ביאור:תוספתא/ברכות/ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
תוספתא מסכת ברכות פרק ו
[עריכה]ברכת ה' על הטובה ועל הפורענות
[עריכה]בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח, י)
התוספתא יוצרת רצף עם הפרקים הקודמים העוסקים בברכות המזון, ע"י ציטוט של המדרש (ראו מכילתא בא טז:) על ברכות המזון. המשנה לא טרחה לעשות כך אלא התחילה מייד בענייני הטובה והרעה, המגיעים כאן באמצעות דרשת ר' מאיר. |
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ,
עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ."
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" - זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן;
"אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" - זוֹ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה;
"עַל הָאָרֶץ" - זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ;
"הַטּוֹבָה" - זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ג, כה)
"הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".
"אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" - זוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב.
מְנַיִן שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו,
כָּךְ אַתָּה מְבָרֵךְ לְפָנָיו?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", מִשָּׁעָה שֶׁנָּתַן לָךְ.
מְנַיִן אַף עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל הָאָרֶץ".
מְנַיִן אַף עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר נָתַן לָךְ",
וְאוֹמֵר: (שמות כד, יב)
"וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה".
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
מְנַיִן שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה,
כָּךְ אַתָּה מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים כו, יא)
"אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יי אֱלֹהֶיךָ",
אֱלֹהֶיךָ דַיָּנָךְ בְּכָל דִּין שֶׁדָּנָךְ,
בֵּין בְּמִדַּת הַטּוֹב, בֵּין בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת.
ברכות ראיה
[עריכה]הָרוֹאֶה עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר:
ראו משנה ט א. |
מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהֵינוּ,
שֶׁתֵּעָקֵר עֲבוֹדָה זָרָה מִכָּל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל,
וְתָשִׁיב לֵב עֲבָדֶיךָ לְעָבְדָּךְ!"
הָרוֹאֶה אוֹכְלוֹסִין, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ חֲכַם הָרָזִים",
לְפִי שֶׁאֵין פַּרְצוּפוֹתֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לַזֶּה,
וְאֵין דַּעְתָּן דּוֹמוֹת זוֹ לַזּוֹ.
בֶּן זוֹמָא, כְּשֶׁרָאָה אוֹכְלוֹסִין בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר:
"בָּרוּךְ מִי שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי.
כַּמָּה יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן,
וְלֹא טָעַם לָגְמָה אַחַת,
עַד שֶׁזָּרַע, וְחָרַשׁ, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה,
וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה,
וְאַחַר כָּךְ אָכַל.
וַאֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁחְרִית,
וּמוֹצֵא אֲנִי אֶת כָּל אֵלּוּ לְפָנַי!
כַּמָּה יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן,
וְלֹא לָבַשׁ חָלוּק, כותונת
עַד שֶׁגָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּס, חבט את הצמר לנקותו
וְצָבַע, וְטָוָה, וְאָרַג,
וְאַחַר כָּךְ לָבַשׁ.
וַאֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁחְרִית,
וּמוֹצֵא אֶת כָּל אֵלּוּ לְפָנַי!
כַּמָּה אֻמָּנִיּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּמַשְׁכִּימוֹת!
וַאֲנִי עוֹמֵד בַּשַּׁחְרִית, וּמוֹצֵא כָּל אֵלּוּ לְפָנַי!
וְכֵן הָיָה בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אוֹרֵחַ טוֹב, מַהוּא אוֹמֵר?
זָכוּר בַּעַל הַבַּיִת לְטוֹב!
כַּמָּה מִינֵי יֵינוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ!
כַּמָּה מִינֵי חֲתִיכוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ!
כַּמָּה מִינֵי גְּלוֹסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנֵינוּ!
כָּל שֶׁעָשָׂה, לֹא עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִילִי.
אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מַהוּא אוֹמֵר?
וְכִי מָה אָכַלְתִּי לוֹ?
פַּת אַחַת אָכַלְתִּי לוֹ!
כּוֹס אַחַת שָׁתִיתִי לוֹ!
כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, עָשָׂה לְצֹרֶךְ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו!
וְאוֹמֵר: (איוב לו, כד)
"זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ, אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים."
הָרוֹאֶה אֶת הַכּוּשִׁי וְאֶת הַבּוֹהֵק בעל כתמים לבנים
הבחנה בין אנשים משונים במראם לבין אומללים, או מאושרים (בהלכה הבאה) |
וְאֶת הַגִּיחוֹר בעל פנים אדומות, וְאֶת הַלֶּוְקָן .leukós : לבן
וְאֶת הַכִּפֵּחַ גיבח: גבוה ורזה ביותר, וְאֶת הַנַּנָּס, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה הַבִּרְיוֹת."
אֶת הַקִּטֵּעַ וְאֶת הַחִגֵּר,
וְאֶת הַסּוֹמֵא וְאֶת מֻכֵּה שְׁחִין, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת."
הָרוֹאֶה בְּנֵי אָדָם נָאִין, וְאִילָנוֹת נָאוֹת, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ מִי שֶׁכָּכָה לוֹ בִּרְיוֹת נָאוֹת!"
הָרוֹאֶה אֶת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ, זוֹכֵר הַבְּרִית."
הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בֵּין הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר:
הלכה זו נפתחת בנאמנות האל, כמו בהלכה ה. |
"בָּרוּךְ יוֹדֵעַ מִסְפַּרְכֶם!
הוּא עָתִיד לָדוּן אֶתְכֶם,
וְהוּא עָתִיד לְהָקִימְכֶם בְּדִין.
בָּרוּךְ נֶאֱמָן בִּדְבָרוֹ, מְחַיֶּה הַמֵּתִים."
הָרוֹאֶה אֶת הַחַמָּה וְאֶת הַלְּבָנָה,
וְאֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַמַּזָּלוֹת, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית."
רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
הַמְבָרֵךְ עַל הַחַמָּה, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
וְכֵן הָיָה רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם תָּדִיר,
וְנִשְׁתַּנָּה בוֹ דָבָר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
מברך על הטובה ועל הרעה
[עריכה]רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
הדרשות של ר' מאיר ושל בן עזאי דומות לדרשות במשנה ט, ה; וראו גם ספרי דברים לב. |
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (דברים ו, ה)
"וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ",
בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רַע;
"וּבְכָל נַפְשְׁךָ", וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים מד, כג)
"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם".
דָּבָר אַחֵר.
"וּבְכָל נַפְשְׁךָ", בְּכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ שֶׁבָּרָא בָךְ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיט, קעה)
"תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ",
וְאוֹמֵר: (תהלים ה, י)
"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: יי מִי כָמוֹךָ!"
בֶּן עַזַּי אוֹמֵר:
"וּבְכָל נַפְשְׁךָ", תֵּן נַפְשָׁךְ עַל הַמִּצְווֹת:
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן תְּפִלַּת תִפְלָה. שָׁוְא
כֵּיצַד?
כָּנַס מֵאָה כוֹרִין, אָמַר:
"יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ מָאתַיִם!"
כָּנַס מֵאָה חָבִיּוֹת, אָמַר:
"יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ מָאתַיִם!"
הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא:
"שֶׁתַּכְנִיס בָּהֶן בְּרָכָה,
וְאַל תַּכְנִיס בָּהֶן מְאֵרָה!"
רַבִּי דּוֹסְתַאי בִּי רַבִּי יַנַּי אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי מֵאִיר:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיִצְחָק: (בראשית כו, כד)
"וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ, בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי."
יצחק דרש את המילה וברכתיך, שאין הברכה שורה אלא על דבר מה. התפילה שנזכרה בהלכה ז היא לברכה שתפתיע אותנו כמו שהופתע יצחק, מאי ההתאמה בין האומד לבין המדידה בפועל. |
הוֹאִיל וְאֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַעֲשֵׂה יָדַי,
עָמַד וְזָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כו, יב)
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,
וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים".
מֵאָה מְנַיִן?
"מֵאָה שְׁעָרִים", מֵאָה דְגָנִים;
"מֵאָה שְׁעָרִים", שֶׁשִּׁעֲרוֹ מֵאָה פְּעָמִים,
נִמְצָא עַל אֶחָד מֵאָה בְּמַה שֶּׁשִּׁעֲרוֹ.
ברכות המצוות
[עריכה]הָעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת - מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
על מצווה שאדם עושה בפעם הראשונה מברך שהחיינו. ברכת המצוות היא רק אם היה הפסק, ולכן על לולב ועל הציצית מברך בכל יום, אבל על הישיבה בסוכה אינו חוזר ומברך – בניגוד להלכה היום. |
הָעוֹשֶׂה סֻכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!"
נִכְנָס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה."
מִשֶּׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ יוֹם רִאשׁוֹן,
שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.
הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".
כְּשֶׁהוּא נוֹטְלוֹ, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב."
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו כָּל שִׁבְעָה.
הָעוֹשֶׂה צִיצִית לְעַצְמוֹ אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ".
כְּשֶׁהוּא מִתְעַטֵּף, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית."
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בְּכָל יוֹם.
הָעוֹשֶׂה תְּפִלִּין לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ".
כְּשֶׁהוּא מַנִּיחָן:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין."
מֵאֵמָּתַי מַנִּיחָן? בַּשַּׁחְרִית.
לֹא הִנִּיחָן בַּשַּׁחְרִית, מַנִּיחָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.
הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר:
ברכה נפרדת לכל מצווה. |
"בָּרוּךְ... עַל הַשְּׁחִיטָה."
הַמְכַסֶּה אֶת הַדָּם צָרִיךְ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ.
אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ... עַל כִּסּוּי הַדָּם בֶּעָפָר."
הַמּוֹהֵל צָרִיךְ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ.
ברכת המילה דומה לברכת השחיטה. |
"בָּרוּךְ... עַל הַמִּילָה."
אֲבִי הַבֵּן צָרִיךְ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ.
אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁלְּאַבְרָהָם אָבִינוּ"
הָעוֹמְדִין, מַה הֵן אוֹמְרִים?
"כַּשֵּׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית,
כֵּן תַּכְנִיסוֹ לַתּוֹרָה וְלַחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים!"
הַמְבָרֵךְ, מַהוּ אוֹמֵר?
הביטויים "ידיד" ו"שאר" חוזרים במשמעויות שונות בשני חלקי הברכה: בראשון הכוונה לאברהם אבינו, ידיד ואוהב ה', ולבשרו. בשני הכוונה לשארית העם האהוב – כלומר לעצמנו. |
"אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן, וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם,
וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ,
עַל כֵּן, בִּשְׂכַר זֹאת, אֵל חַי חֶלְקֵנוּ, צוּרֵנוּ,
צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת!
בָּרוּךְ כּוֹרֵת הַבְּרִית."
הָיָה הוֹלֵךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, אוֹמֵר:
השוו לברכה על התפילין בהלכה י. |
"בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה"
כְּשֶׁהוּא מַפְרִישָׁן, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת."
מֵאֵמָּתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן?
בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישָׁן.
עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עֶשֶׂר מִצְווֹת,
השוו לעיל ה, כג. עשר מצוות – למשל, עשרה שנוטלים לולבים. מצווה אחת – למשל, ברכת המזון. יחיד שעושה עשר מצוות – למשל, ששוחט עשר בהמות. מצווה אחת – למשל, היושב בסוכה. מפסיק ועושה – למשל נוטל לולב בכל בעת הימים. |
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
הָיוּ עוֹשִׂין כֻּלָּן מִצְוָה אַחַת,
אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.
יָחִיד שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עֶשֶׂר מִצְווֹת,
מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
הָיָה עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת כָּל הַיּוֹם,
אֵין מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת.
הָיָה מַפְסִיק וְעוֹשֶׂה, מַפְסִיק וְעוֹשֶׂה,
מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.
תפילות הדרך
[עריכה]הַנִּכְנָס לַכְּרָךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם,
אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ.
בִּכְנִיסָתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר?
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהַי,
שֶׁאֶכָּנֵס לְשָׁלוֹם."
נִכְנָס לְשָׁלוֹם, אוֹמֵר:
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יי אֱלֹהַי,
שֶׁהִכְנַסְתָּנִי לְשָׁלוֹם.
כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהַי,
שֶׁתּוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם!"
יָצָא לְשָׁלוֹם, אוֹמֵר:
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יי אֱלֹהַי,
שֶׁהוֹצֵאתָנִי לְשָׁלוֹם.
כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יי אֱלֹהַי,
שֶׁתַּגִּיעֵנִי לִמְקוֹמִי לְשָׁלוֹם.
הַנִּכְנָס לַמַּרְחֵץ מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם,
אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ.
בִּכְנִיסָתוֹ, מַהוּ אוֹמֵר?
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהַי,
שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם,
וְאַל יֵרַע בִּי דְבַר קַלְקָלָה,
וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אֵרַע בִּי דְבַר קַלְקָלָה,
תְּהִי מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי,
וְתַצִּילֵנִי מִזּוֹ וּמִכַּיּוֹצֵא בָהּ לֶעָתִיד לָבֹא."
יָצָא בְשָׁלוֹם, אוֹמֵר:
"מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, שֶׁהוֹצֵאתָנִי לְשָׁלוֹם.
כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּגִּיעֵנִי לְבֵיתִי לְשָׁלוֹם!"
ברכות קיומיות
[עריכה]רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הנימוקים הם מארון הספרים היהודי, אבל גם גויים בירכו ברכות דומות, וראו מסורות בשם תאלס או סוקרטס, שהיו מברכים ברכות דומות: שנולדו אדם ולא בהמה, איש ולא אשה, הלינים ולא ברברים. |
"בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עֲשָׂנִי גוֹי."
"בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עֲשָׂנִי בוּר."
"בָּרוּךְ שֶׁלֹּא עֲשָׂנִי אִשָּׁה."
גּוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מ, יז)
"כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ,
מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ."
בּוּר, שֶׁאֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא.
אִשָּׁה, שֶׁאֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בַּמִּצְווֹת.
מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ:
"בַּשֵּׁל לִי תַּבְשִׁיל!"
וְהוּא לֹא בִשֵּׁל תַּבְשִׁיל מִיָּמָיו.
לַסּוֹף, מַקְדִּיחַ הוּא אֶת הַתַּבְשִׁיל,
וּמַקְנִיט ומרגיז אֶת רַבּוֹ.
לְחַפֵּת לוֹ חָלוּק, לתפור מכפלת בשולי הכותונת לפי גובה האדם
וְהוּא לֹא חִפֵּת חָלוּק מִיָּמָיו.
לַסּוֹף, מְלַכְלֵךְ אֶת הֶחָלוּק, וּמַקְנִיט אֶת רַבּוֹ.
תפילות מקדש ושם הקודש
[עריכה]לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת,
ראו משנה ט, ה. הדרך המותרת להכניס כספי חול להר הבית היא דווקא באפונדה (פאוטש) פנימית. נראה שהתקנה גרמה לאובדן המטבעות, שהרי המוצא מטבע בהר הבית חזקה שהוא חול, ראו שקלים ז, ב. |
וּבָאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו,
וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ כיס חיצוני חֲגוּרָה עָלָיו מִבַּחוּץ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי ד, יז)
"שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים".
רַבִּי יוֹסֵה בִּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (אסתר ד, ב)
"כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק",
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, קֻלִּין וַחֲמוּרִין יֵשׁ לַדָּבָר!
וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר:
וּמָה מַנְעָל, שֶׁאֵין בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזּוּי,
אָמְרָה תּוֹרָה "אַל תִּכָּנֵס בְּמַנְעָל",
קַל וָחֹמֶר לָרְקִיקָה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֶּרֶךְ בִּזּוּי.
הַפּוֹתֵחַ בתחילת הברכה בְּיוֹ"ד הֵ"י וְחוֹתֵם בְּיוֹ"ד הֵ"י,
השוו למשנה ט, ה. חכמים הרחיבו את השימוש בשם ה' אפילו מחוץ לענייני הקדושה, ואילו היריבים שלהם, המכונים כאן "בורים", ניסו לצמצם אותו אפילו במקדש עצמו. |
בְּיוֹ"ד הֵ"י וְחוֹתֵם בְּאָלֶ"ף לָמֶ"ד,
הֲרֵי זֶה בּוּר.
בְּאָלֶ"ף לָמֶ"ד וְחוֹתֵם בְּיוֹ"ד הֵ"י,
הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ בֵּינוֹנִי.
בְּאָלֶ"ף לָמֶ"ד וְחוֹתֵם בְּאָלֶ"ף לָמֶ"ד,
הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת.
כָּל חוֹתַם בְּרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ,
הברייתא משווה את תהלים קלג ג לנחמיה ט ה, ומסבירה את השינוי כתקנה נגד הצדוקים. |
מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין,
וְאָמְרוּ "אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד",
הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים "מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם".
מוֹדִיעִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא
כַּפְּרוֹזְדּוֹר בִּפְנֵי טְרִקְלִין.
אֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ.
במקום עניית אמן אומרים "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם". השלמה להלכה כא. |
וּמְנַיִן שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן בַּמִּקְדָּשׁ?
שֶׁנֶּאֱמַר: (נחמיה ט, ה)
"קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת יי אֱלֹהֵיכֶם
מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם – וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ". ולא נאמר "ואמרו אמן"
וּמְנַיִן עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְעַל כָּל תְּהִלָּה וּתְהִלָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה",
עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וְעַל כָּל תְּהִלָּה וּתְהִלָּה.
בָּרִאשׁוֹנָה,
כשלא היו נוהגים לדבר באריכות דברי תורה היו הזקנים מקצרים אותה ומבליעים אותה ביניהם ולא מלמדים אותה ברבים. |
כְּשֶׁהָיְתָה תוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִיִּשְׂרָאֵל,
הָיוּ זְקֵנִים מַבְלִיעִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן.
שֶׁנֶּאֱמַר: (רות ב, ד)
"וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם,
וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: יי עִמָּכֶם".
וְאוֹמֵר: (שופטים ו, יב)
"יי עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".
וְאוֹמֵר: (משלי כג, כב) "וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ". הזקנים משמרים את התורה
(תהלים קיט, קכו) "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי". יש לשמר את התורה.
הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר:
זו האסמכתא למעשי הזקנים: כיוון שהיתה שעת פיזור, והתלמידים לא שמרו את דברי רבותיהם – הבליעו אותה ביניהם ולא לימדו אותה. אבל בזמן שהתלמידים מכנסים ומכבדים את דברי התורה – יש לפזרה וללמדה ברבים. |
בְּשָׁעַת מְכַנְּסִין, פַּזֵּר!
בְּשָׁעַת מְפַזְּרִין, כַּנֵּס!
בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל,
וְהַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ,
אַתְּ תְּהֵי מְפַזֵּר בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יא, כד)
"יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד".
בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
שֶׁהַתּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִיִּשְׂרָאֵל,
וְאֵין הַכֹּל מַשְׁגִּיחִין עָלֶיהָ,
אַתְּ, הֱוֵי מְכַנֵּס בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי".
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
אֵין לָךְ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל
שֶׁאֵין עוֹשֶׂה מֵאָה מִצְווֹת בְּכָל יוֹם:
קוֹרֵא אֶת 'שְׁמַע', וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ,
אוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ,
וּמִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁלִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה,
וְעוֹשֶׂה שְׁאָר כָּל מִצְווֹת, וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְכֵן הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
הדרשה היא סביב המספרים 7 ו8. המילה מכונה המצווה השמינית גם משום שהיא ביום השמיני. שמונה המצוות הללו מקיפות את האדם בכל מקום – אפילו במרחץ. |
שֶׁאֵין מִצְווֹת מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ:
תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, תְּפִלִּין בִּזְרוֹעוֹ,
מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ,
וְאַרְבַּע צִיצִיּוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ,
וַעֲלֵיהֶן אָמַר דָּוִד: (תהלים קיט, קסד)
"שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ, עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ".
נִכְנָס לַמַּרְחֵץ, מִילָה בִּבְשָׂרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים יב, א)
"לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד".
וְאוֹמֵר: (תהלים לד, ח)
"חֹנֶה מַלְאַךְ יי סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם."
סוף מסכת ברכות תוספתא.