כתובות יא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אף אנו נאמר איילונית דוכרנית דלא ילדה:
מתני' הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולין:
גמ' אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל דהני מילי גדול דטעם טעם דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו לימא מסייע ליה הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין לא הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהון אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות איתיביה אביי הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה לכי גדלה לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות מתיב רבא אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ועל הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד יש להן קנס ואי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה לכי גדלה לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות אביי לא אמר כרבא התם קנסא היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר רבא לא אמר כאביי כתובה היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
מתני' הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים דברי רבי מאיר וחכ"א מוכת עץ כתובתה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה
רש"י
[עריכה]
אף אנו נאמר - אף אנו נדרוש את השמות מה לשון איילונית שקראו חכמים לאשה שאינה ראויה לילד:
דוכרנית - לשון איל תמים דמתרגמינן דכר שלים (ויקרא ה) הרי היא כאיל שאינו יולד:
גמ' (על דעת ב"ד) - אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר:
מטבילין - דאין לך גר בלא מילה וטבילה:
על דעת בית דין - שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר:
מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה - וחוב הוא לו ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דיעה הוא:
דהא גבי עבד קי"ל - בפ"ק דגיטין (דף יג:) דודאי בהפקירא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות מהיות בן חורין להיות מותר בבת ישראל דלא זילא ליה ולא שכיחא ליה להפקירא:
קמ"ל - הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי:
דהני מילי - דניחא ליה בהפקירא:
גדול - שגדל [במדות] הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא:
הגדילו - קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן:
יכולין למחות - ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב"ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר:
לכי גדלה - לא יהבינן לה עד שתגדיל:
שוב אינה יכולה למחות - ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב"ד:
שיש להן קנס - נ' כסף אם יאנסו:
הבא על הממזרת - ואע"ג דלא קרינן ביה ולו תהיה לאשה שהרי אינה ראויה לקיימה אפילו הכי יש לה קנס כדלקמן:
אביי לא אמר כרבא - דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא היא דטעמא דקנסא שלא יהא חוטא נשכר להפטר:
רבא לא אמר כאביי - דמותיב מכתובה דהתם טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל זמן שלא מיחתה גיורת היא ועבדינן לה תקנתא:
מתני' הבא על הקטנה - פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין:
וקטן - פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה:
ומוכת עץ - שנתקע לה עץ באותו מקום:
כתובתן מאתים - אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום:
בתולה - שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה:
מן הנישואין - כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה:
כתובתה מנה - אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:
תוספות
[עריכה]
מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא. ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ (דף יב.) גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך (שם עא:) ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן ואע"ג דאכתי עובד כוכבים הוא הא אתי לכלל שליחות א"נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מן התורה עובד כוכבים הוא וי"ל דקסבר כמ"ד בהאשה רבה (יבמות דף פט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכי פריך מאי קמ"ל הוה מצי לשנויי קמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וחד מתרי טעמי נקט והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה. כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו ולפי ספרים דגרסינן בב"מ (דף עא:) זכייה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה ועובד כוכבים קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות:
מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה. ואע"ג דרבנן פליגי אר' מאיר בפ' קמא דגיטין (דף יג. ושם) ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וכן נראה דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת דלמא רבנן היא דאפילו בגדול לית להו בהפקירא ניחא ליה:
אבל קטן זכות הוא לו. והא דתנן בפרק קמא דגיטין (ג"ז שם) האומר תנו גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר היינו בעבד גדול דבקטן מודה רבי מאיר דזכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסורא א"נ איירי אף בעבד קטן וכגון שהוא של כהן דחוב הוא לו שיצא לחירות לפי שמפסידו מלאכול בתרומה:
לכי גדלה. וא"ת והלא כבר גדולה היא שהיא נערה כיון שהיא בת קנס ומפרש ר"י לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית:
אביי לא אמר כרבא שלא יהא חוטא נשכר. משמע דרבא לית ליה טעמא דשלא יהא חוטא נשכר וקשה דאמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף לח: ושם) קסבר רבי מאיר כותים גירי אמת הן וקנס הוא דקניס ר"מ בממונם לענין שור שנגח שלא יטמעו בהן ופריך אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית ואי קניס ר"מ בממונם ה"נ ניקנוס ומשני דהכא לא בעי למקנס שלא יהא חוטא נשכר והשתא לרבא דלית ליה הכא טעם דחוטא נשכר היכי מצי משני התם וי"ל דהתם אית ליה שפיר האי טעמא כיון דבדין יש להן קנס דגרי אמת הן אלא דבעי' למקנס להו סברא הוא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא אבל הכא סבירא ליה לרבא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר אין ליתן לה כיון דמן הדין לית לה שהרי עובדת כוכבים גמורה היא אם תמחה ובפ' אלו נערות (לקמן דף לו:) דאית ליה לרבא שלא יהא חוטא נשכר גבי שבויה משום דמוקמינן לה בקדושתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
סב א מיי' פי"א מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ג':
סג ב מיי' פי"ג מהל' איסורי ביאה הלכה ז', סמג לאוין קיז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ז':
סד ג מיי' פ"ד מהל' זכיה הלכה ב', סמג עשין פ"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ז':
סה ד ה ו ז מיי' פ"י מהל' מלכים הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ז':
סו ח מיי' פ"י מהל' אישות הלכה ז', טור אה"ע סי' סו:
סז ט מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ג', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ד':
סח י מיי' פי"א מהל' אישות הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ה':
סט כ מיי' פי"א מהל' אישות הלכה א', טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין: פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזרין למול ולטבול את הגרים מעצמן, ואף על גב דאתי לסיועי ממתניתין, ודחינן מתניתין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררין אחר האם, אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאו ונתגייר עמו והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה (עי' להלן טו, ב, ד"ה ולא).
מאי קמ"ל זכין לאדם שלא בפניו: ואע"ג דקימא לן שאין זכין לגוי כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, א), הכא שגירותו וזכיותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו בסיני שזכו גדולים לקטנים.
מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה, והא קימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה: נראה, דאסוקי מילתא היא ולא קושיא הוא, והכי קאמר מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה, הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו.
והא דאמרינן והא קימא לן: איכא למידק, והא ר' מאיר הוא דאית ליה הכין בפרק קמא דגיטין (יג, א), ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקימא לן כותייהו. ויש לומר, דהכא לתירוצה לרב הונא אליבא דכולהו תנאי קאמר. אלא דלישנא דאמרינן והא קיימא קשיא לי, דהא לא קימא לן הכי, והוה ליה למימר והא עבדא בהפקירא ניחא ליה. והנכון, דלכולי עלמא קאמר, דעד כאן לא פליגי רבנן התם בעבד, אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין בודאי זכות הוא לו, ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה, אבל גוי בהפקירא ניחא ליה. ומקצת נוסחאות יש, והא קיימא לן גוי בהפקירא ניחא ליה, ונוסחא נכונה היא.
הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין: ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט, אי נמי, משום דטבילה גמר מלאכתו כדקיימא לן (יבמות מו, א) מל ולא חטבל כאילו לא מל, נקט מטבילין. אי נמי נראה לי לומר, דרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעת' לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינו בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדל, קמ"ל.
אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות: כלומר, ואפילו נתגיירו בניו ובנותיו עמו. תדע לך, מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה, וממתניתין דאלו נערות שיש להן קנס, (לקמן כט, א), ולא פרקינן הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל.
יהבינן כתובה דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה: כלומר, לכי גדלה יהבינן לה כתובה, אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדיל.
כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות: וא"ת, והא אי אפשר לצמצם, דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכולה למחות. יש לומר, במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה בלא מחאה. ובתוספות (ד"ה לכי) מתרצין, דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה, והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר, ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל.
יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה: האי לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה, דהא נערות קתני וכדדייקינן(?) עלה לקמן (כט, א(?)) נערה אין קטנה לא, ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא, אלא שרבא הוא דאגב דשניא הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין. אי נמי יש לומר, בעיקר פירוקא הוא, ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירא להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע, ולמישאל אי אמר רב יוסף אפילו לרבנן, ובתר דפריק לכי גדלה, אקשינן, דאפילו לרבי מאיר איכא למימר דילמא ממחיא ונפקא.
אביי לא אמר כרבא, התם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר: וא"ת, לרבא נמי על כרחין מתניתין דאלו נערות משום לא יהא חוטא נשכר הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק לח, ב), גבי מתניתין בשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, דאקשינן למימרא דקניס ר' מאיר בממונן, ורמינהו, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית אמר אביי התם (לקמן לו, ב) כדי שלא יהא חוטא נשכר, והוי ליה התם מסקנא הכי. ויש לומר, דלרבא ודאי אית ליה דקנס גבי כותיים דכיון דאית ליה לר' מאיר כותיים גירי אריות הן, ומשום קנסא קניס להו ר' מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס להו לכותיים, ואהדרינהו, אמילתייהו ואדינא דאורייתא, אבל גיורת קטנה דמדינא לית ליה קנסא, לא יהבינן לה קנסא דתזיל ותיכול בגיותה.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין, בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין גר שגיירוהו בית דין מעצמן.
ואם הגדילו ומיחו קיימא לן כרב יוסף דאמר יכולין למחות, ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא, לא לאיפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי(ה?) עליה ושני' להו. ועוד, דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה, ולדעתיה דרבא מתניתין דהגיורת והשבויה לא דמיה לה. והרב אלפסי ז"ל (יבמות מו, ב) לא הביא הרב דרב יוסף כלל (עי' מ"מ פי"ג מאיסו"ב ה"ז). ותמיהה לי, אשמעתין דהא דרב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין, ודאי משמע דלכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא.
ועוד, דהא מתניתין דהגיורת והשבויה הכין מוכחא, דאפילו קודם שגדלה מנסבת לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תתן לבנך. ותמה על עצמך, היאך אוכלין משחיטתו, ואם נקבה היא, איך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה גוי גמור למפרע, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וישראל אוכל נבלות למפרע וכו' ובועל את הנכרית דרך חתנות.
ועוד דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, רב אמר אוכלת בתרומה אין חוששין שמא יבא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן, וכל שכן בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה.
ויש לומר, דהכא שאני, דכיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה, אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן, חוששין שמא ימחה דהא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל.
והא דתניא בפרק המדיר (לקמן עב, ב), במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים, שאם הלך אצל רופא וריפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת, ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה מיד להנשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע. שאני התם, שאינו מצוי לקלקלה, אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה, אבל בעלמא לא חיישינן.
ותדע לך, דהא תנן (יבמות קיג, א) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנה ונפקא, ואע"ג דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפירש רש"י ז"ל שם, והכא שרינן ואפילו בדאורייתא, שאני התם, דליכא אלא נישואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת, ולא אתו נישואין דרבנן ומקילו בתרומה דאורייתא, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (נדה מו, א), אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא, וכו', אבל הכא אי לא מחי נעשה גר גמור למפרע, לפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הילכך סומכין עליו ואפילו לדברי תורה, כן נראה לי.
אלא שעדיין קשה לי קצת, א"כ היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה, וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה, ויש לומר, משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה. ותדע לך, דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים.
מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתיים דבתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתיים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ, אעפ"י שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש שלא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה, הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתולים (עי' ש"מ מ"ש בדעת רש"י).
אלמנה גרושה: כלומר, שנתארמלה או שנתגרשה או שנחלצה מן הנשואין כתובתן מנה, אעפ"י שנמצאו בתולות שלמות, לפי שבטל חינן משעת שנכנסו לחופה, כדמפרש ואזיל בירושלמי (פ"א ה"ו). ותמיהה לי, למה לי דתנא חלוצה, הא ודאי מכי שנתאלמנה אין לה אלא מנה וא"כ נחלצה פשיטא, ואפשר לומר, דסיפא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין חכתובתן מאתיים, והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נחלצה כתובתה מאתיים. כן נראה לי.
מתני' הגיורת והשבויה: פירוש הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבוי' והשפחה דכיון שכבר נתגיירה לא בעי למקרייהו בשם כותית שהוא גנאי והא דקתני שנפדו ונתגיירו ונשתחררו ולא נקט להו לפום חשיבותיה דגיורת חביבה ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום קדימת תקונם ואשמועי' דפדיון שבוים קודמת לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרר שפחה וטעם נכון יש בדבר וקיימא לן כתובה מאתים ופי' תרווייהו איצטריכו דל"ת כתובה הוא דתיקון אבל מ"מ אין להם טענת בתולים דכיון שהיו בין הנכרים על דעת בעולה נשאת ובעל רוצה ולא תימא נמי דוקא טענות בתולים יש להם כיון שבתולי' חוזרין אבל לא תקנו להם חכמים כתוב' מאתים כיון שנפגמו קמ"ל:
הגדול שבא על הקטנה: פי' אע"ג דקתני בהני דלעיל כתובה מאתים ה"א דהתם הוא שמא לא נבעלה אבל כל שנבעלה ודאי לא תקנו לה מאתים קמ"ל ואי תנא הא בלחוד ה"א בהא שנבעלה לישראל אבל בהני דלעיל דשמא נבעלה לנכרי פגימות הם ולא תקנו להם מאתיים קמ"ל:
גמרא אמר רב הונא נכרי קטן וכו': פירש רש"י ז"ל שהביאו אותו אביו ואמו לגיירו לב"ד אע"פ שלא נתגיירו הם ואע"פ שאינו בן דעת ואין אביו ואמו מביאי' לב"ד שאין מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכ"ש כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין לו דעת ואין אביו ואמו מביאין אותו לב"ד אין מטבילין אותו אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעהו קלות וחמורות ההוא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעת הוא אינו מעכב והא דנקט מטבילין ולא נקט מלין י"א דנקט מה דשייך אפילו לנקיבות א"נ דנקט גיורות דקי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל ותו טבילה ליתא כי גדול וידע למחויי ואפ"ה עולה לו וכ"ש מילה שהוא אות עולם קיים אלא כשיגדיל ולא ימחה ויש שפירשו שאין גירו' זה אלא מדבריהם ואין סומכין לדונו כישראל אלא לענין יין נסך וכל שהוא מדרבנן אבל לענין שחיטה שהוא מדאורייתא וכן לענין שאר דברים אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה צריכה הימנו גט ותדע דהא קיימא לן שאם הגדילו יכולים למחות ופירש רש"י ז"ל שיכולים למחות וחוזרים למפרע נכרים גמורים ולא הוי כמומר שחוזר לסורו דהוי כישראל מומר וה"נ דייק לישנא דיכולים למחות וא"כ היאך נסמוך עליהם בשל תורה היום או מחר יחזור בו נמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבילות גמורות על ידו וא"א יוצאה בלא גט וכ"כ רב ותי' בעלי התו' ויש שהקשה ע"ז והא אמרי' לקמן ואס"ד הגדילו יכולים למחות יהיבנא לה כתובה ואזלה ותיכל בגיותי' ופרקי' לכי גדלה ומשמע דקמי דגדל' אז נסיבה לישראל ומסתמא נבעלה לו שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ואמאי והא איכא משום לא תתחתן בם ומסתברא דהא ל"ק דהא קיימא לן דבגיורות הוא דאית להו חתנות וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום לא תתחתן בם וליכא אלא סתמא איסורא דרבנן. ומ"מ אין שיטה זו נכונה דא"כ ה"ל לפרושי לתלמודא ולא למנקט סתמא והכא פרכי' מאי קמ"ל הא וודאי דהו' גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה וקא אמרת ניחוש שמא ימחה י"ל כיון שנתחייב בקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה ומסתמא לא יסור ממנה מלתא דלא שכיחי שימחה ולמלתא דלא שכיחי לא חיישינן לה אפי' מ"ד מדאורייתא ויש שסוברים להביא ראיה דגיורת קטנה מדאורייתא דכתיב גבי הגר ואם אין לאיש גואל להשיב אליו האשם ואמר בסנהדרין איש אתה מוצא לחזור עליו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך להחזיר אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוה על דעת ב"ד או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ועוד אנשי מדין דכתי' וכל הטף בנשים החיו לכם ואמר התם מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת ג' ויום א' כשיר' לכהונה וכ"ת התם מסתמא ניח' להם כדי שלא יהרגו' הא ליתא דהא בלא"ה יכולים להחיותן לעבדים ולשפחות תו דתימא הוא דליהוי כי הגדילו יכולים למחות הודעה בקטנה לאו הודעה ואפ"ה גיורם גירות ולא נהירא דא"כ מסתייע ליה לר"ה אע"ג דקמייתא איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף והנכון דמהכא ליכא ראיה כלל דקמייתא איכא לאוקמי בשפחה מעוברת שנתגיירה דכ"ע עלתה לו טבילת אמו וה"ל כגר דעובר ירך אמו הוא ובה משכחת גר קטן ואידך דמדין מיירי שהביאם ממדין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והגדילו' בישראל וגיירום והני הוא דכשירות לכהונה והיינו דלא מסייעין מיניה לרב הונא ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:
מאי קמ"ל זכות הוא לו תנינא זכין לאדם שלא בפניו: פירוש וההוא אפי' בקטן ואפי' מדאורייתא דזכין ולא מדין שליחות שאין שליחות לקטן כדאמר בפ' ב' דקדושין מנין שזכין לאדם שלא בפניו מן התורה דכתיב נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ וכדפי' התם וה"נ מוכח מהא דהכא פרכינן מיניה להביא להאי דהוי קטן וא"ת והא נכרי אפילו הוא גדול אין לו זכות מן התורה מיהת לדברי הכל וכדאיתא בפרק איזהו נשך תירצו בתוספות דהכא גירותא וזכיותו באין כאחד כדאיתא בגיטין גטו וידו באין כאחד וא"ת אמאי לא מייתינן לה מן העומדים בסיני שהיו כמה קטנים שנכנסו לשם תחת כנפי השכינה הטבילום ומלים ומזין עליהם וי"ל דהתם משום שנתגיירו עם אבותיהם וניחא להו במאי דעבדי אבותיהם ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם בבריתו מקטנותם ואין זה אלא גמר גיורות. רש"י גרס מהו דתימא כותי בהפקירא ניחא לי' קמ"ל דה"מ גדול ולא גרסי' בלשון קושיא פרכינן מאי קמ"ל פשיטא והיינו דהדרי ולא פריך והא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוה זכות ואין בכולהו נוסחי עתיקי אשכחן דגרסינן ואין קמ"ל ויש ליישב גם כן דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו ומדקתני על דעת ב"ד ולהכי פרכינן כיון דסבירא לן דהא זכות הוא פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו ומהדרינן דר"ה הא קמ"ל דזכות הוא לו ולא אמר ניחא ליה פי' רש"י ז"ל דהיינו הא דאמרינן בפ' קמא דגיטין דאמר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ורצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדי' ופי' רש"י דטעמא דר"מ משום דשחרור זכות הוא לו דעבד בהפקיר' ניחא לה ובוודאי דלא מר' מאיר מייתי ראיה דלא קי"ל כוותיה כדאמר הכא ולא פרכינן נמי מרב הונא מדלא כהלכתא אלא ה"ק דרבנן נמי מודים התם דבעבד בהפקירא ניחא ליה אלא דס"ל דמחלי לי' להאי ניחותא דהפקירא משום הנא' דשחרור אבל היכא דליכא הנאה דשחרור כי הכא דהוי נכרי מודים רבנן דהפקיר' ניחא לי' וז"ב לכך פי' התו' דניחא להו במאי דעבד אבוהן פי' במאי דעבד אבוהן:
אמר ר"י הגדילו יכולים למחות: פי' אכולהו ואפי' שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולהכי נקט הגדילו ולא נקט לשון יחיד כלישנא דר"ה והיינו דפרכי' ממתנית' דבסמוך ולא אוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדשני' לעיל וכן פי' רבותינו.
כיון שהגדיל' שעה אחת ולא מיחה שוב אינה יכולה למחות: וא"ת והיאך אפשר לצמצם למחות כשתגדיל ממש לאלתר דהא קודם לכן אינה יכולה למחות כדאמר הגדילו יכולים למחות הא קודם לכן אינם יכולים למחות כדאמר השתא תרצו בתו' (דאיכא) [דאינם] גרים גמורים עד שמודיעים אותן מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת גרות גמור אחר שהגדילה מודיעים להם עונשים ומתן שכרן של מצות שוב אינה יכולת למחות וההוא שעה הוא דיתבינן לה כתובה וקנס אי נמי ה"ק כיון שהגדילה לשם יהדות קאמר כיון שעשתה מעשה יהודית אחר שגדלה ונכרים מעשי' שהם מעש' יהודית וההוא שעתא יהיבינן לה כתובת' וקנס. ולשון התלמוד אינו נח לפי זה אבל יש לפרש במוח' והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדל' שעה אחת בלא מחאה:
מתיב רבא אלו נערות עד לכי גדלה : וא"ת ורבא היכי ס"ל דהא אלו נערות קתני ואמר עלה נערה קטנה לא. וי"ל דאיהו ס"ל דהודאתן בקטנות לאו הודאה הוא דנערה ולא בוגרת קתני וכרבין דאמר קטנה יש לה קנס א"נ דהא לאו עקר פרכא הי' ורבא הוא היכי ס"ל מעיקרא ולא קשיא לי' אלא הא דפרכי' דלכי גדלה נמי ממחה ונפקא אלא דנקט שיטת דשניין לעיל לאביי:
אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו ליה שלא יהא חוטא נשכר: פי' ורבא סבר דמשום הא לית למיתן לה משום דלא חזי לה מדאורייתא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא לית לה קנס וא"ת בפ' הפרה פרשינן מלתא דמתני' דהיינו דיהבינן קנסא לה לכותית כדי שלא יהא נשכר ואפי' רבא מודה בהא וי"ל דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס ולר"מ דסבר כותים גירי אמת אלא שחכמים קנסו בממונ' הלכך כדי שלא יהא חוטא נשכר אוקימנא לה אדאורייתא אבל בספק נכרית דלית לה קנסא מדאורייתא דלא סבר רבא למיתן לה קנס מדאורייתא כדי שלא יהא חוטא נשכר:
רבא לא אמר כאביי ה"ט דתקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא': פי' ואתה גורם שתחזור לסורה. ולענין פסק הלכ' קיימ' לן כר"ה וקי"ל נמי כר"י שאם הגדילו יכולים למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לא דמפלגי עליה אלא לברורי מתניתן דלא תקשה עליה והא שנייה להו שפיר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא הא דר"י כלל משמע דמפיק לה הלכה משום דאביי ורבא לא ס"ל ולא נראה לי:
הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות ג' שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים. פי' בחזקת בתולות הן. ואם נמצאת בעולה אומר לה מקחי מקח טעות ואבדה כל כתובתה. אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. פי' אע"פ שאין לו אב ואם כגון תינוק שנמצא מושלך או ששבו ישראל קטני פלשתים ב"ד מלין אותם והם כישראל לכל דבר. והמורה פי' מטבילין אותו. דאינו גר עד שימול ויטבול. עיין פרק החולץ (יבמות דף מו) ובפ"ח דיבמות [דף ע"א] . מאי קמ"ל דזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו. מ"ד בהפקירא ניחא ליה וחוב הוא לו. פי' שאין אדם נעשה שליח לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעת. קמ"ל דה"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא [לו]. אמר ר"י ואם הגדילו. פי' הקטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן יכולין למחות. פי' יכולין לומר אי אפשינו להיות גרים ואין לנו לעונשם בב"ד. ואפילו ידינו תקיפה. ואם קידש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. ודוקא שלא הגיעו לכלל שתי שערות אבל אם הגדילו ולא מיחו אין יכולין למחות ואם מיחו הרי הן כישראל מומר וקדושי' קדושין. והגדילו דר"י לאו דוקא שבאו לכלל עונשין אלא שבאו לכלל דעת ועדיין לא באו לכלל עונשין:
מתני' הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים. דברי ר"מ וחכ"א מוכת עץ כתובתן מנה. פי' קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן ט' שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה לקנות קנין גמור. כגון אם בא על יבמתו דהתם אמרי' אין ביאתו ביאה חשובה לקנות לגמרי. פי' לא גרעה אותה ביאה ממאמר בגדול. שכמו שמאמר בגדול פוסלה על שאר האחין. כך ביאת [פחות] בן ט' פסלה על האחין. עיין בס"פ האשה רבה:
מוכת עץ שנתקע לה עץ באותו מקום ויצאו בתוליה כתובתה מאתים. פי' לא הפסידו כתובתן אם נישאו סתם וחכ"א מוכת עץ כיון שאיבדה בתוליה כתובתה מנה:
מתניתין. הגיורת והשבויה וכו' — פירוש, הא דקתני הגיורת ולא קתני 'הכותית' או 'הנכרית' כדקתני השבויה והשפחה, דכיון דכבר נתגיירה לא בעי למקרייה בשם של כותית שהיא גנאי. הריטב"א ז"ל.
- והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות אישות וזה לשונו: "וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה, אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הכותית ונפדית השבויה והן פחותות מבת ג' שנים" וכו'. הא קמן דמתניתין דקתני "הגיורת" וכו' מיירי בשעה שבא לישא אותה, והרי היא גיורת, והילכך אסור להזכיר לה שם כותית כדתנן בפרק הזהב: "ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך" וכו'. והא דתנן השפחה לא אכפת לן, משום דכבר היא ישראלית גיורת אלא דחסר לה גט שחרור. ואליבא דרב יוסף דסבירא ליה אם הגדילו יכולין למחות, ואפילו קטנים שנתגיירו עם אביהם, ניחא טפי דקתני הגיורת, פירוש שנתגיירה בעודה קטנה ונשארה בגירותה שלא מיחתה. ולמאי דכתבו התוספות לקמן גבי "מטבילין אותו על דעת בית דין" ניחא נמי, דכתבו ז"ל דכותי קטן, כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן, הילכך להכי קרי לה גיורת עד שלא נתגיירה, כן נראה לי:
שנפדו ושנתגיירו — הא דלא נקיט להו כסדרא דרישא, דליתני 'שנתגיירו ושנפדו'? יש לומר דמעיקרא קתני לפום קדימת תקנתם, ואשמועינן דפדיון שבויים קודם לגיורת נכרית, וגיורת נכרית קודמת לשחרור שפחה, וטעם נכון יש בדבר וקל להבין. הריטב"א ז"ל.
- וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל, וזה לשונו: איכא למידק בהך מתניתין טובא, הוה ליה למתני 'הנכרית', ותו אמאי תני בה"א הידיעה? ואפילו למאן דסבירא ליה אורחיה דתנא הכי והכי, הכא קשה, כיון דרישא לא תני בה"א אמאי תני סיפא בה"א. ותו למה התחיל בהגיורת? הוה ליה להתחיל בשבויה. ותו, כיון דהתחיל בהגיורת, אמאי קאמר שנפדו ברישא? הוה ליה למימר 'שנתגיירו ושנפדו'. ותו, למה הוצרך לפרט? הוה ליה למימר 'כל אשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים' וכו'. ויש לומר, דמשום הכי לא תנא 'כל אשה' וכו', לאשמועינן דאפילו דמספקא לן אם נבעלה אם לא נבעלה, כי הוו יתרות מבנות ג' שנים ויום אחד מחזיקין לה בודאי בעולה וכתובתה מנה. והא דתני בה"א הידיעה, נקט לשון חשיבות, כלומר הגיורת החשובה שבאת ליכנס תחת כנפי השכינה; ולהכי לא קתני 'הנכרית', כיון שבאת תחת כנפי השכינה אין ראוי לקרותה עוד נכרית, ולהכי התחיל בה. ומאי דנקט שנפדו ברישא, משום דאם היה לפנינו פדיון שבויים וגרות גרים, פדיון שבויים קודם, ואם היה לפנינו גרות גרים ושיחרור עבדים, גרות גרים קודם, ואדרבה המשחרר עבדו עובר בעשה. עד כאן לשונו:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה: הא דלא נקט 'שנתגיירו' תחילה כמו ששנה הגיורת תחילה, מפני שבשעה שמזכיר התיקונין רצה להזכיר תיקון הישראלית תחילה, עד כאן.
- וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל: שנפדו וכו' — האי דלא נסיב הסדר כדקא נסיב ברישא, משום דלא רצה להתחיל בתקלת הישראלית והתחיל בגיורת; וכשהיה לו לדבר בתקנה התחיל בישראלית ואמר שנפדו וכו', עד כאן.
- ואפשר דמעיקרא קתני להו לפום נטירותייהו, דגיורת מנטרא טפי אפילו משבויה וכל שכן משִפְחה, וכדאיתא בפרק כהן משיח בהוריות, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן צדוק: מפני מה הכל רצין לישא גיורת וכו'? זו היתה בחזקת שימור וכו', ולא זו אף זו קתני. ואכתי איכא למידק, דפתח בלשון יחיד: הגיורת וכו', וסיים בלשון רבים: שנפדו ושנתגיירו וכו'. ובשלמא בגיורת איכא לתרוצי דמיירי שנתגיירה עם אביה, וכדמוקי לה בגמרא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, ולהכי נמי נקט הגיורת בה"א הידיעה, דעדיפא טפי הך גיורת מאותה דאטבלינהו על דעת בית דין וכדאיתא בגמרא. אבל בשבויה ושפחה מאי איכא למימר? ושמא יש לומר, דקמשמע לן דאף על גב שנפדו אביה ואמה, וכן הגיורת וכדכתיבנא, וכן השפחה, דאביהן ואמן משמרתן, אפילו הכי דווקא פחותות מבת ג' שנים ויום אחד, אבל יתרות כתובתן מנה, כן נראה לי:
כתובתן מאתים וכו' — תרווייהו אצטריכו, דלא תימא כתובה הוא דתקון, אבל מכל מקום אין עליהם טענת בתולים, דכיון שהיו בין הכותים – על דעת בעולה נישאת ובטל חזקה. ולא תימא נמי דדווקא טענת בתולים יש להן כיון שבתוליהן חוזרים, אבל לא תיקנו להם חכמים כתובה מאתים כיון שנפגמו, קא משמע לן. הריטב"א ז"ל:
גמרא. גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין — פירש רש"י ז"ל, שהביאוהו אביו ואמו לבית דין לגיירו אף על פי שלא נתגיירו הם, ואף על פי שהוא אין בו דעת כלל, מטבילין אותו על דעת בית דין. וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר, ולאפוקי כשאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאו לבית דין, שאין מטבילין אותו. הריטב"א ז"ל.
- ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כן, אלא ככתוב: על דעת בית דין. אם אין לו אביו, ואמו הביאתו להתגייר. וקשה, מה נפשך, אם אמו נתגיירה עמו, למה לי דעת בית דין? דהא דחינן בגמרא לקמן בגר שנתגיירו בניו עמו, ומה לי אב או אם לעניין זה? הכי נמי נגררים הבנים אחר האם כמו אחר האב, ויותר. ואם לא נתגיירה אמו עמו, למה ליה למימר דאין לו אב? אפילו שהיה לו אב, כיון דאינו מתגייר עמו בעינן דעת בית דין. ואפשר דכל שיש לו אב ואם ומביאין אותו להתגייר, אף על גב דאינם מתגיירים עמו, ניחא ליה במאי דעבדי ליה אביו ואמו ואינו צריך דעת בית דין.
- והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ופירש רש"י שהביאתו אמו. ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזירין למול ולטבול את העובדי כוכבים הקטנים מעצמם. ואף על גב דאתי לסיועי ממתניתין, ודחינן מתניתין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררים אחר האם, אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה, והתם שהביאתו ונתגיירה עמו, והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה, עד כאן.
- והרא"ה פירש וזה לשונו: מטבילין אותו על דעת בית דין – פירוש, כשבא לפנינו להתגייר ורוצה מעצמו בדבר. ואף על גב דדעתיה לא חשיב, מקבלין אותו על דעת בית דין, דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, עד כאן.
הקשו המפרשים, אמאי נקט מטבילין ולא קאמר 'מלין'? ותירץ הרשב"א, דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט. עוד תירץ ז"ל, משום דטבילה גמר מלאכתו, כדקיימא לן מל ולא טבל כאילו לא מל, נקט מטבילין. ומשמע לי שזהו שכתב רש"י: מטבילין. דאין לך גר בלא מילה וטבילה, ודוק, כן נראה לי. עוד תירץ הרשב"א דלרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה, דישנה בעולם בשעת רצונו; אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת, ובשעה שנתרצה אינה בעולם, אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל? קא משמע לן. ואפשר דלהכי נקט טבילה, משום דחשיבא זכות גמור, אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר על דעת בית דין. ומיהו כיון דכבר מל, אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה, ושוב כשיטבילוהו הויא ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת בית דין שפיר, כן נראה לי. ואפשר דלהכי כתבו התוספות: מטבילין אותו על דעת בית דין, משום דזכות הוא.
עוד מקשה הריטב"א: האיך מטבילין אותו? והא גר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות. ותירץ דההוא למצוה ואינו לעכב, והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב:
וזה לשון שיטה ישנה: גר קטן כו' — ואף על גב דצריך קבלה, הני מילי היכא דאפשר, אבל בקטן לא אפשר. ונפקא מינה דאי נגע ביין לא הוי יין נסך, עד כאן.
עוד הקשו בתוספות, דהכא אמרינן מטבילין אותו על דעת בית דין, ופירושם משום דזכות הוא לו. ותימא, דטעמא דזכין לאדם שלא בפניו הוי מטעם שליחות, דכיון דזכות הוא לו, אנן סהדי דניחא ליה במאי דעבדינן שליחותיה. וכן מוכיח בפרק קמא דבבא מציעא בגמרא דראה אותן רצין, ואמרינן התם: חצר לא גרע משליחות, הילכך גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו לא מהני אלא בעומדת בתוך חצרה, וגבי מתנה דזכות הוא לה לא בעינן עומדת בצד חצרה. ומדאצטריך טעמא דחצר לא גריעא משליחות, מכלל דהא דזכין לו לאדם שלא בפניו לא הוי אלא מטעם שליחות, וכיון דמטעם שליחות הוי, היאך זכין לעובד כוכבים שלא בפניו? הא קיימא לן באיזהו נשך בגמרא דגבי מלוה ישראל מעותיו של עובד כוכבים דאין שליחות לעובד כוכבים. ואפילו אי הוה ליה שליחות, מכל מקום תיפוק ליה דהוה ליה קטן ואין שליחות לקטן, כדאמר התם: קטן אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה, ועובד כוכבים משמע התם דאפילו זכייה לית ליה, דמסיק התם: קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה, ועובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה.
- ותירצו בתוס', דהא דזכין לעובד כוכבים קטן להטבילו ולמולו היינו מדרבנן, כדאמרינן התם: קטן אית ליה זכייה מדרבנן, ואף על גב דשליחות לית ליה, והך זכייה דקטן שלא בפניו הוי מטעם שליחות, להטבילו ולמולו תיקנו לו אף שליחות. ואף על גב דעובד כוכבים אין לו זכייה אף מדרבנן, כיון דמתגייר ואתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כמו קטן.
- ואם תאמר: והיכי הוי גר מדרבנן? וכי יש כוח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור? דהא כיון דחשבינן ליה גר, שרי בבת ישראל וקידושיו קידושין ובניו חולצין ומייבמין אף על פי שהן אחים מן האם ולא מן האב. ויש לומר, דסבר לה כמאן דאמר בפרק האשה רבה דיש כוח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור. וכי פריך: מאי קמשמע לן, דזכין לאדם שלא בפניו? תנינא, הוה מצי לשנויי: קמשמע לן דתיקנו לו גרות להפקיע על דין תורה, אלא חדא מינייהו נקט.
- ואם תאמר: קשה מהא דאמרינן בפרק בן סורר, דבעי לאוכוחי דקטן אינו מוליד מגזל הגר, מדכתיב: "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה ח), איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים, קטן אי אתה צריך לחזר אחריו. והיכי משתעי קרא בגר קטן? הא מן התורה אינו יכול להתגייר. ויש לומר דמשכחת לה כגון שנתגיירה אמו מעוברת, דמהניא טבילה לעובר, דהיינו רביתיה כדאמרינן בפרק הערל: מעוברת שנתגיירה, בנה אין צריך טבילה. ואי גרסינן בבבא מציעא: "קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה" ולא גרסינן "מדרבנן", ניחא, דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה לקטן, וזה שבא להתגייר – כישראל קטן חשבינן ליה וזכין לו שלא בפניו.
- ואף על גב דהך זכיה שלא בפניו הוי מטעם שליחות, כדפרישית, ואין שליחות לקטן מן התורה, הני מילי לדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומה, דשמא היה רוצה לפוטרה בחיטה אחת או היה רוצה להוסיף; אבל הכא שזכות גמור היא לו, יש לו שליחות.
- וגם יש להביא ראיה דמטבילין גר מן התורה, מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ, והיה בהם כמה יתומים קטנים. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב: על דעת בית דין — שלושה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר וכו', והן נעשין לו אב והרי הוא גר וכו', עד כאן. משמע דבעי לפרושי דעדיפא הך זכיה, דנעשין לו כאב, דלא הויא מטעם שליחות, דוק ותשכח:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם, ואין סומכיו עליו לדונו כישראל אלא לעניין יין נסך ולכל דבר שהוא מדברי סופרים, אבל לעניין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהם, ואם קידש בת ישראל ובא אחר וקידשה אינה צריכה ממנו גט. ותדע, דהא קיימא לן דאם הגדילו יכולין למחות, ופירש רש"י, שיכולין למחות וחוזרין למפרע כעובדי כוכבים גמורים, ולא הוי כמומר דחזר לסורו דהוי כישראל מומר. והכי נמי דייק לישנא ד"יכולין למחות". ואם כן, היאך נסמוך עליהם בשל תורה, והיום או מחר יחזור בו ונמצא עובד כוכבים גמור למפרע, וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו, ואשת איש יוצאה בלא גט? וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש שהקשו על זה, דהא אמרינן לקמן: "ואי סלקא דעתך הגדילו יכולין למחות, יהבינן לה כתובה ואזלה ואכלה בכותיותה?" ופרקינן, "לכי גדלה", ומשמע דמקמי דגדלה אינסיבה לישראל, ומסתמא נבעלה, שהכל יודעין למה הכלה נכנסה לחופה. ואמאי? והא איכא משום חתנות, "לא תתחתן בם". ומסתברא דהא לא קשיא, דהא קיימא לן דבגירות הוא דאית להו חתנות, וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום "לא תתחתן" וליכא אלא איסורא דרבנן דשגז"ן שפחה גויה זונה נדה.
- ומכל מקום אין שיטה זו נכונה, דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי ולא למנקט סתמא. והיכי פרכינן מאי קמשמע לן? דהא ודאי טובא קמשמע לן, דאף על גב דמדאורייתא לא הוי גר דהוי גר מדרבנן. אלא ודאי דהוי גר מדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר, כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה. וכדקאמרת: ניחוש שמא ימחה? יש לומר, דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה, מסתמא לא יסיר ממנה, ומילתא דלא שכיח הוא, ובמילתא דלא שכיח לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא.
- ויש סבורין להביא ראיה דגרות קטן דאורייתא, מדכתיב גבי גזל הגר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו", אמרינן במסכת סנהדרין: "איש אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל, אבל קטן אי אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל", אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה, או שגיירוהו על דעת בית דין, או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. ועוד, בנשי מדין כתיב: "וכל הטף בנשים החיו לכם", ואמרינן התם, מדכתיב "החיו לכם", דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה. וכי תימא דהתם מסתמא ניחא לו כדי שלא יהרגום, הא ליתא, דבלאו הכי יכולין להחיותן לעבדים ולשפחות. ותו, דתימא הוא דלהוי כי הגדילו יכולין למחות, דהודאתן בקטנות לאו הודאה היא, ואפילו הכי גיירום.
- ולא נהירא, דאם כן, היכי לא מיסתיימי מינה לרב הונא, דאף על גב דאיכא לאוקמי בהכי, שכולן נהרגו חוץ מן הטף, והנכון דמהני, ליכא ראיה כלל, דקמייתא איכא לאוקמה בשפחה מעוברת שנתגיירה, דכולי עלמא עלתה לו טבילת אמו והוה ליה גר, דעובר ירך אמו הוא, ובהא אשכחן גר קטן. ואידך דנשי מדין מיירי שהביאום ממדין פחותים מבת ג' שנים ויום אחד, והגדילום ישראל וגיירום, והני הוא דכשרות לכהונה, והיינו דלא מסייעינן מינה לרב הונא. ומכל מקום עיקר הדין נראה אמת, שהוא גר גמור מן התורה, וכן נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל, עד כאן. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א ז"ל בזה בסוף שמעתין בסייעתא דשמיא:
עוד כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: מאי קמשמע לן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו? תנינא זכין לאדם וכו' — פירוש, וההיא אפילו בקטן היא, ואפילו מדאורייתא, דזכיה לאו מדין שליחות הוא, שאין שליחות לקטן, וכדאמרינן בפרקא קמא דקדושין: מניין שזכין לאדם מן התורה? דכתיב: "נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", וכדפירשו התם. והכי נמי מוכח מהא דהכא, דפרכינן מינה להדיא, דהוי כמו קטן. ואם תאמר: והא עובד כוכבים אפילו היה גדול אין לו זכיה מן התורה מיהת לדברי הכל, וכדאיתא בפרק איזהו נשך? תירצו בתוספות, דהכא גירותו וזכייתו באין כאחת, כההיא דאמרינן במסכת גטין: גיטו וידו באין כאחת. ואם תאמר, ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני, שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה, והטבילום ומלום עליהם? ויש לומר, דהתם משום דנתגיירו אבותיהם, וניחא להו במאי דעבדו אבוהון. ותו, דאילו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנותם בבריתו, ואין זה אלא גמר גירות, כן נראה לי. עד כאן:
מאי קא משמע לן דזכות הוא לו כו' — ואם תאמר, כיון דקאמר דתרתי קמשמע לן, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ואם כן מאי פריך: תנינא, זכין לאדם שלא בפניו? דלמא הא קמשמע לן דזכות הוא לו. ויש לומר, דלכך מייתי סיפא דמתניתין, דתנן: ואין חבין לאדם שלא בפניו, קמשמע לן, דאלמא כל מידי דלא הויא חובה גמורה – זכות מיקרי, וזכין לו שלא בפניו, כן נראה לי.
- ובקונטריסין מצאתי זה לשונם: מאי קמשמע לן וכו' — קשה, כיון דהקשה שני דברים, זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, יתרץ אחת, דקא משמע לן דזכות היא לו. ויש לומר, שכך הוא מתרץ: קמשמע לן דלא אמרינן בהפקירא ניחא ליה, והיינו זכות הוא לו, עד כאן. ולא מחוור, דאכתי מאי הוא פריך מעיקרא? והרי תירוצו כלול בקושייתו. ובמאי דכתיבנא ניחא:
הכי גרסינן בנוסחי עתיקי: מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, קמשמע לן. והא קיימא לן דוודאי עבד בהפקירא ניחא ליה? הני מילי גדול, דטעים ליה טעמא דאיסורא, אבל קטן דלא טעים ליה טעמא דאיסורא זכות הוא לו. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: גריס רש"י ז"ל: מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה, קמשמע לן דהני מילי בגדול וכו', ולא גריס בלשון קושיא. דהא מעיקרא פרכינן, מאי קמשמע לן? פשיטא, והיכי הדרינן למיפרך, והא קיימא לן דהא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוי זכות? ואנן בכולהו נוסחי דעתיקי אשכחן דגרסי והא קיימא לן. ויש ליישב הגירסא, דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו, מדקתני על דעת בית דין. ולהכי פרכינן, כיון דסבירא לן דהא זכות הוא, פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו. ומהדרינן דרב הונא הא קמשמע לן, דהאי זכות הוא לו ולא אמרינן בהפקירא ניחא ליה. הדר פרכינן, הא ודאי עבדא בהפקירא ניחא ליה, ומנא לן דהוי זכות? ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה. עד כאן:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה. והא קיימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה? — נראה דאסוקי מילתא היא ולאו קושיא, והכי קאמר: מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה, והכי ודאי קיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה? הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא, אבל קטן זכות הוא לו. עד כאן:
עוד כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: והא דאמרינן וקיימא לן, איכא למידק, והא ר' מאיר הוא דאית ליה הכין בפרק קמא דגטין, ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין, וקיימא לן כוותייהו. ויש לומר, דהכא לתרוצי לדרב הונא אליבא דכולהו תנאי קאמר. אלא דלישנא דאמרינן והא קיימא לן קשיא לי, דהא לא קיימא לן הכי, והוה לן למימר והא בהפקירא ניחא ליה. והנכון, דלכולי עלמא לא פליגי רבנן התם בעבד אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין, דוודאי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה. אבל עכו"ם בהפקירא ניחא ליה. ומקצת גרסאות יש: "והא קיימא לן עכו"ם בהפקירא ניחא ליה", ונוסחא נכונה היא. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: הא דפרכינן והא ודאי קיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה, כלומר, וכל שכן עכו"ם. מכל מקום ודאי דעבד עדיפא ליה בצאתו מעבדות לחירות וזכות הוא לו, והכי מוכח לעיל, עד כאן.
וזה לשון שיטה ישנה: והא קיימא לן דעבד בהפקירא ניחא ליה — וקשיא לי, והא האי סברא לר' מאיר הוא דאית ליה הכין במסכת גיטין, אבל לרבנן לית להו האי סברא. ואיכא למימר דלר' מאיר קאמר והכי קאמר: מהו דתימא דלר' מאיר לא מטבילין ליה, דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, קא משמע לן דאפילו לר' מאיר מטבילינן ליה. אי נמי יש לומר, דכי פליגי רבנן עליה דר' מאיר, הני מילי בעבד, אבל בעובד כוכבים דברי הכל בהפקירא ניחא ליה. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: והא דאמרינן דקיימא לן עבד בהפקירא ניחא ליה, פירש רש"י ז"ל דהיינו מאי דאמרינן בפרק קמא דגיטין: האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, רצה לחזור בשניהם יחזור, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים; ופריש טעמא דרבי מאיר, משום דשחרור חוב הוא, דעבד בהפקירא ניחא ליה. ובודאי לאו מדרבי מאיר מייתי לה לראיה, דהא לא קיימא לן כוותיה, כדאמרינן הכא לא פרכינן נמי אדרב הונא מדלא כהלכתא. אלא הכי קאמר, דרבנן נמי מודו התם דעבד בהפקירא ניחא ליה, אלא דסברי דמחלי ליה להאי ניחותא דהפקירא משום הנאה דשחרור; אבל כל היכא דליכא הנאה דשחרור, כי הכא דהוי עובד כוכבים, מודו רבנן דבהפקירא ניחא ליה, זה ברור וכן פירשו בתוס', עד כאן.
וזה לשון התוספות: הא ודאי בהפקירא ניחא ליה — ואף על גב דרבנן פליגי אדרבי מאיר בפרק קמא דגיטין ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה, הני מילי גבי עבד, שאינו חושש בהפקירא, שמפקיע עצמו מן השעבוד; אבל עובד כוכבים שאינו משועבד, ניחא ליה בהפקירא. וכן נראה, דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת? דילמא רבנן היא וכו', עד כאן. משמע דהתוס' ז"ל גורסין כנוסחי עתיקי דכתיבנא, דהא תופסין הא ודאי וכו'. ומשמע נמי דכי אמרינן הני מילי גדול וכו', אעבד נמי קאי, דכל שכן הוא מעובד כוכבים, דהא בעבד איכא למימר דאפילו בגדול אינו חושש בהפקירא. ומעתה נצטרך לדחוק דהא דתנן בפרק קמא דגיטין: "האומר תנו גט זה לאשתי ושחרור וכו' רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר", דוקא בעבד גדול מיירי, דבקטן מודה ר' מאיר כדאמרינן. ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן, שכתב וזה לשונו: קא משמע לן. הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי: דהני מילי. דניחא ליה בהפקרא: גדול. שגדל בהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא. פירוש לפירושו, מעיקרא והיכי אמרינן מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד וכו'. פירוש, מייתינן מדאמרינן גבי עבד בהפקירא ניחא, הכי נמי איכא למימר גבי עובד כוכבים, וקמשמע לן דאף על גב דגבי עבד אמרינן בהפקירא ניחא ליה ואפילו בעבד קטן, היינו משום דמעיקרא נמי ישראל הוא ושייך במצוות, ולכך ניחא ליה להיות יהודי בפריצות שיהא מותר בשפחה, דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה, וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין. אבל עובד כוכבים עדיפא ליה ליכנס בדת יהודה, ולא אמרינן דניחא ליה בעבודת כוכבים טפי. מיהו עובד כוכבים גדול שגדל באיסור ובהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא, לא ניחא ליה ואמרינן ביה בהפקרא ניחא ליה, כן נראה לי. וניחא לשיטת רש"י ז"ל הא דקאמר: הני מילי גדול דטעים טעם דאיסורא וכדכתיבנא, אבל לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בעבד קשה, דהא מותר בשפחה דזילא ליה ושייך במצוות, ובקטן נמי איכא למימר דחוב הוא דניחא ליה בפריצות של היתר דהא מותר בשפחה. והתוס' ז"ל האריכו בלשונם לתרץ זה, שכתבו ז"ל דבקטן מודה ר' מאיר דזכות הוא דלא ניחא ליה בהפקירא, כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסור. דוק ותשכח, כן נראה לי:
הגדילו יכולין למחות — מדקתני הגדילו ולא קתני "הגדיל" וכו', משמע דקאי אפילו אקטנים שנתגיירו עם אביהם, וכן פירש רש"י ז"ל.
וכן פירש הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הגדילו יכולין למחות — כלומר, ואף על פי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. תדע לך, מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה וממתניתין דאלו נערות, ולא פרקינן: הכא במאי עסקינן? בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, כדפרקינן לעיל, עד כאן.
וכן פירש הריטב"א ז"ל, דלהכי נקט הגדילו ולא נקט בלשון יחיד כלישנא דרב הונא, משום דקאי אכולהו, ואפילו מי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. עד כאן:
לכי גדלה — כלומר, לכי גדלה יהבינן לה כתובה, אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדל. הרשב"א ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב: לכי גדלה — לא יהבינן לה עד שתגדיל. פירוש לפירושו, אם מגרשה כשהיא קטנה, מוציאין הכתובה מתחתיה ותהיה ביד בית דין, ולא יהבינן לה עד שתגדיל; שאם אתה אומר: תשאר בידו עד שתגדיל, שמא יאבדו מעותיו או ילך לו, וזו תשאר בגירותה ותפסיד כתובתה, ועוד שנגרום בזה שתחזור לסורה. לכך מוציאין אותה ממנו, ויהיה ביד בית דין עד שתגדיל. ולקמן גבי קנס לא אמרינן הכי וקל להבין, כן נראה לי.
כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות — וכתב הרא"ה: והיאך אפשר? דהא דאמר רב יוסף: "אם הגדילו יכולין למחות", מסתברא דעד שיגדילו קאמר. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר, והיאך אפשר לצמצם, שתמחה כשתגדיל ממש לאלתר? דהא קודם לכן אין יכולין למחות, מדקאמר: הגדילו יכולין למחות, הא קודם לכן אין יכולין למחות, כדאמר השתא. תירצו בתוס', דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצוות כשהגדילו, והכי קאמר: כיון שהגדילה שעה אחת גירות גמור עד אחר שהגדילה, ומודיעין להן עונשם ושכרן של מצוות, שוב אינה יכולה למחות, וההיא שעתא הוא דיהבינן לה כתובה וקנס. אי נמי דהכי קאמר, כיון שהגדילה שעה אחת – לשם יהודית קאמר, כגון שעשתה מעשה יהודית, וההיא שעתא יהבינן לה כתובה וקנס. ולשון הגמרא אינו נוח לפירוש זה, אבל יש לומר דמיירי במוחה והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואם תאמר, והא אי אפשר לצמצם? דהא משתגדיל יכולה למחות, ומשהגדילה אינה יכולה למחות. יש לומר, במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה. ובתוספות מתרצינן, דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצוות אינה גיורת גמורה, והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצוות קאמר. ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל, עד כאן.
ובשיטה ישנה כתוב: משכחת לה כגון שמיחתה מתוך י"ב עד לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. הראב"ד ז"ל. והתוספות ז"ל פירשו, כגון שהודיעוה לאחר שגדלה והזהירוה על המצוות, ובאותה שעה יש לה למחות ושוב אינה יכולה למחות, אבל אם לא הודיעוה ודאי יכולה למחות אף על פי שהגדילה, וזה נכון. עד כאן:
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: וכיון שהגדילה שעה אחת וכו' — פירוש, כיון שהגדילה שעה אחת וקיימה שוב מצות יהודית, דאי הגדילה שעה אחת דווקא קאמר, אם כן מאי קאמר הגדילה יכולה למחות? היאך תכוון השעה כהרף עין? אלא ודאי הכי פירושו, הגדילה ולא עשתה מעשה יהודית משהגדילה, יכולה למחות, אבל הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שנהגה מנהג יהודית, שוב אינה יכולה למחות. עד כאן:
לכי גדלה — ואם תאמר: והרי היא כבר גדולה, שהיא נערה, כיון שיש לה קנס? ויש לומר דהכי קאמר, לכי גדלה קיימי. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר, אטו קא סלקא דעתך מעיקרא דבקטנה מיירי? והא "אלו נערות" קתני. יש לומר, המקשה נמי הוה ידע, ולא היתה קושייתו אלא הא, דמקשה כי גדלה נמי ממחיא ונפקא. ואיכא דאמרי, מקשה הוה סבירא ליה דנערות לאו דווקא, כרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס, ומשני ליה אפילו לסברתו. עד כאן:
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: לכי גדלה — הא לאו עיקר פירוקא הוא, דרבא נמי הכין משמע ליה, דהא "נערות" קתני וכדדייקינן עלה לקמן: נערה אין קטנה לא, ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא. אלא שרבא הוא דאגב דשנייה הכי בקושיא דאביי, אזיל ומשני בהא נמי הכין. אם כן יש לומר דעיקר פרוקא הוא, ורבא אליבא דרבנן קא מקשה, דסבירי להו דיש קנס במקום מכר, דנערה ואפילו קטנה במשמע, ולמישאל אי אמר רב יוסף אפילו לרבנן. ובתר דפריק לכי גדלה, אקשינן דאפילו לר' מאיר איכא למיחש דילמא ממחייא ונפקא, עד כאן:
אביי לא אמר כרבא — הקשה רבינו מאיר, אמאי איצטריך למימר משום האי טעמא? לימא מתניתין דפרק קמא ניחא ליה לאקשויי מרישא, וכי משני ליה לכי גדלה תו לא מצי לאקשויי מ"אלו נערות", דמתרצא נמי בהאי שנויא. ותירץ דהכי פירושו: אמאי לא פריך מ"אלו נערות" דקשיא טפי? דבמתניתין מצי לשנויי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כל כמה דלא מחאי. ולהכי איצטריך למימר דההיא ד"אלו נערות" איכא שנויא אחרינא, שלא יהא חוטא נשכר. הרא"ש ז"ל:
התם קנס שלא יהא חוטא נשכר — ואם תאמר, ולותביה לעניים? יש לומר, מעיקרא לא היינו מתקשין אלא על שאנו מוציאין ממנו ממון על הספק, דאיכא למימר משום שמא תמחה משתגדיל. אבל מאחר שהוצאת ממנו ממון מספיקא, לא נגזלה ממנה. שיטה ישנה. ולא ידעתי מהו, שזאת היא קושיא דתלמודא התם בפרק ד' וה', ומשני תלמודא, משום דהוי ממון שאין לו תובעין:
שלא יהא חוטא נשכר — פירוש, ורבא סבר דמשום הא לית לן למיתב לה קנסא דלא חזי לה מדאורייתא, שלא יהא חוטא נשכר, כיון דמדאורייתא לית לה קנס. ואם תאמר, בפרק שור שנגח ד' וה' פרישנא על הא דמתניתין, דהיינו טעמא דיהבינן לה קנס לכותית כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואפילו רבה מודה בה. ויש לומר, דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס לרבי מאיר, דסבר כותים גירי אמת הן, אלא שחכמים קנסו בממונם, כדי שלא יהא חוטא נשכר. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: והלכתא כרב יוסף, דאמר הגדילו יכולין למחות. וכן הוא פירוש שינויי שמשנינן בגמרא, דלכי גדלה ולא מיחתה יהבינן לה קנס וכתובה, אבל כשהיא קטנה לא, ולית לן טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ואף על גב דבפרק שור שנגח ד' וה' אמרינן ליה להאי טעמא, דגרסינן התם גבי כותים: למימרא דר' מאיר קניס בממונם? והא תנן: אלו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית? ומתרץ אביי התם, שלא יהא חוטא נשכר, ואין שם תירוץ אחר. התם כיון דכותית מדין תורה אית לה קנס, אלא דרבנן הוא דקניס, [ולא] קנסו רבנן היכא דאיכא טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. אבל היכא דגיורת זו, איך קנס? דעדיין לא אתבריר לן אם היא עובדת כוכבים או גיורת. ואף על גב דבפרק אלו נערות אמר רבא, גבי "דילמא עד כאן לא קאמר ר"י אלא גבי קנס שלא יהא חוטא נשכר", אליבא דר"י קאמר. אי נמי התם נמי לישראלית אנו נותנין. ואביי ורבא לא פליגי בשינויא דרב יוסף, אלא דמדאמר מיהא מתניתין עדיף לאותובי ומר אמר מיהא עדיף. וכן פסק הרא"ם, עד כאן.
ורש"י כתב: אביי לא אמר כרבא — דמותיב מקנסא, דקסבר לאו תיובתא הוא וכו'. רבא לא אמר כאביי — דמותיב מכתובה וכו', עד כאן. פירוש, סבירא ליה לרב דלא פליגי אביי ורבא בעניין דינא כלל, דתרווייהו סבירא להו דלא יהבינן לא קנס ולא כתובה עד דגדלה ולא מיחתה, אלא בהכי פליגי, דמר ניחא ליה לאותובי מההיא ומר ניחא ליה לאותובי מההיא, והכין כתב בשיטה ישנה וכדכתיבנא:
והרמב"ן כתב וזה לשונו: מתיב רבא אלו נערות כו' ואי סלקא דעתך יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בכותיותה — קשיא לן, ורבא מי לית לן דהתם קנס הוא דקנסוה רבנן שלא יהא חוטא נשכר? והרי כותית דקניס ר' מאיר ממונן של כותים, והכא לא קניס כדי שלא יהא חוטא נשכר, כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה. ואיכא למימר, דלעולם אית ליה לרבא דקנס הוא גבי כותים, דכיון דאית ליה לר' מאיר כותים גירי אמת הן, ומשום קנסא קנס להו ר' מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס לכותים ומוקים להו אדינא דאורייתא, אבל [הכא] מדינא לא יהיב ליה מידי, משום קנסא לא אמרינן ליה קום הב לה ואתי תיכול בכותיותה. ואביי סבירא ליה כי היכי דקנסינן בהא קנסינן בהא, דהשתא מכל מקום לא מיחתה ולאו כותית היא, עד כאן. משמע מלשונו ז"ל דפליגי בעיקר דינא, דלאביי יהבינן לה קנסה בעודה קטנה, ולרבנן יהבינן כתובתה בעודה קטנה.
וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל, שכתב וזה לשונו: ולעניין פסק הלכה קיימא לן כרב הונא, דאמר: גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין, בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, בין שגיירוהו בית דין מעצמן. ואם הגדילו ומיחו, קיימא לן כרב יוסף דאמר יכולין למחות. ואף על גב דאותיבו עליה אביי ורבא, לאו לאפלוגי עליה, אלא לברורי מתניתין דלא תקשי עליה משניא להו. ועוד, דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה, ולדעתיה דרבא מתניתין דגיורת לא דמיא לה. והרי"ף לא הביא הא דרב יוסף כלל, עד כאן.
והרב המעילי כתב וזה לשונו: גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד יש לה כתובה ויש לה קנס, [ו]לא יהבינן לה [עד] דגדלה, חיישינן דלכי גדלה ממחייא ואזלא ואכלה בכותיותה, משום הכי לא יהבינן לה לא כתובה ולא קנס עד דגדלה ולא תמחה, כן נראה מפשט סוגיית הגמרא. אך בהשלמה כתב דגבי כתובה לא אמרינן הכי, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכן פסק הר"מ בפרק י"א מהלכות אישות וכן בקנס שלא יהא חוטא נשכר בפרק קמא מהלכות נערה, והרי"ף ז"ל השמיט דין זה וצריך עיון, עד כאן.
ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב: האי דתקינו לכותיות כתובה מאתים, לאו למשקלא כשהיא קטנה, דילמא אזלא וממחייה כשתגדיל, אלא למשקלא כשהיא גדולה, דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אין לה רשות לחזור ולמחות. וכן הלכתא, דלא שקלא כתובה עד שתגדיל. עד כאן:
כתובה טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה — למאי דכתיבנא לעיל, דבעודה קטנה מוציאין הכתובה מתחת ידו ותהיה מונחת ביד בית דין עד שתגדיל, קשה, דבהכי לא תהא קלה בעיניו להוציאה, ושפיר מותיב דאמאי יהבינן לה כתובה דאזלא ואכלה בכותיותה? תהיה מונחת ביד בית דין. ויש לומר, דאיברא ודאי דהכי פרישנא לה למאי דמשני דכי גדלה. ומיהו מאן דמותיב שפיר מותיב בהכי, דמאן לימא ליה דמתניתין לא מיירי בהכי? ואנן הכי קאמרינן, רבא לא אמר כאביי, פירוש, רבא לא מותיב מכתובה כאביי וכדפירש רש"י ז"ל, ומאן דמותיב אכתי לא אסיק אדעתיה דלכי גדלה, כן נראה לי:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רבא לא אמר כאביי, היינו טעמא דתקינו לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה — פירוש, ואתה גורם שתחזור לסורה, עד כאן. ובזה ניחא טפי, דאף על גב דיהיב כתובה, כיון דלא שקלה איהי מיד, הרי אתה גורם שתחזור לסורה, כן נראה לי:
עוד כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ותמיה לי דשמעתין, דהא רב הונא דאמר "מטבילין אותו על דעת בית דין" ודאי משמע לכל מילי כגר גמור חשבינן ליה מעתה, אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו, ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר, הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דהא מתניתין דהגיורת הכין מוכחא, דאפילו קודם שגדלה מנסבינן לה, אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונישואין דבר תורה הן ואית בה משום "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו" וגו'. ותמה על עצמך היאך אוכלין משחיטתו, ואם נקבה היא איך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו, ומחר מוחה ונעשה כותי גמור למפרע, ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וישראל אוכל נבלות למפרע, ובועל נכרית דרך חתנות. ועוד אמרינן בפרק האיש מקדש: קטנה שנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת, רב אמר: אוכלת בתרומה ואין חוששין שמא יבוא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, ואף על גב דתרומה בזמן הזה דרבנן, וכל שכן בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל, חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה. אבל התם שהכל תלוי במחאת האב, ואביה אינו כאן, חוששין שמא ימחה, והא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל. והא דתניא בפרק המדיר במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים, שאם הלך לרופא וריפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת, ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת ומתירין אותה מיד לינשא לאחר בלא גט, ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע? שאני התם שאינו מצוי לקלקלה, אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה, חוששין שמא האב מתוך כעסו יבוא וימחה, אבל בעלמא לא חיישינן. ותדע לך, דהא תנן: העיד ר' יהודה בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה, ולא חיישינן דילמא ממאנת ונפקא. ואף על גב דהתם דווקא בתרומה דרבנן וכדפירש רש"י ז"ל שם, והכא שרינן אפילו בדאורייתא? שאני התם, דליכא אלא נישואין דרבנן, ואפילו כי לא ממאנת, ולא אתו נישואין דרבנן ומקילי בתרומה דאורייתא, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן: אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן, אלא דאורייתא כו'. אבל הכא דאי מחי נעשה כותי גמור למפרע, ולפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל, חזקה לא ימחה, ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הילכך סומכין עליו ואפילו לדברי תורה, כן נראה לי. אלא שעדיין קשה לי קצת, אבל היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה? וכי חמיר ממון טפי מאיסורי תורה? ויש לומר, משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה. ותדע לך, דעד אחד נאמן באיסורין, ובממון אין פחות משנים. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:
מתניתין — גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתובתה מאתים, דבתוליה חוזרין. וקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתים, דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ, אף על פי שמשיר בתולים, הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש לא בטיל חינה. וחכמים אומרים כתובתה מנה, דבטל חינה, הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשירו בתולים. הרשב"א ז"ל:
ואפשר דלפי טעם זה, דלא בטל חינה, לדעת רבי מאיר, אפילו פירש לה בהדיא בשעה שנשאה דאדעתא שהיא בתולה הוא כונסה, כתובתה מאתים, דשפיר מיקרייא בתולה כיון דלא בטיל חינה. אבל רש"י ז"ל כתב וזה לשונו: כתובתה מאתים. ואם נישאו לאיש אחרי כן, לא איבדו בכך את כתובתן, אם נישאו סתם ולא פירש לה כלום, עד כאן. ודע, שרש"י ז"ל לא אזיל בהאי טעמא דבטל חינה כלום, וכדכתבינן למי שכתב קמן בסיעתא דשמיא:
אלמנה גרושה — כלומר, שנתאלמנה או שנתגרשה או שנתחלצה מן הנישואין, כתובתן מנה, אף על פי שנמצאו בתולות שלימות, לפי שבטל חינה משעה שנכנסו לחופה, כדמפרש בירושלמי. ותמיה לי, למה ליה דתנא חלוצה? הא ודאי מכי נתאלמנה אין לה מנה, ואפילו נחלצה פשיטא. ואפשר לומר, דשיטתא דמתניתין היא, דמשום דנקט לה ברישא: "אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים", והתם רבותא נקט, דאף על גב דנתאלמנה ואחר כך נתחלצה כתובתה מאתים, כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ורש"י ז"ל חזר וכתב זאת המשנה, בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה. וצריך לדייק, דכבר פירש רש"י ז"ל כן במשנה דלעיל, ולמה חזר ופירשה הכא? ויש לי לומר, דלתרוצי קושיית הרשב"א ז"ל כתב כן. וגם כדי שיבוא גם בכאן המשנה בלא זו אפילו זו, וכדכתיבנא במשנה דלעיל, והכי פירושה: בתולה שהיא אלמנה וכו'. פירוש, דמיקרייא בתולה אף על גב שהיא אלמנה, ומיקריא בתולה אף על גב שהיא גרושה, ומיקריא בתולה אף על גב שהיא חלוצה. ונפקא מינה, דאם פירש להדיא דבחזקת בתולה הוא כונסה ונמצאת בעולה, אין לה כתובה, למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום. ואפילו למאן דאמר כתובתה מנה, אם פירשה היא דעדיין בתולה היא ונמצאת בתולה, כתובתה מאתים. וזהו שכתב רש"י ז"ל לבתר הכי: כתובתה מנה. אם נישאת לאחר סתם, כתובתה מנה, דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה, עד כאן:
ומיהו למאי דכתב הרשב"א ז"ל, דטעמא משום דבטל חינן משעה שנכנסו לחופה, לא מצינן למימר כן. אבל רש"י ז"ל לא כתב כן, אלא היינו טעמא דכתובתה מנה, משום דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה, אלמא דאי פירשה לו להדיא דעדיין בתולה היא, אדעתא דהכי נשאה, ונמצא כדבריה, דכתובתה מאתים, ולהכי מיקריא בתולה. ואי לא הוה קרינן לה בתולה, אפילו פירשה להדיא דעדיין בתולה היא הוי לה כשאר האלמנות וכתובתה מנה, כן נראה לי:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: בתולה אלמנה וכו' כתובתן מנה — פירוש, אף על פי שנמצאו לה בתולים, שהרי בחזקת בעולה כנסה. ובירושלמי אמרו: בתולה מן הנישואין בטל חינה. וזה הטעם אינו צריך כאן, אבל צריך למאי דתניא בגמרא: כנסה לחופה ולא נסתרה יש לה כתובה מנה. עד כאן. ומה שנראה לי כתבתי.
עוד כתב רש"י ז"ל: מן הנישואין — כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה. פירוש, דליכא עדים דמסהדי להדיא שלא נסתרה, דאי הכי היינו ברייתא דלקמן, וכיון שכן, היכי אמרינן לקמן: "מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא"? אלא בתולה אלמנה מן הנישואין היינו כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה דחזקת שלא נבעלה, כן נראה לי:
עוד כתב רש"י ז"ל: ואין להם טענת בתולים — אין יכול להפסידה אותו מנה ולומר: בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות. פירוש, דלאוסרה עליו, כגון באשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא, ספק תחתיו ספק אין תחתיו, שפיר יש לה טענת בתולים. וכן כתבו התוס' לעיל בשמעתא דפתח פתוח, גבי "אבל בגליל מצי טעין", דלאוסרה עליו אפילו מן הנישואין נמי יש לה טענת בתולים, כיון שכנסה בחזקת בתולה, כדמוכח לקמן דפריך "ונחוש שמא תחתיו זנתה", עד כאן. הילכך להכי נמי נפקא מינה במאי דמיקריא בתולה, כן נראה לי:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: בתולה אלמנה וכו' מן הנישואין כתובתן מנה — מפרש בירושלמי הטעם, שאף על פי שהיא בתולה, כיון שנכנסה לחופה בטל חינה, וכיון שאין להם כתובה אלא מנה, אין להם טענת בתולים, ואם לא ימצא לה בתולים לא תאסר עליו וכו'. ולקמן גבי הא דפריך תלמודא: "וליחוש שמא תחתיו זינתה", אכתוב שאר לשונו ז"ל. וכתבו עוד, דכי אמרינן דבתולה שהיא אלמנה כו' כתובתן מנה, הני מילי שנשאה סתם, שלא כתב לה הבעל כלום; אבל כנסה בפירוש בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה, איבדה כתובתה, דאין לך מקח טעות גדול מזה. מפי מורי הרב נר"ו. עד כאן לשון תלמידי הר"ר יונה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה