כתובות י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה ליה רבי עדיין בתולה אני אמר להן הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך ונבדוק מעיקרא בגווה גמרא הוה שמיע ליה מעשה לא הוה חזי וסבר דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן אמר לו רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי ממשפחת דורקטי אני שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים בדק רבן גמליאל בקרובותיה ומצא כדבריה אמר לו לך זכה במקחך אשריך שזכית למשפחת דורקטי מאי דורקטי דור קטוע אמר רבי חנינא תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש דתני רבי חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה ותנא משום רבי מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובים אתמר רבי ירמיה בר אבא אמר זכה במקחך אמר ליה ורבי יוסי בר אבין אמר נתחייב במקחך אמר ליה בשלמא למאן דאמר נתחייב היינו דרבי חנינא אלא למאן דאמר זכה מאי זכותא דלא אתי לידי ספק נדה ההוא דאתא לקמיה דרבי אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי עדיין בתולה הייתי ושני בצורת הוה ראה רבי שפניהם שחורים צוה עליהן והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחדר בעל ומצא דם אמר לו לך זכה במקחך קרי רבי עליהם (איכה ד, ח) צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ:
מתני' בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים:
גמ' מאי אלמנה אמר רב חנא בגדתאה אלמנה על שם מנה אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר איידי דהא קרי לה אלמנה הא נמי קרי לה אלמנה אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר דעתידין רבנן דמתקני לה מנה ומי כתב קרא לעתיד אין דכתיב (בראשית ב, יד) ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי אלא דעתידה הכא נמי דעתידה ואמר רב חנא בגדתאה מטר משקה מרוה ומזבל ומעדן וממשיך אמר רבא בר רבי ישמעאל ואיתימא רב יימר בר שלמיא מאי קרא (תהלים סה, יא) תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר היינו מכפר היינו מזיח מזיח גזירות ומכפר עונות ואמר רב חנא בגדתאה תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקן אמר רב אכל תמרים אל יורה מיתיבי תמרים שחרית וערבית יפות במנחה רעות בצהרים אין כמותן ומבטלות שלשה דברים מחשבה רעה וחולי מעים ותחתוניות מי אמרינן דלא מעלו עלויי מעלו ולפי שעתא טרדא מידי דהוה אחמרא דאמר מר השותה רביעית יין אל יורה ואיבעית אימא לא קשיא הא מקמי נהמא הא לבתר נהמא דאמר אביי אמרה לי אם תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא בתר נהמא כי עברא לדשא דשא אמר רבא דרך שם דרגא אמר רבא דרך גג פוריא א"ר פפא שפרין ורבין עליה אמר רב נחמן בר יצחק
רש"י
[עריכה]
גיהוץ - לשיקיי"ר באבן הזכוכית:
ככיבוס שלהן - שהיו מימיהם יפים לכבס או סמנין יפים היו להן לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ:
מעברא ליה חומרתא - שפשוף האבן מעביר את הדם:
חומרתא - אבן כדאמרינן בגיטין (דף סט:) ונזדהר בחומרתא דנפק מיניה אבן הנמצאת באמה מחמת חולי:
ריחה נודף - מפיה מריחין ריח היין שנכנס לה דרך פתח הפתוח:
גמרא הוה שמיע ליה - שעשו כן לבנות יבש גלעד במסכת יבמות (דף ס:):
דור קטוע - שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים:
יפין לאשה - למהר לה הריון:
נתחייב במקחך - על כרחך תקבל חובה הבאה לך במקחך לשון אין חבין לאדם (לקמן דף יא.) דבר שהוא לרעתו קרוי חובה:
שפניהם שחורים - מחמת רעבון:
צפד עורם - דונש פירש כמו דבק עורם על עצמם ומנחם פירש שחר עורם:
מתני' בתולה אלמנה וגרושה - בין בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת:
כתובתה - מן השני:
מאתים - שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו:
ויש להם טענת בתולים - אם לא מצאה הב' בתולה אבדה כל כתובתה דמקח טעות היא לו:
גמ' בגדתאה - דמן בגדת:
על שם מנה - שאם נשאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה:
דכתיבא באורייתא - ועדיין לא נתקנו כתובות:
ומי כתיב קרא - לקרות על שם דבר העתיד:
זו סליקא - שם עיר:
ומי הואי - העיר בנויה בבריאת עולם דכתיב ההולך קדמת אשור:
[מטר - ולא מאותיות דריש הכי אלא לפום סברא]:
מזבל - את הארץ:
מעדן - נותן עדנה וזיו בפירות:
תלמיה - של א"י:
רוה נחת גדודיה כאשר ברביבים תמוגגנה - רוה הרי משקה ומרוה תמוגגנה הרי מזבל מעדן וממשיך את הפירות נפקא מצמחה תברך. תמוגגנה דישטנפי"ר:
מזיח - קס"ד מזיח עונות:
מזין - בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנו' באין מן המזון וגורמין לו ברכה:
מחבב - את ישראל אל אביהם:
היינו מזיח היינו מכפר - הי ניהו מזיח הי ניהו מכפר:
מזיח גזירות - רעות מעל ישראל:
משחנן - מחממות:
משלשלן - שלשול:
מאשרן - מחזיקות כח כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א):
ולא מפנקן - אינן מרבות אסטניסא על הלב וכלן לשבח:
אל יורה - שום הוראה לפי שטורדות דעתו כשיכור:
שחרית וערבית יפות - כללא דמילתא לאחר אכילה יפות שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל (ב"מ קז:) ערבית לאחר אכילה:
במנחה רעות - שהן קודם אכילה לאחר שינת הצהרים:
בצהרים - לאחר הסעודה שאכל ושבע:
אין כמותם - וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו:
מבטלות מחשבה רעה - דאגה לפי שמשמחות את הלב וצהרים שעת אורה וצהלה היא:
כי עברא לדשא - מחזיקות את הגוף כבריח את הדלת:
תוספות
[עריכה]
בתולה אלמנה גרושה חלוצה. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרא כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה"א דכנשואה דמיא קמ"ל:
אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר. והא ליכא למימר דתפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה ' מדאורייתא דהא מנה לא היה בימי משה דלא הזכירה תורה אלא ככר והא דאמרינן בבכורות (דף ה. ושם) ' משה רבינו נאמן היה ובקי בחשבונות אלא שמנה של קודש כפול היה לא שהיה מנה בימי משה אלא כלומר כמו שמנה של קודש בימי יחזקאל כפול היה כך היה ככר של קודש כפול בימי משה:
ותנא רב יוסף אשור זו סליקא ומי הואי. פי' בקונטרס ומי הואי בבריאת עולם ובלא רב יוסף מאשור וכן מכוש לא מצי למיפרך דמצינן למימר דאשור וכוש שם המחוז ולא שם העיר ומימות עולם היה שמם כך אבל קשה דמאי מייתי מאשור דאשור אע"ג דלא הוה בבריאת עולם כיון דהוה בימי משה שפיר הוה ליה למכתב אבל . מנה לא היה לו לכתוב כיון שעדיין לא היה בדורו ונראה לר"י לפרש ' דסליקא בימי משה מי הואי דקים ליה דסליקא לא היה בימי משה וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה:
אמר רב אכל תמרים אל יורה. ואם תאמר דבפ"ג דכריתות (דף יג: ושם) (אמר רב הונא) אמר רב הלכה כר' אלעזר דאינו מחייב על שאר משכרין אלא על היין בלבד וי"ל אע"ג דלא מחייב על ביאת מקדש אסור להורות וה"נ משמע בס"פ אלו מומין (בכורות מה:) דפסול לעבודה למאן דלא מחייב אשאר משכרין אף על גב דעבודה לא אחיל הוא הדין נמי דאל יורה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
נז א מיי' פי"א מהל' אישות הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ד' [עי' מ"מ]:
נח ב ג מיי' פי"א מהל' אישות הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ה':
נט ד מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ט', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף ו':
ס ה מיי' פי"א מהל' אישות הלכה א' והלכה ח, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף א':
סא ו מיי' פ"א מהל' ביאת מקדש הלכה ג', (סמג לאוין ס), טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ג בהגהה:
ראשונים נוספים
אלמנה על שם מנה : פי' אע"פ שהיא לשון אלם שהיא יושבת דומיא דתנא דייק למה הוסיפו לה של אלמנה:
ותני רב יוסף אשור זה סילוק : פירש"י ז"ל מי הוה בנויה בבריאת עולם ולא נהירא דלמא בימי משה. ותו מבריאות עולם פריך ל"ל למינקט אשור זה סילוק מאשור גופי' אית ליה למיפרך וכן מארץ כוש ומארץ חוילה האמורים בפרשה לכך פי' בתו' מי הוה בימי משה והא אמרי' ביומא סלקות' סליקו וסילקותא בימי בית שני:
ההוא דאתא לקמיה דר"ג. א"ל בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו רבי עדיין בתולה אני. אמר להן הביאו לי שתי שפחות א' בעולה וא' בתולה הביאו לו הושיבם על פי חבית של יין. בתולה אין ריחה נודף. בעולה ריחה נודף מפיה (כרימון) [כריח] בית היין. שנכנס לה דרך (הפגם הפגום) [פתח הפתוח] הושיבוה ולא היה ריחה נודף. אמר ליה לך כי במקחך. ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו רבי בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם בתולות ולא דם נדה בדק ר"ג בקרובותי' ומצא כדבריה א"ל לך זכי במקחך:
ההוא דאתא לקמיה דרבי. א"ל רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו בתולה שלימה אני. אלא שני בצורת הם. ראה פניה מוריקות. פי' מושחרים מחמת רעבון. צוה עליהם והכניסם למרחץ והאכילם והשקם והכניסם לחופה ובעל ומצא דם. א"ל לך זכי במקחך. קרא עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. צפד פי' לשון דבק:
מתני' בתולה כתובתה מאתים. ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים מן הנשואין כתובתן מנה. פי' בתולה שהיא אלמנה או גרושה וחלוצה מן האירוסין ונשאת. כתובתה מן השני מאתים שהרי בחזקת בתולה נשאת לו ויש לה טענות בתולים:
ולאו אורח ארעא לזלזל בבנות ישראל — וזה היה זלזול, שאף על פי שהיו עומדות במלבושיהן, היו מתביישות והיו צריכות לבא לבית דין ולעלות על פי החבית ולפסק את רגליהן. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
איתמר רבי ירמיה בר אבא אמר זכה במקחך כו' — משמע לי דלא פליגי בלישנא דהכי אמר ליה, דלתרווייהו זכה במקחך וכו' אמר ליה. אלא דבהא פליגי, דמר סבר דפירושו כמשמעו, ו"זכה במקחך" אמר ליה; ומר סבר, אין פירושו כמשמעו, ו"נתחייב במקחך" אמר לו, פירוש דבעל כרחו יזכה במקחו, והכי קאמר ליה: לך בעל כרחך זכה במקחך ותקבל חובה הבאה לך במקחך. אי נמי להפיס דעתו של בעל אמר ליה זכה במקחך, וכוונתו נתחייב במקחך בעי למימר ליה, והוא על דרך סגי נהור; ועל דרך זה קאמר ליה נמי: אשריך שזכית למשפחת דורקטי. והיינו דקאמר: בשלמא למאן דאמר נתחייב היינו דרבי חייא כו', פירוש, והדוחק היינו דאין פירושו כמשמעו. ומיהו אי בעי למימר דרבן גמליאל קאמר ליה בהדיא קאמר ליה בההוא לך "נתחייבת במקחך", אין כאן שום דוחק, ואמאי קאמר בשלמא וכו'? היה לו לקצר. ואפשר לפרש דבפירוש אמר ליה "נתחייבת במקחך", ודוחקיה היינו דלמה ליה לרבן גמליאל לגנות בעיניו מקחו? הא אמרינן לקמן בריש פרק ב', "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה" כו'? עד "אמרו להן בית הלל לבית שמאי: מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו" כו'. ומכל מקום מאי דפרישנא מעיקרא נראה לי עיקר, והראיה מההיא דבית הלל דמייתינן, כן נראה לי:
מתניתין. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. בתולה אלמנה גרושה כו' — לא זו אף זו קתני: ולא מבעיא בתולה אלמנה, דלא בטל חינה כלל, אלא אפילו גרושה דהוה אמינא דבטל חינה בקבלת גיטה. ולא מבעיא גרושה, אלא אפילו חלוצה, דבחליצתה לפני בית דין של חמשה, וגם כבר נמי היתה אלמנה, איכא למימר דבטל חינה, קא משמע לן דכיון שהיתה מן האירוסין, כתובתה מאתים. אבל מן הנישואין, אף על גב דבתולה היא כתובתה מנה. ופירשו בירושלמי, משום דבטל חינה, וכן כתב הרשב"א ז"ל, וכדבעינן למימר לקמן באידך מתניתין בסייעתא דשמיא. ונראה לי דאפילו ביהודה שהיו מייחדין כלה מן האירוסין כתובתה מאתים, שהרי בחזקת בתולה היא נשאת לו, דלא היה שם כי אם יחוד בעלמא, כן נראה לי:
ויש להן טענת בתולין — אין לפרש דלאוסרה עליו קאמר, דאי הכי מן הנישואין נמי, כל שכנסה בחזקת בתולה, וכמו שכתבו התוספות לעיל בשמעתא דפתח פתוח גבי "הא בגליל מצי טעין". אלא להפסידה כתובתה מיירי, והא אתא לאשמועינן, למאן דאמר: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה – איבדה כל כתובתה, דיש להן טענת בתולים לאבד כל כתובתה; ולמאן דאמר: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה – כתובתה מנה, אתא לאשמועינן דלגבי מאתים לבד יש להן טענת בתולים, פירוש, לאבד מנה ממאתים ותשאר מנה לעולם. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ויש להן טענת בתולים. אם לא מצאה השני בתולה, איבדה כתובתה דמקח טעות הוא לו. עד כאן. כן כתוב בספרים ישנים. ומה שכתוב בספר הדפוס "איבדה כל כתובתה" הוא טעות, אלא נקט רש"י ז"ל לשון השוה לשתי הסברות. עוד יש לי לומר, דלהכי נקט כתובתה מאתים ויש להן טענת בתולים, דלא תימא דהיינו טעמא דכתובתה מאתים, משום דכיון דלא נישאת הרי היא חינה עליה ואפילו תמצא בעולה; אי נמי דלא תימא כיון דחכמים תקנו לה כתובה, שוב אינו יכול לטעון עליה כדי לאבד כתובתה עד שיביא ראיה לדבריו, דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. קמשמע לן דיש להן טענת בתולים, ואם יטעון הבעל: לא מצאתיה בתולה, איבדה כתובתה:
גמרא. מאי אלמנה כו' — פירוש, ובהכי מתפרשא מתניתין, דקתני ואלמנה מנה, דלמה ליה למתנייה הכא? הוה ליה למתני דיני כתובתה מאתים בהדי הדדי, ושוב לקמן באידך מתניתין דקתני: "בתולה אלמנה כו' מן הנישואין כתובתה מנה" – הוה ליה למפתח ולמתני "אלמנה מנה". אי נמי, בשלמא בתולה קתני לה משום דאיכא מאן דאמר כתובת בתולה מן התורה, ואפילו למאן דאמר מדרבנן, מכל מקום איכא למימר דיש לה סמך בעלמא מן התורה מדאפקיה רחמנא בלשון "מוהר", להכי פתח ותנא בתולה כתובתה מאתים; אבל אלמנה מנה למה לי למתנייה כלל? הרי אפילו בתולה אלמנה מן הנישואין כתובתה מנה, כדקתני לקמן במתניתין. ומיהו השתא דאמר רב חנא: אלמנה על שם מנה, אתי שפיר דהיינו נמי דקתני מתניתין ואלמנה מנה, כן נראה לי:
אלמנה על שם מנה — פירוש, לישנא קטיע נקט, "אל" כמו "אלא" וחסר אות אלף. וזהו שכתב רש"י ז"ל: על שם מנה. שאם נישאת משנתאלמנה אין לה כתובה אלא מנה. אי נמי הכי קאמר: "אל מנה", פירוש שחסר ממנה מנה מהמאתים. וכן מצאתי בפירושי הגאונים ז"ל, וזה לשונם: על שום מנה – כלומר, "אל מנה", דמשמע הסיר מנה ממאתים דבתולה. ירושלמי: דיה לאלמנה שתיטול מחצית בתולה, עד כאן. ומה שכתב רש"י ז"ל: על שם מנה. שאם נישאת וכו', משום שהוקשה לו: והרי לא נקראת אלמנה אלא עד שלא נישאת (וכו') עדיין בעודה פנויה? לכך כתב רש"י ז"ל: שאם נשאת.
- והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלמנה על שום מנה — פירוש, אף על פי שהוא לשון "אלם", שהיא יושבת דומיה, רב חנא דייקא למה הוסיפו בהי' של אלמנה, עד כאן. והוא נכון:
אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר — ואם תאמר, בשלמא לשיטת הרא"ש ז"ל דלעיל, דיליף כתובת בתולה מן התורה מדכתיב "כמוהר הבתולות" והיינו כתובה, והיקשא להכי הוא דאתא, ניחא; אבל לשיטת רש"י ז"ל, דלא יליף אלא מקארי ליה "מוהר", הכא נמי קארי ליה "אלמנה" על שם מנה, ותפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה דאורייתא. ותירצו בתוספות דליכא למימר הכי, דהא מנה בימי משה לא היה. ואין לך לומר דהזכירה תורה מנה על שם העתיד וכדמשני, ולא תפשוט; דאם כן למה היה לקרותה על שם מנה העתיד? והרי לא הזכירה תורה לעולם אלא ככר. אלא ודאי על שם דעתידין רבנן דמתקני לה מנה וכדמשני תלמודא, כן נראה לי:
ותנא רב יוסף אשור זו סליקת ומי הואי — פירש רש"י ז"ל: ומי הואי. בבריאת העולם. וקשה, למה ליה לאתויי הא דרב יוסף? תקשי ליה קרא, ומי הוה אשור בבריאת העולם? וכן נמי הוה ליה למפרך מאידך קרא, "הוא הסובב את כל ארץ כוש", ומי הוה כוש בבריאת עולם? ותירצו בתוספות, דאי לאו דרב יוסף לא היה מצי למפרך, דמצינן למימר דאשור וכוש שם המחוז ולא שם העיר, ומימות העולם היה שמם כך. וזהו שכתב רש"י ז"ל: זו סליקא. של עיר. עד כאן. אבל אכתי קשיא להו, דמאי נפקא מינה אי לא הוה בבריאת העולם? כיון שהיה בימי משה, כתבו משה לברר הדבר. ובאלמנה נמי, אי הוה מנה בימי משה לא הוה קשיא לן אם כתבו משה אפילו על העתיד. וכן הקשו בשיטה ישנה, דלאו בבריאת עולם נכתבה תורה אלא בימי משה, וכבר נבנית העיר. ובמאי שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמתו על פירוש התורה, דלא היה משה אלא כמעתיק מספר קדמון, ניחא.
- ומכל מקום קשיא להו לתוס', דאפשר שהקדימה וכתבה תורה מה שעתיד להיות בימי משה שתנתן התורה על ידו, כדי שיבורר לו כל הדברים על מתכונתם; אבל מה שלא יהיה בימיו לא כתבה תורה. והתוספות ז"ל פירשו, ותנא רב יוסף: אשור זו סליקת, פירוש, אינו אשור שהיה בימי משה, דקים ליה דחידקל אינו הולך לקדמת אותה העיר שקורין אשור, אלא זו סליקת שחידקל הולך. ומי הואי סליקת בימי משה? דקים ליה דסליקת לא נבנה בימי משה, דסליקא בנה סליקת, ובבית שני היה דמני ליה עם מלכי יון וכדאיתא בפרק קמא דיומא.
- ונראה לי דמעיקרא הכי פריך: ומי כתיב קרא על שם העתיד? פירוש, שיקרא שם חדש על שם העתיד. ומיהו לא פריך דהיכי כתיב בקרא העתיד, דהרי כוש וחוילה כתיבי על שם העתיד. אלא הכי פריך: ומי כתיב קרא לקרות שם על דבר העתיד? וכן כתב רש"י ז"ל: ומי כתיב קרא. לקרות שם על דבר העתיד. כן כתוב בפירושי הישנים מכתיבת יד. ומה שכתוב בדפוס, טעות. ומשני: אין, דכתיב "ושם הנהר" וכו' "ותנא רב יוסף" וכו'. הא קמן דעדיין לא היה, ושינה התורה שמה וקראה אשור, אלמא דשפיר קרי שם על דבר העתיד. ואפשר שיש איזה טעם למה קראה אשור, כן נראה לי:
מאי תלמיה רוה — והיינו משקה ומרוה. נחת גדודיה היינו מזבל. וגדודיה הם מוטצטץ בלע"ז. ורביבים תמוגגנה מעדן. צמחה תברך ממשיך. ור"ש והראב"ד ז"ל פירשו בעניין אחר. שיטה ישנה:
מזבח מזיח וכו' — פירוש כמו נוטריקון הוא, אבל מכפר אין בתיבת מזבח כי אם המ"ם לבד, אבל מזיח מחבב הרי במזבח שלשה תיבות, ומזין ב' תיבות, והוי כמו נוטריקון:
היינו מכפר וכו'. אין פירושו דמכפר היינו מזיח, דאם כן למה ליה לאורוכי: היינו מכפר היינו מזיח? לא הוה ליה למימר אלא "מכפר היינו מזיח", אי נמי איפכא, ולמה ליה למימר "היינו"? אלא פירוש היינו כמו 'הי ניהו' ולישנא קטיעא הוא, וכן פירש רש"י ז"ל, ולהכי משני מזיח גזרות ומכפר עונות, דלא הוה ליה לשנויי אלא "מזיח גזרות", ולמה ליה למימר תו ומכפר עונות? כן נראה לי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה