קטגוריה:דברים טו א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

מקץ שבע שני' תעשה שמט' וגו' עד כי יהי' בך אביון אחרי שהזהי' על המע"ש לאכלו בשתי השנים בירושל' והעניי' בשנה הג' בשערי'. הוסיף להזהיר על נדיבות אחר והוא יותר קשה על האד'. והוא שילוה ממונו לחבירו ע"מ להחזיר ולפרוע ושימתין לו עדן ועדנין ושאחרי כן לא יהי' לו רשות לשאול אותו ממנו. כי הנה המעש' אינו קשה כ"כ לפי שכאש' הפרישו כבר הפרישו ע"מ כן. אבל מה שלוהו כדי שיפרעהו אליו הנה תקשה אצלו אבדתו. והנה במצו' השמט' יש שני חלקי'. הא' שמטת קרקעות והחלק הזה מהמצו' כבר בא בהרחבת ביאור בפרשת בהר סיני. והב' הוא שמטת כספים שימחול האדם לחבירו מה שחייב לו בשטר או בעל פה. והנה שמה לא זכר שמטת הכספי' כי אם בקוצר רב באמרו ושבתה הארץ שבת לה' שתהי' השנה ההיא כשבת בראשי'. וידוע הוא שבשב' בראשי' לא הית' זריע' וקצירה בארץ ולא הי' שם גובה חובת הלואות. ולכן אמר שתהי' השמט' כן שבת לה'. ואמר ג"כ שבת שבתון יהיה לארץ שהוא מאמר כולל. האמנם פרט שם שמטת קרקעו' ולכן לא הוצרך לבאר אותה כאן כי אם שמטת כספים שלא התבארה שמה. ולכלול שני חלקי המצוה אמר כאן מקץ שבע שנים תעשה שמטה. והעשיה ההיא תובן בשמיטת הקרקעות. ולא זכר עוד ממנה לפי שלא היה צריך ואמרו זה דבר השמטה. על החלק הא' משמטת כספי' כאלו אמר וגם זה דבר השמטה והוא שמוט כל בעל משה ידו. ולפי זה לא יהיה אמרו וזה דבר השמטה ביאור גדר השמטה כדברי המפרשי'. כי אם ביאור חלק אחד ממנה שלא התבאר שמה. ורבי אברהם פירש מקץ שבע שנים מחחלת השבע שנים כי בידוע שאחר שש השנים תהיה השנה השביעית שנת השמטה ולהיות הראש והסוף קצות הדבר אומר על ההתחל' מקץ. והרמב"ן זכרונו לברכה פירש מקץ שהוא סוף השבע שנים שעברו. והיא השנה השביעית שנת השמטה כי הנה בעשרה האחד הוא ראש אותו מספר והעשירי הוא סופו ונכון הוא. והנה אמר שמוט כל בעל משה ידו. לפי שהלוה ממון מחבירו יעשה תקיעת כף לפרוע ההלואה ההיא לזמן קצוב וכאלו נתן ידו בערבון ודרך משכונא עד זמן הפרעון. והנה צוה השם יתעלה שבבא שנת השמטה ישמוט ויעזוב האדם כל בעל משה ידו. כלומר כל איש שהיה משה ידו שנתנה בערבון על הלואה מה. וכבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה בפ"ו דשבועות ובגיטין פרק השולח שהמלוה על המשכון אין השביעית משמטת וכן את אחיך תשמט ידיך. ולא המוסר שטרותיו לבית דין. כי הנה עקר המצוה שמה שיהיה בערבון היד ישמט בשנה ההיא. והתנה בזה אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו להגיד שאם הלוה בעצמו ירצה לפרוע אל המלוה מה שהלוה לו אף על פי שתהי' שנת השמטה שאינו אסור לקבלו. כי הענין הוא שבעבו' שישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. ופרסם שלכבוד השם יתעלה יהיה משמט חובותיו. ולכן אין ראוי שיגוש את חבירו עוד על מה שהלוה לו. אבל אם רוצה לפורעו מדעתו עם היותו יודע שהשביעית משמט' יכול המלוה לקבלו ממנו. ואמר את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. רוצה לומר את הנכרי אשר לא מבני ישראל הוא תוכל לגבות ממנו מה שהלוית לו ולהיות לו נוגש אבל לא את אחיך. ורש"י כתב מספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה. וכן פירש לנכרי תשיך שהיא מצות עשה. וכן כתב הרמב"ם שהם ב' מצות ויותר נראין דברי הרמב"ן שכתב שאין מצוה להלות ברבית לנכרי כלל וכן מוכיח מגמרא איזהו נשך אבל הוא רשות. והמצוה שאיסור הרבית והנגישה הוא באחת. ואמנם אמרו אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' אלהיך פירשו בו שיהיה מכת הנמנע שלא יהיה בהם אביון. כי דבר נמנע ואפס הוא שלא יהיה בך אביון אף על פי שברך יברכך ה' אלהיך וגו'. לפי שאתם עם רב. ואיך לא יהיה בכם אפילו אביון אחד ולכן מפני זה הוצרכה שנת השמטה. ויהיה אפס זה על דרך (פרשה שלח לך) אפס כי עז העם רוצה לומר טובה הארץ מאד. אפס כי עז העם ועם זה לא יסתור זה המאמר למה שאמר אחרי זה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויותר נכון מה שפירש ראב"ע שלפי שהזהיר על השמטת כספים ומחילת החובות וההלואות מהאחים. אמר זה אשר צויתיך שלא תגוש את אחיך ושתשמט ידך אל תחשוב שיהיה דבר גדול ושתצטרך להפסיד בזה ממון רב. אינו כן כי לא תצטרך להלואות כאלה כי לא יהיה בך אביון ולא תצטרך ללוות מהעשירים להשמיטם בשביעית. כי ברך יברכך ה' אלהיך אם תשמור מצותיו. ואין ספק שתנחומים של הבל נחמם כי עם היות הדבר אמת בשומרי המצות. הנה יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא יחדל אביון מקרב הארץ כפי הטבע הנהוג ותהיה מלת אפס מורה שאין לחוש מאד בדבר וכן אפס כי עז העם כלומר אל תחושו להיות הארץ זבת חלב ודבש. אין זה ראוי לתת לב עליו לפי שעז העם. והנה אמר עוד רק אם שמוע תשמע וגו' כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים וגו' לפי שבמצות המעשר עני שהם בייעוד שכר הברכה האלהית כמו שאמר למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. ויאמר אומר אם כן כבר קנינו הברכה בשכר מעשר עני היה ראוי שעל השמטה שהיא מצוה אחרת תיעד בשכר אחר. ולא בשכר ההוא עצמו. כי איך יהיה שכר אחד למצות הרבה הנה להשיב על זה אמר רק אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך לעשות את כל המצוה הזאת שהיא שמטת כספים. עם היות שה' אלהיך ברכך כבר כאשר דבר לך. רוצה לומר כבר יעדך בברכה בשכר המצוה הקודמת. הנה יש לו עוד לתת לך שכר אחר על המצוה הזאת מדה כנגד מדה. והוא אמרו והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט וגומ'. כלומר שתמיד תהיה ידך על העליונה והכל יהיו צריכין לך בענין ההלואות ואתה לא תצטרך לאחר. וימשך מזה שלא לבד תעבוט הגוים ההם אבל ג"כ תמשול בהם. כי עבד לוה לאיש מלוה. ועם מה שפירשתי בכתובים האלה תדע למה אמר כי ה' אלהיך ברכך בלשון עבר. ולא אמר יברכך בלשון עתיד כמו שאמר למעל'. והנה לא זכר משה רבינו עליו השלום כאן דבר מהיובל לפי שכבר בא בביאור גדול בפרשת בהר סיני ולא רצה לבאר בו דבר עוד והותר בזה הספק הי"ג. ואמנם טעם מצות השמטה והיובל כבר בארתי אותו כאשר עם לבבי במה שכתבתי בפרשת בהר סיני. יעויין משם: