבו אותם כאנשי עיר הנדחת לשלול שלל ולבוז בז. וכדי להרחיק זה צוה הקב"ה שישרפו את השלל ברחוב העיר ולא ידבק בידם מאומה מן החרם כי בזה האופן ישפטו את הדין למשפטו כראוי. וצוה עוד שתהיה העיר תל עולם ולא תבנה עוד לפי שבזה ישאר זכרונם לדור דורים וכל שאר הערים ישמעו וייראו. וכבר זכרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק שדין עיר הנדחת היא בבית דין הגדול שבירושלם. ואמר ונתן לך רחמים ורחמך כלומר ואתה מה שעשית לא היה כי אם רחמים לא אכזריות, ולכן יהיה שכרך שירחם הש"י עליך תמיד: וראוי שתדע שהמצות האלה אשר באו בפרשת כי יכרית ובפרשת כי יקום בקרבך. ובפרשת כי יסיתך ובפרשת עיר הנדחת אינם מחודשות כי כבר הזהיר עליהן בפרשת משפטים במה שאמר שם זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ולפי שבאו באותו מאמר בקצור באר אותם הנה כפי חלקיהם וכבר כתב זה הרמב"ן גם כן:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

לשבת שם לאמר. אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז"ל (כתובות דף י:) שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר כאלו אמר לאמר לשבת שם:

עוד יתבאר בדקדוק אומרו יצאו אנשים בני בליעל למה אמר אנשים שהיה מספיק לומר בני בליעל ואני יודע שהם אנשים, ואם לומר אנשים ולא קטנים זה אינו צריך קרא למעטם שכל שלא הגיע לכלל עונשין אין צריך למעטה. אכן נתכוין הכתוב לומר שהגם שאמרו יצאו אנשים פירוש שהם צדיקים כאומרם ז"ל (מד"ר שלח) אנשים שבמקרא צדיקים, והוא אומרו לאמר יצאו אנשים מודיעך הכתוב שתחזיק אותם בבני בליעל ותסיר מהם חזקת כשרות:

עוד ירצה שהגם שלא שמעת הדברים ברורים שיצאו המדיחים אלא אמירה שנשמע ממנה דבר זה שיצאו וגו' ודרשת וגו' פירוש יעשה דרישה וחקירה לדעת אם יש ממש בקול הנשמע, והוא אומרו ודרשת וחקרת ושאלת ומן הראוי היה לו להקדים ושאלת שהיא השאלה ואחר כך הדרישה והחקירה, אלא נתכוין לומר שידרוש בשמיעה הראשונה ששמע אם יש עדים בדבר ואח"כ ישאל פי העדים לדון על פי עדותם: