בבא מציעא עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ערב למאן אילימא ערב לישראל והא תנא אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה הערב והעדים אלא לנכרי אוכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא אמר רב ששת בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול אמר רב ששת שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו:
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו':
תנו רבנן מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד גישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן דנכרי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הכא במאי עסקינן הכגון דאמר ליה הניחם על גבי קרקע והיפטר אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב פפא וכגון שנטל ונתן ביד ואכתי מאי למימרא מהו דתימא נכרי גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל רב אשי אמר כי אמרינן אין שליחות לנכרי הני מילי בתרומה אבל בכל התורה כולה יש שליחות לנכרי והא דרב אשי ברותא היא מאי שנא תרומה דלא דכתיב (במדבר יח, כח) אתם גם אתם מה זאתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית חשליחות דכל התורה כולה נמי מתרומה גמרינן לה אלא דרב אשי ברותא היא איכא דאמרי אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי הני מילי אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח והא דרב אשי ברותא היא מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית טאף שלוחכם בני ברית אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית קאמר אלא הא דרב אשי ברותא היא רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה מידי דהוי אקטן קטן לאו אף על גב ידלית ליה שליחות
רש"י
[עריכה]ערב למאן - מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב:
אלו עוברין - משום לא תשימון (שמות כב):
והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל - אינו תובע אלא את הערב:
הוא ניהו דשקיל רבית - ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל:
לדון בדיני ישראל - יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה: אסור דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:
ואם העמידו אצל נכרי - אע"פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי:
מותר - דשלוחו הוא:
ואם העמידו אצל ישראל אסור - ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי משום דנכרי שליח ישראל ושלוחו של אדם כמותו:
בשלמא סיפא - דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא דקי"ל דשלוחו של אדם כמותו. בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין (דף מא:) אתם גם אתם. לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית. אף שלוחכם בני ברית:
אלא רישא - דקתני אם העמידו אצל נכרי. מותר:
כיון דאין תורת שליחות לנכרי - וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו דשקיל רבית:
דאמר לו נכרי - לישראל ראשון:
הניחם על גבי קרקע והפטר - וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני:
כגון שנשא ונתן הנכרי ביד - וקבלם מן הראשון ונתנם לשני:
אדעתא דידיה דישראל - שהרי הוא הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא:
שליחות דכל התורה כולה - שיהא שלוחו כמותו:
מתרומה גמרינן לה - בקדושין:
אבל אנן לדידהו - כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא לחומרא כדאמרן:
אנן לדידהו נמי - מה אתם בני ברית ואתם היינו שולחים לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל מאן דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית משתבש:
זכיה מדרבנן אית ליה - שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני:
קטן לית ליה שליחות - דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כה):
תוספות
[עריכה]מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו'. ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע"פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ"ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה בסיפא וי"ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית:
בשלמא סיפא לחומרא. תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע"ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע"ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע"פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע"פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי:
כגון שנשא ונתן ביד. אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ"ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה"נ איכא בשלמא בס"פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.) דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ"א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קיט א ב מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ה', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ע סעיף א':
קכ ג מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ח סעיף א':
קכא ד מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ד', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ח סעיף ו':
קכב ה ו מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ח סעיף א':
קכג ז מיי' פ"ד מהל' תרומות הלכה א':
קכד ח ט מיי' פ"ב מהל' שלוחין ושותפין הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ח סעיף א':
קכה י מיי' פ"ב מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
אלא ערב לגוי. בתוספתא (ה, ח) תניא שאף גוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית דאע"ג דגבי מניה ישראל חבריה הקרן והרבית הדר איהו גבי ליה מן הגוי ולא מפסיד ביה מידי דסתמא בגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי דדינא דידן שלא יתבע ערב תחלה וכיון שכן מותר שהרי לא נתחייב ישראל זה לחבירו עד שיתבע את הגוי וההיא שעתא דפרעיה חל שעבודא עליה לא שקיל מניה חמשא ויהיב שיתא והכי נמי איתא בירושלמי, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ובמס' כתובות בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין גרסי' בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו בתמיהה א"ר ירמיה תפתר בשטר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תפתר בשערב לו מן הגוי, פי' שהוא ערב לו מחמת הגוי שלוה ממנו ולא מצית למימר שערב בשביל חבירו לגוי דהוה ליה למימר הכי שערב לו לגוי ועוד שהרי אינו מותר אלא א"כ קבל עליו לדון בדיני ישראל דלהדר בתר לוה תחלה והאיך נפרע מן הערב, ועוד אם כבר פרע ערב לגוי אין רבית אוכלת בנכסיו של זה ואם לא פרעו למה נזקקים לנכסיו הרי אין כאן מי שיתבע בדין ואע"פ שהרבית אוכלת בנכסיו אין אנו אחראין לו, ועוד אם הגוי לא נפרע למה ישבע ערב לגבות מן היתומים והלא לגוי הם פורעים ולא לו למה אמרו לא יפרע אלא בשבועה אלא ש"מ ישראל שערב לישראל בשביל הגוי, ורבינו הגדול ז"ל כתב זה הירושלמי בפ' הכותב (כתובות מ"ח ע"ב בדפי הרי"ף):
דא"ל הניחם על גבי קרקע והפטר. משמע ודאי דאי אמר תנם לו והפטר אסור, וקשיא לי מה לי הניחם בידו מה לי בקרקע הא פטריה מ"מ ועוד דהא לרבינא דאמר זכיה אית ליה מנתר אע"ג דמיד ליד דישראל אתו ולא מטו ליד גוי בנתים וי"ל דתנם לו והפטר כיון דלא מיפטר לווה קמא מניה דגוי אלא במלוה דשני והרי זה פוטר עצמו ברביתו של חבירו אסור אבל הניחם על גבי קרקע הא אפסקיה וה"ה ליתנם בידו לשם פקדון שלי והפטר והדר לישקול לנפשיה דשרי אלא אורחא דמילתא נקט וההוא דרבינא דאמר זכייה אית ליה לא משכחת דשרי אלא כגון דאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני דהא אפסיקא זכייה ומטו לרשות גוי ואיפטר ליה קמא בין הלואה להלואה כנ"ל, והא דאקשינן אי הכי מאי למימרא רישא קשיא אבל סיפא צריכה דהא כיון דלא באו מעות הללו ליד ישראל לא זכה בהן ואדרבה הרי הן כמדבר אלא לחומרא ולא מצי לתרוצי דתנא רישא משום סיפא דבמתני' תנן לה לרישא ולא תנן סיפא כלל:
אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד. אומר היה ר"ת ז"ל, דהשתא דאתינן להכי סיפא נמי דקתני ואם העמידו אצל ישראל אסור בשנטל ונתן ביד ואם לא נטל ונתן ביד מותר שאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכיוצא בסוגיא זו יש בתלמוד הרבה ואחת מהן בפרק ד' אחין בשלמא אינהו משכחת להו דשוו שליח ושוו אינהי נמי שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה ומהדרי' בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהי כך היא גרסתו של ר"ת ז"ל שם ומשכחת לה בדלא שוו שליח וכבר פרישנא בדוכתא, ור"ח ז"ל כתב סיפא אע"פ שלא נטל ונתן ביד אסור לחומרא וכדקימא קימא ומדברי רבינו הגדול ז"ל תלמוד כן.
ורש"י ז"ל כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דידיה קא גמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא, וקשה לי מאי חומרא הא ודאי אי ס"ד שליחותיה דישראל קא עביד ולאו אדעתא דפרעון שקלינהו אסור הוא מן הדין אע"פ שאין שליחות לגוי שהרי מ"מ מעותיו של ישראל ברבית אצל ישראל שהרי באחריותו הם וסלק הגוי במי שאינו ואסור וכי מפני שאין שליחות לגוי הוא קונה מה שמשלחין על ידו ונראה שהוא ר"ל דכיון שנטל ונתן ביד נפטר ישראל מן הגוי ומן הדין מותר דלאו בתורת שליחות שקליה אבל מדרבנן נחמיר ונימא דשליח הוא וליתסר קמ"ל, מ"מ ממה שכתב כדמחמרי' בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולחומרא ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם ז"ל, וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואע"ג דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישית ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן ביד פשיטא וליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קא גמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פרושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה ועוד דגוי לא קים ליה במקנא ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה לן לפרושי הכי בגמרא.
אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי ר"ת ז"ל להקל והכי איתא התם, מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר א"ר יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פי' שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שגוי וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור א"ר יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי ר"ת ז"ל להקל, ודילמא לא סבירא להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרי' בגמ' דילן ובעל נפש יחוש לעצמו.
ומיהו אפי' למאן דסבר הכי דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקי' רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית, והר' משה הספרדי ז"ל כתב שהוא רבית קצוצה ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינין:
[ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וכו'.] תניא בתוספתא (ה, ח) ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר ליש' הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פי' לנקות עצמו מן הדומ' לכיעור ומן החשד והיינו דאמרי' בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פרש"י אלמא שרי ורבי' הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרויהו איתנהו.
מעותיו של ישרא' מופקדת אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבי' ושל גוי המופקדין אצל יש' אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריו' יש' אסור שבאחריות גוי מותר כך היא הגירס' הכתובה בנסחאות וטעות' היא ואיפכ' גרסי' מעותיו של יש' מופרדות אצל גוי אסור וכו' וזה תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות יש' אסור והיינו מעותיו של יש' אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו.
סיפ' דבריית' (תוספתא שם): ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וגוי שנעשה אפוטרפוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית. וכך מצאנוה בנסחאות ודוק' היא וממיל' שמעי' מינה דהכי גרסי' לריש' כדכת' והך סיפ' קמ"ל שאף מפני מראית העין אינו אסור דכ"ע ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופו' או סנטר שלו.
ור"ח כתב לשון רישא דתוספת' כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפ' (ישראל שמינה גוי) [גוי שמינה ישראל] אפוט' אסור ללות ממנו ברבי' ובאמת שנמצ' כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסי' נמי ישראל שמינה את הגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה א"א ובתו' הכי תני לה כדכתיב' הילכך נקטי' לקול' כדכתבי' לעיל.
והוי יודע כי ר"ח מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחד נתכונו. ואי קשי' לך להאי גירס' דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי ל"ק כי אמרי' אין שליחות לגוי היכ' שהלוה גוי ליש' ונתחייב באחריותן ואח"כ אמר לו תנם לישר' חברך משום דמדינ' לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של יש' הם והו' אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רבית' ואפי' אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנ' לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא לתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם ע"ג קרקע לאו דוקא אבל הכא אע"ג דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר.
והא דתניא הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר. דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור שהרי הוא מרויח ברבית ישראל ויש שמתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל כנ"ל.
ובר ישראל דא"ל לבר ישרא' חבריה שקול האי כסא דכספ' ולוה לי מגוי ברבי' אי אחריותיה דגוי אכס' בלחוד ולא עליה דישראל מותר דשליח הוא ושליח עושה שליח. ואי אחריותיה איש' כלו' שאם אין משכונו שוה אלא פלג חובו ורביתו איהי מחיי' באחריותו או שיוכל לכופו לפרעו אסור דכיון דגוי בתר יש' שליח אזיל אשתכח דיש' קשקיל רבית' מדין ערב למדנו דבר זה.
ובתשובה לרבנא משה בן רבנא טדרוס הורה שמותר יש' לומר ליש' חברו לוה ליה מעות מן הגוי ברבי' ופי' דהא דאמרי' ואם העמידו אצל גוי מותר לאו המחא' גמורה היא שיאמר לו הגוי הלוה מעותי ליש' זה חברך והפטר שאם אמר לו כן פשיט' שמותר דמה לו הניחם ע"ג קרקע והפטר ומה לי תנם לפלו' והפטר אלא הב"ע שאמר לו יש' חברו תנם לי ואני אעל' לך ואתה תעלה לגוי כדרך שהיית' מעלה לו ואם לא נטלם הגוי הוו להו מעות של יש' שהרי במלוה היו אצלו ולא קנאם הגוי ממנו ואם נטל הגוי ביד ונתן לו לראשון שילוה אותם לשני אע"פ שהוא חייב להעלות לו כדרך שהיה מעלה לו מתחלה והוא חוזר ונוטל מן השני מותר דכיון דיש' עושה שליח ידו של ראשון זה הנוטל מן הגוי כיד שולחו שהוא יש' שני וכאלו הוא עצמו לוה מן הגוי.
וא"ת והלא ערב אסור כשלא קבל עליו לדון בדיני יש', י"ל כשאסרו ערב בשלא עשאו לוה שליח אלא הוא מעצמו נעשה לו ערב אבל עשאו שליח ואמ' לו השני ערב בשליחותי לגוי זה מות' דשלוחו של אדם כמותו ולאו מאל תקח מאתו נשך ותרבי' נפקא לן אלא מאתם גם אתם לרבות שלוחכם א"נ י"ל דערב אעפ"י שמנהו שליח להיות לו ערב לגוי אסור דערב כלוה וחוזר ומלוה הוא דהא מפטר ליה מיניה דמלו' אבל לו' בשליחו' חברו ידו כיד שולחו לגמרי ומותר דיש' כגוי הוא, אלו דברי הנשיא הגדול.
וצלל במים אדירים אבל לא העלה בידו דברים ברורי', שאפי' תעש' יש' זה הלו' מן הגוי שליח של יש' א"א שלא יהיו נכסיו משועבדי' לגוי מעכשו ונמצא שהוא לוה הימנו וישראל חברו משעעבד לו בין מתורת שליח בין מדין לוה ממנו הילכך מכל מקום נאסר רבית זו. וכן מה שפי' בתנם לפלו' והפטר דמותר לא דאיק דא"כ למה אמרו בגמ' הניחו ע"ג קרקע והא לא עבידי אינשי דעבדי הכי ואדרבא הוי לן למימר תנם לו והפטר כדעבדי אינשי והוי רבותא טפי ולישנא דבריתא מתוקמא ביה שפיר טפי דקתני העמידו אצלו, ויש בלשון הזה תנם לו והפטר ואין בלשון הזה העמידם על גבי קרקע ובריתא חסורי מיחסרא ליה אלא ודאי לא על חנם תפסו להם בגמ' הניחם על גבי קרקע והפטר.
וגוי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך ברבית, רבינו גרשום הצרפתי ז"ל התיר לפי שהוא כישראל שאמר לישראל הלוה לי מעותי לגוי ויש שליחות לישראל.
ויש להוסיף בדבר והוא שלא יתחייב יש' באחריות הקרן והרבי' כלו' שיעמידנו אצל גוי או שיאמר לו כמה שתקח מן הגוי תן לי ואם איני מאמינו נשבע לו. א"נ יהב ליה סתם מותר דמסתמא יש' שליח הוא כדיניה אבל אם אמר לו כל זמן שמעותי ביד הגוי אתה נותן לי דינר בחדש אסור דכיון שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא אחריות הקרן עליו עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מיש' ואומר לו כל זמן שאני נותן לך דינר רבית בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן.
ואם אמר לו אני אתבע את הגוי ואם אינו פורע אחריותי עליך והוא יכול לתבוע את הגוי בדיניה' מותר וזהו דין ערב שישראל נעשה ערב בשביל גוי ליש' חברו והוא שיהא ישראל תובע הגוי תחלה אבל אם התנו ביניהם לתבוע יש' תחלה כדין קבלן אסור ואף כאן אם הדבר בענין שאינו יכול לתבוע הגוי דא"ל לאו בעל דברי' דידי את והתנה ליטול מן היש' אסור ואם הדבר כן בין בתנאי בין בסתם אע"ג דשקל ההוא יש' רבית מן הגוי לא שקיל האי יש' מלוה מיניה כלום דה"ל לוה מעות מיש' וחוז' ומלוה אותם לגוי, כנ"ל.
ובר ישראל דא"ל לגוי לך ולוה לי מעות ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם וכסבור הוא שלצורך עצמו לוה מיבעא בעו לה דייני מאי מי אמרי' אין שליחות לגוי וכיון שישראל זה אין לו עסק עם ישראל הלוה מותר דגוי הוא שלוה המעות ונתחייב באחריותם וחזר והלוה אותם לישראל או דילמא כיון דיש שליחות לגוי לחומרא כדברי ר"ח ז"ל האי לוה נמי אסור לומר כן ומלוה נמי אי ידע אסור ליטול ממנו רבית שידו של גוי זה כיד שולחו ומישראל הוא דשקיל רביתא.
השיב הר' יצחק הצרפתי ז"ל בעל התוספות ואמר נ"ל שהוא מותר משום דאת"ל נמי דאסור היכא דשוויה שליח הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוויה אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילוה לו ואפי' פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו לא מחמרינן כולי האי ולא דמי לחומרא סיפא דבריתא משום דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל אבל הכא לא וליכא איסורא (אלא) [לא] לגבי לוה ולא לגבי מלוה.
ותו בעו מיניה ז"ל אי יהב ליה ישראל לגוי משכונו ללות עליו מעות מישראל ברבית מאי מי שרו מלוה ליטול אותו רבית ואף בזה התיר משום דאקנויי אקני ליה ישראל לגוי משכונו ללות בו ברבית ויפה כיון בתשובת השאלה הראשונה אבל במשכונו של ישראל ביד גוי כיון דאחריותיה דישראל המלוה אההוא משכון אסור, והאי טעמא דכתב הרב ז"ל משום דאקנויי אקניתיה ליה לאו דסמכא הוא.
אבל היכא שלא לוה ישראל אלא להשאיל למשכונו לגוי ללות עליו מותר אע"פ שהלך לו הגוי ופרע ישראל זה המעות לישראל חבירו מותר דמתנה האו דיהב ליה לגוי וכבר קנאו הגוי לכליו של ישראל במשיכה דמשיכה בגוי קונה ומיהו כל זמן שלא משכו הגוי למשכון לא קנאו ואסור לישראל ללות עליו אבל מאחר שקנאו אע"פ שישראל נתנו לו בפני הגוי לשם הגוי וקבל המעות מישראל בשליחות הגוי כיון שהישראל אינו חייב לו כלום לחבירו מותר דכל שבאחריות הגוי מותר אע"פ שאין שליחות לגוי דישראל מטלטל בעלמא הוא וכלל גדול מסרו לך כל שבאחריות הגוי מותר.
וכן נמי בר ישראל דיהב ליה משכון לגוי ואמר לו צא ולוה לי עליו מעות מן הגוי והלך ולוה מישראל ואח"כ יודע הדבר בעדים אסור לישראל ליטול ממנו רבית ולא עוד אלא שאני אומר שאם הכיר בו ישראל שהוא של ישראל והמעות שביד הגוי נאנסו ולא הגיעו ליד ישראל לוה שהדין להחזיר לו משכונו בלא כלום כנ"ל והוא שידע המלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של ישראל אבל אי לא ידע חייב לשלם מעותיו לא יהא אלא גנב או גזלן תקנת השוק עשו בו.
ומשכונו של ישראל ביד גוי אה לוה הגוי עליו מעות מישראל ברבית כיון דגוי לא קני משכון דישראל אסור שיטול ממנו רבית ואם אחריותו אף על הגוי ישלם הגוי ואע"ע שאלו היה ביד הגוי הי' ניטל ממנו רבית ישראל מיהא אסור אבל אם עמד [המשכון] אצל הגוי וחזר הגוי ולוה מישראל הקרן והרבית שהיה לו כבר עליו שקיל ישראל מניה מאי דאוזיף עליה שהרי כבר משועבד לגוי למעותיו ולרביתם ונמצא זה כקונה מגוי ולא כמלוה.
ומשכונו של גוי ביד ישראל והלך ישראל זה אצל ישראל אחר ללות ממנו ברבית על המשכון אסור הואיל והראשון חייב באחריות המשכון והוא חייב לזה מעותיו ישראל מישראל שקיל רביתא אבל מצינו לר"ת ז"ל שהתיר כגון שאמר לו ישראל ראשון הלוה למלוה אני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך על מעותיך בכגון זה מותר ואע"פ שהראשון הלוה חייב באחריות המשכון לגוי התיר ר"ת ז"ל ליטול ממנו רבית עד כדי דמיו כשיבא הגוי ויפדה אותו ואם ישראל ראשון בא לפדותו קודם שיפדנו הגוי ונתרצה המלוה הרשות בידם ליטול ממנו רבית לפי שהוא כמוכרו לו מעכשיו והרב אב ב"ד ז"ל נשאל בזה ואסר, ודברי ר"ת ז"ל מוכרעין הן.
ועוד בענין רבית שאלו לר"ת ז"ל על בן משומדת אחת אם מותר להלוותו ברבית או דילמא ישראל הוא ואסור והשיב להם שמותר להלוותו ברבית, ותלמידיו של רש"י ז"ל כתבו בשם רבם ז"ל שאסור שאע"פ שחטא ישראל הוא.
ויש לדון בדבר לא יהא ממונו חמור מגופו וגופו מותר להרגו כדאמרי' המשומדין מורידין ולא מעלין ואיכא למימר כי ההיא דאמרי' גבי מסור דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והוה ליה ישראל גמור וזה אינו מחוור דגבי משומדים שנטמעו בגויים אין ראוי לומר נפיק מינייהו זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו וכ"ש מן הגויה שא"א שהרי הולד כמוה.
ויש לי ראיה לדבר מיהא דגרסי' בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ע"ב) המינין והמשומדין מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין אלמא כל מי שמורידין אותו לא מקרי אחיך כלל והכי נמי כתיב אחיך ואע"ג דמסור נמי מורידין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו ברבית התם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף כדאמרי' אף ממונן של ישראל כיון שנפל ביד גויים שוב אין מרחמין עליו אבל משומד לא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא וכ"ש משומד לע"ז שנטמע בגויים ורחמנא אמר דליחי עמך והאי לא ליחי ולא לקיים.
ואם נפשך לומר הא תינח משומד עצמו בן המשומדת שוגג הוא והוה ליה כקטן שנשבה לבין הגויים ואתה מצווה עליו להחיותו, לא דמי, דאילו התם לא ידע כלל, אבל כיון דידע ושביק תורת ישראל ומדבק בע"ז ובחוקות הגויים הרי הוא משומד גמור דמורידין ולא מעלין.
ויש מי שדן כדברי רש"י ז"ל ואמר אע"ג דאנן לא מחייבינן לאהדורי ליה אבדתא ולא להחיותו חייב הוא במצות כיון שכן אסור הוא ללות ברבית ואף אנו אסורין להלוותו משום דקא עברינן עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול.
אבל בירושלמי במסכת ע"ז פרק בתרא (ה"ד) מצינו מפורש כדברי ר"ת, והכי איתא התם: כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם עד ארץ כותיים טהורה ומקותיה ומדורותיה ושביליה טהורין וכו' א"ר אלעזר הדא דתימר להאמינן שאינן שאובין אבל למדת ארבעים לא דאינון דרשין אך מעין ובור מקוה מים וכו' מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכ"ש [בעון מרבי אבוה חלוט שלהן מהו אמר לן הלואי היינו יכולין ליסר גם מימיהן] ר' יעקב בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותם ברבית ר' יוסי בעי מעתה לא נחוש על חלתן ולא חמי רבנן חוששין משמע מפני שקלקלו מעשיהן הוא מותר להלוותן ברבית ואע"פ שאבותיהן היו גרים גמורים ואף ישראל שנשתמד כיוצא בהם שהרי גר שנתגייר כישראל גמור כדאמרי' בפרק החולץ טבל ועלה ה"ה כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר בו ישראל מומר הוי וכיון שמותר להלוות הכותים ברבית אף ישראל משומד כך דינו.
ואם נפשך לומ' גירי אריות הם א"ה מאי שנא כותיים דבקסרין ועוד מדא"ר אבהו אבותיכם לא קלקלו ואתם קלקלתם אלמ' אבותם גרים גמורי' היו. ובגמרין בפ"ק דחולין אמרי' דר' אבהו סבר למזבן חמרא מכותתי ובימיו גזרו עליהם והוא היה במנין עמהם אלמ' קסבר גירי אמת הם והא דא"ר יוסי מעתה לא נחוש על חלתן לאו אדר' יעקב בר אחא מקשה אלא לא נחוש להחזיק עיסתם במתוקנת לחומרא פריך ואדר' אלעזר בר יוסי דאמר שאינם נאמנים על שיעור מקוה קאי ואדר' אבהו שאסו' חלוט שלהן ועוד מצאתי בחיצונ' במסכת כותיים מז' מסכיו' קטנות דקתני אבל מלוין אותן ולוין מהן ברבית ושם נר' שאותה ברית' בגירי אמת תני ואפ"ה לענין רבית מותר.
ומ"מ למדנו שהמשומדים לע"ז מותר להלותם ברבית וכן משומד להכעי' דקי"ל מין הוא בפרק אין מעמידין. ודקא קשיא לך הא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול לא קשיא דכיון דאין אנו מצוין עליו להלוותו אף הוא אינו מצווה ללות דכתיב לא תשיך אבל ללות מן המשומדים אפשר שהוא אסור ללוה שהרי הם אסורין להלוות.
משום דחזינן לאינשי טובא ולמקצת דייני דטעון בהנך מילי ואיפליגו בהו אצטריך למכתב הכא מאי דנקיטינן משמעתא וממתניתא אליבא דהלכתא:
זכיה מדרבנן אית ליה. תמה אני, ואי מדרבנן אמאי מותר והא רבית דאוריתא הוא ותו איכא למידק קטן נמי הא איכא זכייה מדאוריתא כדאמרי' בפרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד ותסברא הא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו' דאלמא קטנים בני זכייה נינהו מדאוריתא כלומר שגדולים זוכין בשבילן.
ואיכא למימר כיון דאקשי' עלה ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בחד וכו' ואוקי' כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' לא תיפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהן היתה וחלוקתן גלויי מילתא בעלמא הוא וב"ד מעמידין אפוטרפוס לכך אבל אין זכיה לקטן מדאוריתא אלא מדרבנן זוכין לו דכי היכי דאין לו שליחות אין לו זכיה ואע"ג דזכיה לאו מטעם שליחות הוא כדמוכח בקידושין, אבל רש"י ז"ל פירש שם דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפי' בחוב ע"מ לזכות ולפי מה שכתבנו.
והא דאמרי' בכתובות (יא.) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע מדאוריתא זכין לו וגר גמור הוא ואיכא למימר שמא שאני זכות גירות אבל בעסקי ממון אין זוכין לו אלא מדרבנן ומ"מ אי זכיה לגוי מדרבנן תמה הוא היאך אמרו העמידו אצל גוי מותר ואפשר כיון דזוזי לגוי הוה דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו לא גרסי' מדרבנן דמדאוריתא היא וזה נראה שהיה נכון אלא שהגמ' מכחישתו ואין שומעין להגיה ספרים:
אלא ערב לנכרי כלומר כשלוה ישראל מנכרי וישראל נעשה לו ערב. ואקשינן סוף סוף כיון דאי בתר ערב אזלינן אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע"פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש"י ז"ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי.
ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע"פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא.
ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א"כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע"ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם.
אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב"ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב"ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור.
וא"ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע"ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד"ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל.
גם מדברי הראב"ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז"ל, ואע"פ [שהרב] ז"ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד"ה תוספתא).
תוספתא (פ"ה ה"ח): ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה"ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב"ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב.
וכתב עוד הרב ז"ל, ואע"ג דמחזיא מילתא דהכא אע"ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז"ל. ומכאן נראה שהוא ז"ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע"פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.
ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור: אעלה לך לאו דוקא, אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור, אלא ואני אעלה לך אעלה תחתיך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך, תנא נמי הכא אעלה לך.
בשלמא סיפא לחומרא, אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוי, והא אין שליחות לנכרי: קשה לי, סיפא מאי חומרא, מדינא נמי אסור, דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לנכרי תנם לישראל חברי, או שאמר לו ישראל לישראל חברו קבלם לי, זכה לו ישראל חברו, ואע"ג דאין שליחות לנכרי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו, (לעיל ח, א) והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא, דכיון דנכרי אינו בתורה שליחות, אינו בתורה זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו, והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל, וכשהוא (זוכה לו אפי' קץ) [נותן לו אפילו קרן _ ש"מ] מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה, והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא דעלמא, אבל רישא מדינא אסור, דהא לא זכה לו ישראל לנכרי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון, ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלו מישראל שני והילכך אסור, דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן.
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב [אחא בריא דרב] איקא, כגון דאמר ליה, הניחם על גבי קרקע והפטר: וא"ת, למה לי הניחם על גבי קרקע, אפילו כי אמר ליה נמי תנם לישראל חברך והפטר, דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אוחרא דמילתא נקט. ואינה, דאדרבה אורחא דמילתא טפי למימר תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא, דקתני ואם העמידו אצל נכרי, דמשמע העמידו אצלו ואמר ליה תנם לו.
והרמב"ן ז"ל כתב, דוקא נקטיה, דאלו בתנם לו והפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה, ונמצאת הלואה קודמת לפטור והילכך אסור, אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי ק"ל, דאי משום הא משרא שרי שהרי פטורו והלואתו באין כאחד, דאי לא תימא הכי, תקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה, ואם איתא, אימת זכי ליה בעידן הלואה, ועם הלואתו זכי ליה ואסיר, אלא דזכייתו והלואתו באין לו כאחד, והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב ז"ל הרגיש בקושיא, ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו נכרי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני.
ואין דברים אלו מחוורים כלל, שאם כן היה לו לפרש אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינן בתורת זכייה כלל, וכיון שכן כי אמר ליה תנם לישראל חברך והפטר, נהי דישראל ראשון אפטר מיניה, מיהו ישראל שני לא זכה ליה, וזוזי דישראל נינהו, ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני, דלדעת שיזכה לנכרי נתנם לו, וכל שלא יזכה מחמת נכרי אף הוא חוזר ונוטלם. ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, איסורא מיהא איכא, משום דמחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי, כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו, הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבר תורה, דמחמתיה יהיב, כך נראה לי. ולהאי אוקימתא [נמי] סיפא משום חומרא (נמי) היא, דאי אמר ליה ישראל לנכרי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם, איהו אסתלק ליה, אבל ישראל לא זכי בהו, וכי הדר שקלינהו ישראל, מן ההפקר זכה בהן, והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית, מדינא מתנה דעלמה הוא דיהב ליה.
אי הכי מאי למימרא: וא"ת לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא, דאם איתא, ברייתא מתרצא, אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר.
אמר (רבא) [רב פפא] כגון שנטל ונתן ביד: ומשמו של ר"ת ז"ל אמרו, דלאוקימתא דרב פפא כלה מתניתין דינא קתני ולא מחמרי בהא מילתא מידי, דסיפא נמי דוקא כשנטל ישראל ונתן ביד לישראל חברו, אבל כשלא נטל ונתן ביד רישא אסור וסיפא מותר, דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה, דבסיפא אפילו לא נטל ונתן ביד אסור לחומרא, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא עביד, שהביאו אצלו והרי הנכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמיר בסיפא, עכ"ל הרב ז"ל, אלמא משמע, דאפילו להאי לישנא אכתי בסיפא אחמורי מחמרינן, ולאו למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא, דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא, אלא נאמר דמחמיר כדמחמיר בסיפא בדלא נטל ונתן ביד אלא שהעמידו אצלו.
גם מה שאמר הרב ז"ל, נחמיר בה ברישא כדמחמיר בסיפא, לאו למימרא דאם נטלן נכרי מחמת שליחותיה דישראל ונתנן לישראל שני שאינו אסור אלא לחומרא, דאלו פירש כן נכרי דאדעתא דהכי קא עביד, רבית גמורה הויא, דנהי דאין שליחות לנכרי מכל מקום מעות דישראל נינהו ובאחריותו קיימי, והוה ליה כמעות דישראל ביד נכרי ואסור להלוותם ברבית, אלא הכי קאמר מהו דתימא נחמיר ונימא דאע"ג דנטל נכרי ונתנן ביד, לאו מחמתיה קא עביד אלא מחמת שליחותיה דישראל, קא משמע לן. מכל מקום למדנו מדברי הרב ז"ל, דאכתי נחמיר בשליחות דנכרי, וכן דעת ר"ח ז"ל. ולאוקימתא דרב פפא ורב אשי בתרייתא ודרבינא לכלהו סיפא משום חומרא הוא.
אבל הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי ר"ת ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ה), מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו', ואם העמידו אצל הנכרי מותר, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הנכרי, פי' שנשא הנכרי ונתן בידו. וכן נכרי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם ישראל, כלומר ונשא ישראל ונתן בידו. מכאן נראה כדברי ר"ת ז"ל להקל דאין שליחות לנכרי ואפילו לחומרא, ועד שישא ישראל ויתן ביד מותר.
ומכל מקום אף לדברי הראשונים ז"ל שאמרו דיש שליחות לחומרא, וסיפא אסור אפילו העמידו אצלו ולא נטל ונתן ביד, הני מילי לכתחלה הוא דאסור אבל אם עבר וגבה לא מפקינן מיניה, דלא גרע מאבק רבית דאין מוציאין מזה לזה. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ד) כתב שהוא רבית קצוצה, ולא ידעתי טעמו דהא בגמ' לחומרא קאמר.
רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי (לא הוי) [לית ליה] זכייה מדרבנן אית ליה, מידי דהוה אקטן, קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה: הקשה הרמב"ן ז"ל, ואי מדרבנן אמאי מותר, דהא רבית דאורייתא [הוא]. והוא ז"ל תירץ, דכיון דזוזי לנכרי הוא דפרע להו, והאי רבית נמי לכיסו של נכרי הוא דנופל, דילמא לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן, ואתא דרבנן ואפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבנו ז"ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעו בה, ומתנין בו לעקור דבר מן התורה, כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה (פט, ב).
עוד הקשה הרב ז"ל דקטן אית ליה זכייה אף מדאורייתא, כדאיתא בריש פרק [האיש] מקדש (מב, א), מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו', אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה. ותירץ הוא ז"ל, דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכו', ואוקמה כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו', לא תפשוט שזוכין לאדם שלא בפניו בדבר שאין לו, דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא היא ובית דין מעמידין אפוטרופוס לכך, אבל זכייה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות, ואע"ג דזכייה לא מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקדושין.
והא דאמרינן בכתובות (יא, א), גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. שזכין לו לאדם שלא בפניו, ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא, איכא למימר זכות גרות שאני, אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורים בעיני, דבכולי תלמודא משמע דאית ליה מדאורייתא זכייה, דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כר' יוחנן בפרק קמא דמכלתין בחצר (י, ב), וחצר מדין זכייה הוא כידה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא (לעיל יא, א) זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו, ואמרינן (שם יב, א) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם שלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו. ורש"י ז"ל פי' שם בקדושין, דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לאדם אפילו לחוב על מנת לזכות.
והראב"ד ז"ל נראה דגריס זכייה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה (אקניין) [אקטן], ומשום הכי רישא מותר, דישראל זכי ליה, דאמר ליה נכרי לישראל הב ליה, וישראל זכי ליה לנכרי מן התורה ומשום הכי מותר, וסיפא דאמר ישראל לנכרי הב ליה ואע"ג דנכרי לא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור, ע"כ. ואף זה אינו מחוור, שאין (היום) [הנוסחאות מודות _ שם] לו, אבל משמע דנכרי לית ליה זכייה אפילו לרבינא אלא מדרבנן, אבל קטן אית ליה זכייה מדאורייתא, והכי קאמר נכרי אע"ג דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן, זכייה מדרבנן מיהא אית ליה, מידי דהוה אקטן, דאע"ג דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכייה מדאורייתא, ולאו לדמויינהו לגמרי אמר, אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכייה אע"ג דלית ליה שליחות, כך נראה לי.
ואני תמיה, מנין שאין זכייה לנכרי מדאורייתא דהיכא אימעיט, אי משום דילפינן ליה משליחות, והא זכייה לאו מדין שליחות היא כדמוכח התם בקדושין, וכי תימא כל דלא אשכחן דאית ליה זכייה, ממילא לית ליה, והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם [מה אתם] בני ברית אף שלוחכם בני ברית (קידושין מא, ב) דמעטיה קרא בהדיא, הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לנכרי. וניחא לי, דודאי כל דלא רבייה קרא בהדיא לזכייה לית ליה, ותדע לך, דהא אפילו בישראל נמי, הא אמרינן התם בקדושין, מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר נשיא אחד ונשיא אחד, אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמרינן דאין זכין לו לאדם ואפילו לישראל, והדין נותן, דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו, אלא דרבייה רחמנא, וכיון דנכרי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה, שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה, נכרי דלא רבי לית ליה.
וא"ת אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. י"ל דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט נכרי, אבל בזכייה לא רבייה בהדיא דלצטריך למעוטי נכרי, אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל נשיא אחד נשיא אחד, (וכיון) [והיכא] דגלי גלי, דהיינו בישראל ממש כן חלוקת הארץ, בעלמא לא גלי, אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן, כך נראה לי.
תוספתא (פ"ה, ה"ח): ישראל שאמר לנכרי, הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור. נכרי שאמר לישראל, הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר ללוות ממנו ברבית, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור וכל שבאחריות נכרי מותר, כך הגרסא בכל הנוסחאות, וכך היא גם בפר"ח ז"ל.
כתבתיה בריש פרקין (סא, ב, בד"ה יש מי) גבי תולה מעותיו בנכרי, וכבר כתבתי מה שנראה לי בפירושה, והכי קאמר, מעות של ישראל המופקדות ביד נכרי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הנכרי רשאי [ליגע _ ש"מ] בהן להלוותם, ולפיכך אם בא הנכרי לשלוח בהן יד ולהלוותם ברבית, הרי המעות באחריות של נכרי, וכדידיה דמו, ולפיכך מותר להלוותם ברבית, ואע"פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד, מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ואיפכא במעות של נכרי המופקדות [ביד] (ב)ישראל. וכלפי מה ששנה ברישא, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית [מותר]. כך נראה לי פירושה.
ומקצת מרבותי ז"ל שבשו גרסת (התוספות) [התוספתא], ואמרו דמשובשת היא בנוסחאות, ואיפכא גרסינן, מעות של נכרי המופקדות ביד ישראל מותר להלוותן ברבית, ומעות של ישראל ביד נכרי אסור להלוותן ברבית. ואינה אלא כמו שכתבתי, ואין לדחוק ולהפך את הנסחאות וכל שכן שכתבה כן ר"ח ז"ל.
וסוף אותה תוספתא, ישראל שנעשה לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. כך הגרסא בנסחאות, וקא משמע לן הך סיפא, שאף מפני מראית העין אין כאן, דקול יוצא לאפוטרופסות ולסנטרות, ומידע ידעי דמעות של נכרי הם ומותר. והא דקתני רישא דתוספתא, נכרי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר, יש מי שאומר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד, אבל אם אמר פליגנא לך ברוחא אסור, ואע"ג דלית ליה בהפסד כלום, לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש שמתירין, (ו)הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל, וכן דעת הרמב"ן ז"ל מסכמת.
נשאלה שאלה לפני רבנו יצחק הזקן ז"ל הידוע בעל התוספות, בישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי, והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם, מאי, מי אמרינן אין שליחות לנכרי ושרי, כיון דישראל זה אין לו עסק עם ישראל המלוה, או דילמא כיון דיש שליחות לנכרי לחומרא, הא נמי אסור, ומלוה נמי אי ידע לבסוף אסור ליטול ממנו רבית. והשיב, נראה לי שהוא מותר, משום דאם תימצי לומר נמי דאסור היכא דשוייה שליח, הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שווייה, אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילום לו, ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו, לא מחמרינן כולי האי, ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא, דהתם שניהם יודעים בדבר, ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל, אבל הכא לא, וליכא אסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה.
ועוד נשאל הרב ז"ל, אי יהיב ליה ישראל לנכרי משכונו ללות עליו מעות מישראל מאי, מי שרי מלוה ליטול אותו ריבית אי לא. ואף בזה הורה להתיר, משום דאקנויי מקנה ליה ישראל משכונו ללוות בו ברבית. והרמב"ן ז"ל חלק עליו בזו, ונראית דעת רבינו יצחק ז"ל דלא שביק ישראל היתרא ואכיל אסורא, וכי היכי דלא להגיע לידי רבית דאורייתא אקנויי מקנה ליה משכון לנכרי, וקני ליה נכרי במשיכה. ומיהו אף הרמב"ן ז"ל מודה, בישראל שהשאיל משכונו לנכרי ללות עליו לעצמו שהוא מותר, ואע"פ שהלך לו הנכרי ופרע ישראל זה קרן ורבית לישראל, דהא מקני ישראל לנכרי וקני ליה נכרי במשיכה, דמשיכה בנכרי קונה.
ומשכונו של נכרי ביד ישראל, והלך ישראל ולוה עליו מישראל חברו ברבית, אמרו משמו של ר"ת ז"ל שהוא מותר, ובלבד שאמר לו ישראל, הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך עלי על מעותיך, דכגון זה לאו לוה הוא, אלא מוכר זכות שיש לו בו, ואם לאחר זמן רצה שני זה לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. אבל הראב"ד ז"ל נשאל על זה ואסר, והרמב"ן ז"ל כתב כדברי ר"ת ז"ל.
אלא ערב לגוי: כלומר בשלוה ישראל מגוי וישראל נעשה לו ערב. ואקשי סוף סוף כיון דגוי בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהן יכולין לתבוע הערב תחלה אף על פי שהוא מוצא נכסים אצל הלוה נמצא דישראל הערב כשפורע לגוי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה הרי הוא כאלו הוא הלווה לישראל חבירו ברבית. ואוקימנא כגון שקבל עליו גוי המלוה לדון בדיני ישראל שלא לתבוע את הערב עד שיתבע את הלוה תחלה בדיננו כן פירש רש"י. וכן פירשוה המפרשים שראיתי.
ועכשיו דיניהם של גוים ללכת אחר מי שירצה ואפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מגוי וישראל חברו נעשה לו ערב ואף על פי שאינו מקבל הגוי לדון בדיני ישראל ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר.
ועוד קשיא לי דאם כדברי המפרשים היכי קאמר אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוה ליה למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא דאלו אזל גוי מנפשיה ואתפרע מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבד ולא מידי אלא דאלו פרע לגוי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קובר מהשתא משום דהשתא שקיל רביתא.
ומיהו מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב בהו אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוח חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לגוי המלוה והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה.
ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ואין לך עובר בכולן חוץ ממנו ואם איתא אביי דמחלק לאוין לכלהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן כלומר חוץ מבל תשיך ולוה עובר משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך אם כן לימא וערב קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך.
ואף על גב דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית מדאתינן לאוקמי הא דרבי יוחנן דאמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כתנאי דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר ומאי ערב ערב קבלן דאלו ערב דעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא דדילמא מאן דסבירא ליה כרבי יוחנן הוא דסבר לה הכין אבל אנן הא דחינן ליה התם לאו מאי קום עשה קרועי שטרא וקמשמע לן דשימה מילתא היא וכדאיתא התם.
אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברין בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה. וערב דגוי ערב דשלוף דוץ הוא ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב ואומר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה והכין משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב דשלוף דוץ הוא דתנן התם המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקסלקא דעתין דלא יפרע מן הערב כלל קאמר ואיבעיא להו בגמרא מאי טעמא ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ירבא קאזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך ולפיכך אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דהוא ניהו לוה מזה ומלוה לזה והילכך עד שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל אסור.
ואם תאמר אם כן כל שישראל לוה מן הגוי וישראל חברו נעשה לו ערב מאי קאמר שקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל דמשמע שהגוי מוותר על דינו אדרבה הא טבא ליה דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל ליה בתר ערבא ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא דאף על גב דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב אם לא קבל עליו הגוי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה ונפקא ליה מינה אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית דבדיננו אם רצה לוה לפרעו זבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב ואפילו בערב קבלן כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פרק הנזקין וכמו שכתבתי שם ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב ועכשו ויתר על דינו כשקבל לדון בדיני ישראל גם מדברי הראב"ד נראה כן דערב שלהם ערב שלוף דוץ הוא וזה לשונו שכתב כאן. אבל אתה נעשה לו ערב. אוקימנא בשנעשה לו ערב לגוי ובשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. עד כאן לשון הרב.
ואף על פי שהרב נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך.
תוספתא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל וכו'. מכאן מוכח דישראל המלוה לגוי ברבית מותר לישראל ליעשות ערב מחמת הגוי וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דכתובות פרק הכותב וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן כתב הראב"ד וכמו שכתבתי למעלה בסמוך והוא שקבל עליו הגוי הלוה שלא לדמותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ואף על גב דמחזיא מילתא דהכא אף על גב דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מניה רבית אפילו הכי אי קביל עליה מותר דהכי אשכחן בתוספתא.
והאידנא קא חזינן דדינא דגוים נמי הכי דכי משתכח ליה ללוה לאיפרועי מיניה לא שקלי מערבא הילכך כמו שמקבל עליו לדון בדיני ישראל ומותר עד כאן לשון הרב. ומכאן נראה שהוא מפרש דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור וכמו שכתבתי למעלה. וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערב לגוי מחמת ישראל הלוה אף על פי שהגוים הללו גובין ממי שירצו תחלה ומפרשין כן בשטרותיהן ליפרע ממי שירצה תחלה. הרשב"א.
אמר רב ששת שקבל עליו גוי לדון בדיני ישראל: וקסלקא דעתין דבעי לומר שקבל עליו לדון ביניהם בדין ישראל כישראל חברו ולהכי פרכינן דאם כן רבית נמי לא לישקול. ופרקינן שקבל עליו לזו ולא לזו כלומר דלענין גוביינא דערב קבל עליו לדון בדיני ישראל דלא ליזיל בתר ערבא אבל לענין הרבית לא קיבל עליו אלא שיהיה דינו כגוי בישראל. ובין לדיננו ובין לדיניהם גובה הגוי רבית מישראל. כן פירש רבינו.
דליכא למימר שאם קבל עליו סתם לדון בדיננו לענין הרבית דדיינינן ליה דלא לשקול רבית. שזה אינו דהא מהיכא תיתי אין לנו אלא מה שאמרו בפרק הגוזל אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו בדיני גוים זכהו. אשתכח השתא דישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונעשה לו ישראל ערב דאי בתר ערבא אזיל אסור ואי לא שרי. הריטב"א.
ואני אעלה לך: אעלה לך לאו דוקא אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור אלא ואני אעלה לך אעלה תחתך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך תנא נמי הכא אעלה לך. הרשב"א.
וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו ישראל שהיה חייב אלף זוז לגוי לזמן ואמר לו ישראל אחר תן לי חמש מאות מאותו חוב ואני אשעבד עצמי ונכסי לך שאסלק הגוי מעליך קודם זמנו הורה רבינו הגדול בתשובת שאלה שזה מותר שאין זה הישראל נוטל כלום מן הישראל בתורת מלוה אלא בתורת שכירות ובשכר עמלו וטרחו ואף על פי שקונס עצמו שאם לא יסלקהו שיפרע לו אלף דינרין או יותר זה קנס הוא ואינו רבית ודומה זה למה שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר אבל אומר לו מלטני מן האוצר דכי אמר ליה פול תחתי שליחא שוייה וכי יהיב ליה לאוצר יין נסך במקום ישראל יהיב וישראל פורע חובו ביין נסך אבל כשאומר לו מלטני מן האוצר קבלנות הוא דקביל ליה ומאי דיהיב גוי לאוצר מדידיה יהיב הכא נמי לא שנא וכן הביא ראיה מן התוספתא. ע"כ.
בשלמא סיפא לחומרא: קשיא לי סיפא מאי חומרא מדינא נמי אסור דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לגוי תנם לישראל חברי או שאמר ישראל לישראל חברו קבלם לי זכה לו ישראל חברו דאף על גב דאין שליחות לגוי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא כיון דגוי אינו בתורת שליחות אינו בתורת זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל דכשהוא נותן לו אפילו קרן מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא בעלמא אבל רישא מדינא אסור דהא לא זכה לו ישראל לגוי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלן מישראל שני והילכך אסור דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי הוא וכו'. פירוש שורת הדין דסיפא מותר כיון ראין שליחות לגוי כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחלה כי אף על פי שנתנה לישראל זה לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו והגוי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהא בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אמר רבינו דחומרא בטעמא הוא פירוש חששו חכמים שזמנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שאמר לו תנם לי אלא אפילו בלאו הכי נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרינן דגוי לית ליה זכייה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה לישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והוה ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפילו כשהגוי נותנם לישראל בשליחותו של ישראל ראשון ועל דעת להפטר והיינו דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא אמאי מותר דהא כיון דאין שליחות לגוי מאי דיהיב ישראל לישראל אינו אלא כאלו נתן מעצמו ומשלו ואינו נפטר מחיובו של גוי ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי אלא לישראל הנותן הוא מתחייב. ע"כ.
כגון דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר: ואם תאמר למה לי הניחם על גבי קרקע אפילו כי אמר לו נמי תנם לישראל חברך והפטר דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט. ואינו דאררבה אורחא דמילתא טפי למימרא תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל גוי דמשמע העמידו אצלו ואמר לו תנם לו.
והרמב"ן כתב דדוקא נקטיה דאלו נתנם לו להפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה ונמצאת הלואה קודמת לפיטור והילכך אסור אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פיטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי קשיא לי דאי משום הא משרא שרי שהרי פיטורו והלואתו באים כאחד דאי לא תימא הכי תיקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה ואם איתא אימת זכי ליה בעידן הלואה ועם הלואתו זכה ליה ואסור אלא דזכייתו והלואתו באים לו כאחד והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב הרגיש בקושיא זו ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני. ואין דברים אלו מחוורים כלל שאם כן היה לו לפרש.
אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינו בתורת זכייה כלל וכיון שכן כי אמר לו תנם לישראל חברך והפטר נהי דישראל ראשון איפטר מיניה מיהו ישראל שני לא זכה ליה וזוזי דישראל נינהו ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני דלדעת שיזכה לגוי נתנם וכל שלא זכה מחמת גוי אף הוא חוזר ונוטלם ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ואיסורא מיהא איכא משום דמיחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבי תורה דמחמתיה יהיב כן נראה לי. ולהאי אוקימתא סיפא משום חומרא נמי היא דאי אמר לו ישראל לגוי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם איהו אסתלק ליה אבל ישראל לא זכי בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. הרשב"א.
וזה לשון הר"ן: ואם תאמר למה ליה למינקט הניחם על גבי קרקע וכו'. יש לומר אפילו הכי כיון דלא מיפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חברו אסור ולהכי נקט הניחם על גבי קרקע. אי נמי נשא ונתן ביד דאפסקה למילתא.
ואם תאמר והא לפי דיוקא דרבינא דאמר דזכייה מדרבנן מיהא אית ליה לא מפסיק ולא מידי אלמא אפילו בכהאי גוונא שרי יש לומר דלרבינא משכחת לה כגון דאמר לו גוי תנם לישראל חברך שיזכה בהם בשבילי והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו ובכהאי גוונא דוקא הוא דשרי ובכהאי גוונא נמי הוה מצי רב הונא לפרוקה הכא כגון דאמר לו תנם בתורת פקדון והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמילתא בהכי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: הניחם על גבי קרקע והפטר. כלומר שתהא אתה פטור יטלם הישראל בשבילי משם. ויש שפירש דדוקא נקט תנם על גבי קרקע והפטר אבל אם אמר לו תנם לי והפטר אסור דכיון שבאותה נתינה שנותן ישראל שהוא נפטר בה מן הגוי בה ישראל זה מתחייב לגוי הרי זה פוטר עצמו מן הגוי ברביתו של חברו ונראה כאלו הוא מלוה לישראל זה שיפרע מכאן ואילך לגוי בשבילו ומשום הכי בעינן דליפסקה למילתא שיתנם על גבי קרקע ויפטר ואחר כך יטלם. ואין זה מחוור דהא מעיקרא שנתנם ישראל לישראל ממש בשליחותו של גוי אלמלא טעמא דאין שליחות לגוי ואין ישראל הנותן נפטר מן הגוי שפיר ניחא לן דשרי והיכי מוספינן השתא באיסורא דלא משתרי אלא כשיניחם על גבי קרקע ויפטר.
לכך הנכון כדברי מי שפירש דלאו דוקא נקטינן תנם על גבי קרקע אלא הכי קאמר בשאמר לו והפטר ויהא נתינתך בידו כנותן על גבי קרקע. אי נמי דכלפי דמעיקרא סלקא דעתין דמיירי בשהעמידו אצל גוי בלבד ואמר לו גוי תנם לו בשבילי נקטינן השתא לגזומי מילתא דאדרבה אמר לו גוי לישראל לישנא יתירתא תנם על גבי קרקע והפטר והכין אורחא דתלמודא וכדפרישנא בפרק אלו מציאות. וכן דעת רבינו. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר דהשתא אסתלק ליה ראשון מהכא. ואם תאמר למה ליה לאוקומי באומר הניחם על גבי קרקע לוקמה דאמר לו תנם והפטר דהשתא אסתלק ליה ישראל הראשון מיד שנתנה לישראל שני אם כן פרעון דרבית אינו בשביל ישראל ראשון. ויש לומר כיון דמכל מקום כיון דלא איסתלק ליה עד שיבאו ליד ישראל שני אם כן הוא עובר משום לאו דשימה ושימה דרבית הויא משעת מסירה ובההיא שעתא אכתי היה ברשות הישראל הראשון אם כן שומת הרבית שהיתה בשעת מסירה היה כדי לפטור ישראל ראשון ונמצא שהוא משלם עליו רבית. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: הניחם על גבי קרקע והפטר ונטלן משם. ואפילו הושיטם לו ישראל מותר. עד כאן.
אי הכי מאי למימרא: ואם תאמר לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא דאם איתא ברייתא איתרצא אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר. הרמב"ן והרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: אי הכי מאי למימרא. פירוש בין ברישא בין בסיפא כי ההושטה לאו כלום היא. עד כאן.
אלא אמר רב פפא כשנטל ונתן ביד. ופרכינן ואכתי מאי למימרא. ופרקינן כגון דאמר ליה סמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל יהיב קמשמע לן: כך הגירסא במקצת הספרים והכי פירושו דאמר ישראל לגוי סמוך עלי מהו דתימא דגוי אדעתא דישראל קיהיב דהא דאמר לו סמוך עלי ערב נעשה לו וגוי בתר ערבא אזיל קמשמע לן דמשום אמירה זו לא סמיך עליה לקיבולי בתורת ערב אלא מילתא בעלמא קאמר ליה עלי ועל צוארי. ולפי גירסא זו אנו למדים שהמלוה מעות לחברו ואמר לו אחר בשעת מתן מעות סמוך עלי אינו נעשה אפילו ערב סתם.
ומיהו רש"י אינו גורס כן וכן גירסתו ואכתי מאי למימרא מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל גמר ויהיב קמשמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים. ופירש רש"י מהו דתימא אדעתא דישראל יהיב שהרי הוא הביאו אצלו והוי גוי שלוחו וכו'. ואגב ארחין קמשמע לן מלשון רש"י דרישא הא דאוקימנא בשנשא ונתן ביד אבל סיפא אף על פי שלא נשא ונתן ביד אסור דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רב פפא כגון שנשא ונתן ביד אף על פי שלא פטרו ואכתי מאי למימרא לא צריכא דאמר ליה הב ליה וסמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל וכו'. דגוי שליחות דישראל קא עביד וליתסר לחומרא קמשמע לן רישא מותר סיפא אסור דאינו נעשה שליח ואינו עושה שליח. עד כאן.
כגון שנשא ונתן ביד: אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא וכו' ורבינו חננאל כתב סיפא אף שלא נשא ונתן ביד אסור לחומרא וכדקיימא קיימא ומדברי רבינו הגדול תלמוד כן. ורש"י כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גופיה אדעתא דידיה קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו תמצא לומר דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לגוי.
ואיכא למידק דאפילו תמצא לומר דאין שליחות לגוי היכי שרי והא מכל מקום אי אדעתא דישראל קגמר ויהיב הני זוזי דישראל נינהו ואסיר למשקל רביתא מינייהו. אלא הכי פירושו מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל קא עביד ואף על פי שישראל לא על דעת כן נתנם לו אלא על דעת פרעון סלקא דעתך אמינא למיסר כאלו נתנם לו ישראל על דעת כן שאסור בין שתמצא לומר יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזי דישראל נינהו.
מכל מקום ממה שכתב כדמחמרינן בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולא למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא דבכהאי גוונא רבית קצוצה היא אלא לומר דנחמיר כדנחמיר בסיפא בשלא נטל ונתן ביד ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואף על גב דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישנא. ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן בידן פשיטא שהרי חדוש הוא דרישא הויא משום דסלקא דעתין דאסור משום דגוי אדעתא דישראל גמר ויהיב ואם איתא חידושיה דסיפא היינו דסלקא דעתין דישראל אדעתא דגוי גמר ויהיב מאי למימרא ותו דליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קגמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פירושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה. ועוד דגוי לא קים ליה במקנה ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה. וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה ליה לפרושי הכי בגמרא.
אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי רבינו תם להקל והכי איתא התם מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פירוש שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שני. וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי רבינו תם להקל. ודילמא לא סביר להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרינן בגמרין ובעל נפש יחוש לעצמו.
ומיהו אפילו למאן דסבר הכין דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקינן רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית. והר"מ הספרדי כתב שהוא רבית קצוצה. ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינים. ולא ידעתי טעמו דהא בגמרא לחומרא קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וזה לשון הריטב"א: רבינו תם פירש דכיון דאוקי השתא רישא בשנשא ונתן ביד הוא הדין לסיפא דתיהוי כולה ברייתא בחד גוונא ולא אמרינן יש שליחות לגוי לא לקולא ולא לחומרא וכן הוא בירושלמי. ואם תאמר אם כן סיפא כולה מאי קמשמע לן דהתם ליכא למימר דלא אמרינן דישראל אדעתא דגוי יהיב דהא סתם גוי אנס הוא והיאך יתן זה על דעתו מפני שהביאו אצלו או שיאמר לו סמוך עלי הא ודאי אם דעתו בכך הוא שוטה ורשע דעביד איסורא וברישא הוא דסלקא דעתין הכי דגוי סמיך אישראל הראשון נמי דידע דיכול לאפוקי מיניה בדינא.
ויש לומר דאין הכי נמי דבסיפא לא אשמועינן חדושא ואפילו הכי קתני לה אגב רישא. אי נמי דהאי תנא כל שנשא ונתן ביד קרי ליה שהעמידו אצלה ואשמועינן בסיפא דדוקא בשנשא ונתן ביד אסור הא לאו הכי מותר ואין שליחות לגוי לחומרא.
אבל רבינו חננאל וכל הגאונים כולם פירשו כפירוש רש"י דסיפא בשלא נשא ונתן בידן ובתוספות גם כן כתבו ראיה לדבר דאי סלקא דעתך דסיפא בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי אין שליחות לגוי לחומרא אם כן היכי סלקא דעתך ברישא לומר דנימא דגוי אדעתא דישראל עביר ונחמור בה מדרבנן לומר דיש שליחות לגוי לחומרא דהא בסיפא שהמעות של ישראל לא אמרינן הכי וכל שכן בזו וזו ראיה לפי גירסת רש"י ופירושה אבל לא לפי הגירסא האחרת שגורסין כגון דאמר לו סמוך עלי. ואפילו הכי כיון שכל הגאונים הסכימו לפירוש רש"י אנן הכי דיינינן ליה לחומרא.
ומיהו מסתברא דכיון דלא הוי אלא חומרא דרבנן שאין זה אלא כאבק רבית. ויש לרבנא משה בן ה"ר טדרוס בשמועה זו דברים שאינם מחוורים ולהכי לא כתיבנא להו. וכל שמועתנו זאת אינה אלא בהלואה שלוה גוי מישראל או ישראל מגוי כדקתני בהדיא ובהא שייך לומר שליחות ואין שליחות דכיון דאיכא חיוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחובו וקיימי מעות ברשותו כדמעיקרא. אבל בפקדון שהפקיד גוי ביד ישראל או שהפקיד ישראל ביד גוי ואמר המפקיד ליתנו לישראל שילוה אותם לו כל שנתנו המפקיר על פיו נפטר ממנו דבפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ולפיכך בכל כיוצא בזה כל שהחוב באחריות גוי מותר וכל שבאחריות ישראל לישראל אסור וכן אמרו בירושלמי ישראל שמנה את הגוי אפטרופוס או סנטר על מעותיו מותר ללות ממנו ברבית. מעותיו של ישראל המופקדין אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית מעותיו של גוי המופקדין אצל ישראל אסור ללות ממנו ברבית עד כאן.
והירושלמי הזה מיירי בשאחריות המפקיד על הנפקד ואחריות הנפקד על הלוה אבל היכא דאחריות המפקיד על הלוה ואין הנפקד אלא אמצעי בעלמא יהיו הדינים בהפך. והיינו דבתוספתא תנן לה איפכא דרישא אסור וסיפא מותר וקתני עלה זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. וזה כלל גדול לכל מלוה דישראל לוה או מלוה ויד גוי באמצע. ובסוף הפרק נכתבם בסייעתא דשמיא. עד כאן.
הא דרב אשי בדותא היא: פירוש לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכמה מקומות. הריטב"א.
הכי גרסינן אנן לדידהו נמי בני ברית בעינן: כלומר שאין שליחות אלא היכא שהמשלח ישראל והשליח ישראל. וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן אנן לדידהו בעינן שלוחכם בני ברית ופשוט הוא דהא כי הוינן אנן שלוחים לדידהו הא איכא שליח בני ברית. ואיכא דגרסי אנן לדידהו בעינן אף שלוחכם בני ברית. וגם זה אינו נכון דמאי אף אדרבה עיקר בני ברית כי כתיב במשלח כתיב ומדכתיב גם אתם דרשינן גם לרבות השליח שיהא בן ברית כמו המשלח. הריטב"א.
רבינא אמר נהי דשליחות לגוי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה: פירוש הילכך רישא מיירי שאמר הגוי לישראל בפירוש שיזכה במעות ההם מן הישראל ויחזור ויזכה לעצמו והפקר בית דין הפקר וכיון דגוי זוכה על ידו מדרבנן הוו להו מעות של גוי וכי יזיף האי מגוי יזיף. וסיפא נמי מדין זכייה. אי נמי דסיפא כדקיימא מעיקרא שיש שליחות לגוי לחומרא דבהא לא מפרקינן מידי בשיטת רש"י. הרשב"א.
ז"ל הריטב"א נהי דשליחות לגוי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה. הקשה הרמב"ן ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דאורייתא. והוא תירץ דכיון דזוזי לגוי הוא ויפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבינו ז"ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעי בה ומתנין בו לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות בפרק האשה רבה.
עוד הקשה הרב דקטן זכייה אית ליה אף מדאורייתא כדאמרינן ריש פרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחר נשיא אחד ואקשינן ותסברא שליחות היא והא קטנים נינהו ואין שליחות לקטן אלא כדרבה בר רב הונא דאמר מנין לאדם שזכין לו שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וכו'. אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה ותירץ הוא ז"ל דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר וכו' ואוקימנא כרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק וכו' לא תפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהם היתה וחלוקתם גלויי מילתא בעלמא הוא ובית דין מעמידים אפטרופוס לכך אבל זכיה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות אף על גב דזכיה לאו מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקידושין.
והא דאמרינן בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא. איכא למימר זכות גרות שאני אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורין בעיני דבכוליה תלמודא משמע דאית ליה זכיה דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כרבי יוחנן בפרק קמא דמכלתין וחצר מדין זכיה הוא כידה וכדאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואמרינן זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו. ואמרינן חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ורש"י פירש שם בקידושין דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפילו לחוב על מנת לזכות.
והראב"ד נראה דגריס זכיה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה אקטן ומשום הכי רישא מותר דישראל זכי ליה דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה ומשום הכי מותר וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה . ואף על גב דלא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכיה ומשום הכי אסור עד כאן. ואף זה אינו מחוור שאין הנסחאות מודות לו אבל משמע דגוי לית ליה זכיה אפילו לרבינא אלא מדרבנן אבל קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי קאמר גוי אף על גב דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן זכיה מדרבנן מיהא אית ליה מידי דהוה אקטן דאף על גב דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכיה מדאורייתא ולאו לדמויינהו לגמרי אתי אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות גוי נמי אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: רב אשי כלישנא בתרא הכי מוקים לה רישא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה וסמוך עלי וגוי אינו נעשה שליח ומשום הכי מותר. וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה וכו' וישראל עושה שליח ואפילו הכי אסור משום דאתיא הלואה מיד ישראל ליד ישראל. ורבינא לא מוקים לה הכי אלא רישא דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה משום הכי מותר וסיפא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה אף על גב דגוי לא זכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור. עד כאן.
ואני תמה מנין לנו שאין זכיה לגוי מדאורייתא ואי דהכא אימעוט משום דילפינן לה משליחות והא זכיה לא מדין שליחות היא כדמוכח התם בקידושין וכי תימא כל דלא אשכח דאית ליה זכיה ממילא לית ליה והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית וכו'. דמיעטיה קרא בהדיא הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לגוי. וניחא ליה דודאי כל דלא רבייה רחמנא בהדיא לזכייה לית ליה ותדע לך דהא אפילו בישראל נמי דהא אמרינן התם בקידושין מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וגו' אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דאין זוכין לו לאדם ואפילו לישראל והדין נותן דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו אלא דרבייה רחמנא וכיון דגוי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה גוי דלא רבייה לית ליה.
ואם תאמר אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. יש לומר דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט גוי אבל בזכייה דלא רבייה בהדיא דליצטריך למעוטי גוי אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל מדכתיב נשיא אחד והיכא דגלי גלי דהיינו בישראל ממש כחלוקת הארץ בעלמא לא גלי אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן כן נראה לי. הרשב"א.
תוספתא. ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד והיינו דאמרינן בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פירש רש"י אלמא שרי.
ורבינו הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרווייהו איתנהו. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית ושל גוי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית. זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור שבאחריות גוי מותר. כך היא הגירסא הכתובה בנסחאות וטעותא היא. ואיפכא גרסינן מעותיו של ישראל מופקדות אצל גוי אסור וכו' תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות ישראל אסור והיינו מעותיו של ישראל אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו. סיפא דברייתא ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו ברבית לגוי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית וכך מצאנוה בנסחאות ודוקא היא וממילא שמעינן מינה דהכי גרסינן לרישא כדכתב והך סיפא קמשמע לן שאף מפני מראית העין אינו אסור דכולי עלמא ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופוס או סנטר שלו.
ורבינו חננאל כתב לשון דתוספתא כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפא (ישראל שמינה גוי) גוי שמינה ישראל אפוטרופוס אסור ללות ממנו ברבית ובאמת שנמצא כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסינן נמי ישראל שמינה את הגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה אי אפשר. ובתוספתא הכי תני לה כדכתיבנא הילכך נקטינן לקולא כדכתבינן לעיל. והוי יודע כי רבינו חננאל מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחר נתכוונו.
ואי קשיא לך להאי גירסא דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי. לא קשיא כי אמרינן אינן שליחות לגוי היכא שהלוה גוי לישראל ונתחייב באחריותן ואחר כך אמר לו תנם לישראל חברך משום דמדינא לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של ישראל הם והוא אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רביתא ואפילו אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנא לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא נתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם על גבי קרקע לאו דוקא אבל הכא אף על גב דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר. הרמב"ן.
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר וכו'. זה הכלל וכו' כך הגירסא בכל הנסחאות וכך היא גם בפירושי רבינו חננאל וכבר כתבתיה בריש פירקין גבי תולה מעותיו בגוי וכבר כתבתי שם מה שנראה לי בפירושה דהכי קאמר מעות של ישראל המופקדות ביד גוי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הגוי רשאי ליגע בהן ולא להלוותם ולפיכך אם בא הגוי לשלוח בהם יד להלוותם ברבית הרי המעות באחריותו של גוי וכדידיה דמו ולפיכך מותר ללותם ברבית ואף על פי שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה. ואיפכא במעות של גוי המופקדות ביד ישראל וכלפי מה ששנה ברישא ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוהו מעותי ברבית אסור תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית מותר כן נראה לי פירושה. ומקצת מרבותיו שבשו גירסת התוספתא ואמרו דמשובשת היא בנסחאות ואיפכא גרסינן ואינה אלא כמו שכתבתי ואין למחוק ולהפך הנסחאות וכל שכן שכתבה רבינו חננאל. עד כאן לשונו.
והא דקתני רישא דתוספתא גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר. יש מי שאומר דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד אבל אם אמר לו פליגנא לך ברווחא אסור ואף על גב דלית ליה בהפסד כלום לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש מתירין הואיל ולא משום בספו בא לו ועמלו קא שקיל וכן דעת הרמב"ן מסכמת. הרשב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה