ביאור:תוספתא/ברכות/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ברכות פרק ה[עריכה]

סעודת ליל שבת[עריכה]

(א)

לֹא יֹאכַל אָדָם בָּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה,
כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַשַּׁבָּת כְּשֶׁהוּא תַאֲוָה,

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.


השוו שבת א, ב, וכן תוספתא שבת א, ד, וכן פסחים י א: ר' יהודה דורש לא לאכול לפני השבת, ואם התחילו - מפסיקים, ואילו ר' יוסי חולק על שתי ההלכות. במסכת שבת שם פוסקים כר' יהודה בשאלת ההתחלה, וכר' יוסי בשאלת ההפסקה ("אם התחילו אין מפסיקין").
וראו גם את המעשה בבני רבן גמליאל, במשנה א, א, שהחמיצו ק"ש של ערבית.



רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

(ב)

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵה,
שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּעַכּוֹ, וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם.
אָמַר לוֹ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יוֹסֵי:
בֶּרַבִּי! רְצוֹנָךְ נַפְסִיק לַשַּׁבָּת?
אָמַר לוֹ:
בְּכָל יוֹם אַתָּה מְחַבֵּב דְּבָרַי בִּפְנֵי יְהוּדָה,
וְעַכְשָׁו אַתָּה מְחַבֵּב דִּבְרֵי יְהוּדָה בְּפָנַי!

(אסתר ז, ח) "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"!


גם ר' יהודה היה שם, וגם הוא היה יכול לטעון טענה דומה, ואכן אי ההפסקה מתפרשת כקביעת הלכה כר' יוסי.



אָמַר לוֹ:
אִם כֵּן לֹא נַפְסִיק, שֶׁמָּא תִּקָּבַע הֲלָכָה לַדּוֹרוֹת?
אָמְרוּ:
לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁקָּבְעוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

(ג)

אוֹרְחִין שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,

וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם,


המעבר לבית המדרש אינו מפסיק את הסעודה, כי בעל הבית נשאר במקום, וראו לעיל ד, כ. אבל ר' יהודה מנצל את ההזדמנות לקידוש היום, ור' יוסי לא מודה לו אפילו בזה.



וְעָקְרוּ עִם חֲשֵׁכָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,
חָזְרוּ וּמָזְגוּ לָהֶם אֶת הַכּוֹס,
אוֹמְרִין עָלָיו קְדֻשַּׁת הַיּוֹם.
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שָׁעָה שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

(ד)

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן,

מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.


אם סעד וקדש היום, לשיטת ר' יוסי - מברך ברכת המזון ורק לאחריה מקדש את היום, אבל גם ר' יוסי מודה שמזכיר בברכה את השבת.



מַזְכִּיר שֶׁלַּשַּׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
וְהַשֵּׁנִי, אוֹמֵר עָלָיו קְדֻשַּׁת הַיּוֹם.

סעודה והיררכיה חברתית[עריכה]

(ה)
כֵּיצַד סֵדֶר הֶסֵּב?


כל הסדרים של ההיררכיה המקומית נקבעים כהלכות, ואין שום הבחנה בין הלכות נימוס לבין הלכות אחרות.
כך אפשר בכל סעודה לסמן את ההיררכיה - מי הגדול ומי שני לו וכו'.
כאן מתואר סדר שבו המכובד נמצא באמצע, אבל במקומות אחרים הוא נמצא בראש, כלומר הימני ביותר, וראו דרך ארץ רבה ה, ופלוטרכוס משתאות ס"א, ש"ב. בהגדה של פסח יש תיאור של סעודה בבני ברק, שבה השתתפו ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה, ר' עקיבא ור' טרפון. יתכן שהמספר הושיב את ראב"ע במרכז כי ראה אותו כנשיא, אבל הסדר אינו מלמד דבר כי כל הסיטואציה כנראה בדויה.



בִּזְמַן שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִטּוֹת,
גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁלָּרִאשׁוֹנָה,
שֵׁנִי לוֹ - לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.
בִּזְמַן שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִטּוֹת,
גָּדוֹל מֵסֵב בְּרֹאשָׁהּ שֶׁלָּאֶמְצָעִית,
שֵׁנִי לוֹ - לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ,
שְׁלִישִׁי לוֹ - לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.
כָּךְ הָיוּ מַסְדִּירִין וְהוֹלְכִין.

(ו)

סֵדֶר נְטִילַת יָדַיִם, כֵּיצַד?

עַד חֲמִשָּׁה - מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל;


אם יש יותר מחמישה מתחילים מהקטן, כדי שהגדול לא יצטרך להמתין עד ברכת המוציא.
המברך אינו בהכרח הגדול, אלא מי שבחר בעל הבית. יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו (משנה ו, ו,) ולכן מתחילים למזוג מהגדול, אבל יין לאחר המזון יש מברך, ולכן מתחילים למזוג ממנו ומאפשרים לו להתכונן לברכה.



מֵחֲמִשָּׁה וְאֵילָךְ - מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן.
סֵדֶר מְזִיגַת הַכּוֹס כֵּיצַד?
בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל;
לְאַחַר הַמָּזוֹן, מַתְחִילִין מִן הַמְבָרֵךְ.
רָצָה לַחְלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

(ז)

שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לַזֶּה בַקְּעָרָה,

שְׁלֹשָׁה אֵין מַמְתִּינִין.


הלכות התור לקערת המזון המשותפת. אם יש שלושה או יותר שרוצים לאכול - אי אפשר להמתין זה לזה, כי התור נעשה מסובך, ולכן אוכלים לפי כל הקודם.



הַמְבָרֵךְ פּוֹשֵׁט רִאשׁוֹן.
רָצָה לַחְלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

(ח)

לֹא יִשֹּׁךְ אָדָם מִן הַפְּרוּסָה וְיַחְזִירֶנָּה לַקְּעָרָה,
מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

(ט)

לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מִן הַכּוֹס וְיִתְּנֶנּוּ לַחֲבֵרוֹ,

לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת הַבִּרְיוֹת שָׁווֹת.


בענייני הכוס היו מקילים יותר, אבל לאדם לא מוכר אין לתת מהכוס ששתו ממנה, כי יש מחמירים.


זימון וברכה אחרונה[עריכה]

(י)
אֶחָד מְשַׁמֵּשׁ אֶת שְׁנַיִם - אוֹכֵל עִמָּהֶן;


השמש מצטרף לזימון (משנה ז, א,) ולכן אוכל עם המסובין, אבל אם אין בו צורך לזימון - אינו אוכל עם המסובין.



שְׁלֹשָׁה - אֵין אוֹכֵל עִמָּהֶן,
אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת.

(יא)
בָּאת לָהֶם מְתִיקָה בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן,


המתיקה (פירות וכו') היא חלק מהסעודה, אבל הכיסנים בהלכה יב באו אחרי הסעודה ולכן יש לברך עליהם לחוד. והשוו לעיל ד, יד.



מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וּפוֹטֵר אֶת הַמְּתִיקָה.

(יב)

רַבִּי מוֹנָא אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי יְהוּדָה:
פַּת הַבָּאָה בְּכִסָּנִין קליות ופירות יבשים לְאַחַר הַמָּזוֹן,
טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

(יג)
מַיִם הָרִאשׁוֹנִים - רְשׁוּת, הָאַחֲרוֹנִים - חוֹבָה.


אם רצה שלא לאכול לחם אינו חייב ליטול ידיו, אבל אם התחיל לאכול אינו יכול שלא ליטול ידיו למים אחרונים.
הברייתא כאן מציגה את מים אחרונים כמחייבים יותר מנטילת ידים, בניגוד למנהג היום.



מַיִם הָרִאשׁוֹנִים,
אִם רָצָה לְהַפְסִיק - מַפְסִיק.
מַיִם הָאַחֲרוֹנִים,
אִם רָצָה לְהַפְסִיק - אֵינוֹ מַפְסִיק.

(יד)

הַכֹּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
כֹּהֲנִים, לְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל,

גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין,


הרשימה חוזרת לגבי תקיעת שופר, מגילה, סמיכה והנפה - ראו תוספתא מגילה ב, ד, תוספתא ראש השנה ב, ה, ותוספתא מנחות י, ג-ד. לגבי עבדים נשים וקטנים ראו לקמן הלכה יז.



חֲלָלִים, נְתִינִים, מַמְזֵרִין,
סְרִיס אָדָם וּסְרִיס חַמָּה,
פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,
כֻּלָּן חַיָּבִין,
וּמוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.
טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִין,
וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

(טו)

אַנְדְּרוֹגִינוֹס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ,

וְאֵינוֹ מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.


ברור שהמברך מוציא בדרך כלל את מינו, ומכאן לאשה. אבל אשה מוציאה גם את בעלה, לקמן הלכה יז. האנדרוגינוס שונה מהטומטום, כי ברור שהאנדרוגינוסים הם מין אחד, ואילו הטומטומים - כל אחד יש בו ספק בפני עצמו.



טוּמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא
לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

(טז)

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין,
אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.

(יז)

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים

אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.


ראו משנה ג, ג, שהם חייבים בברכת המזון, אבל כיוון שלא היו נוהגים לאכול ביחד אין הם מוציאים את האחרים. לכן יכולה אשה להוציא את בעלה, כי עימו היא נוהגת לאכול.



בֶּאֱמֶת אָמְרוּ:
אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ,
בֶּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו,
עֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ.

(יח)
קָטָן שֶׁיָּכֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת דגן - מְזַמְּנִין עָלָיו;


האכילה הנדרשת מהקטן היא של דגן, שהרי אחרת אינו חייב בברכה.
אין בודקים אם הקטן מנסח נכון את הברכה, כי דקדוק עלול לבייש אותו. יש אומרים שאין בודקים אם יכול לאכול כזית או לא, ואין הדבר נראה.



שֶׁאֵין יָכוֹל לֶאֱכֹל כַּזַּיִת - אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.
וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּקָּטָן:
בֵּין שֶׁאוֹמֵר "נְבָרֵךְ", בֵּין שֶׁאוֹמֵר "בָּרוּךְ",
אֵין תּוֹפְשִׂין אוֹתוֹ עַל כָּךְ.
הַנָּקְדָנִין מדקדקים על דברי תוהו תּוֹפְשִׂין אוֹתוֹ עַל כָּךְ.

(יט)
בְּעֶשְׂרִים - נֶחְלָקִין,


המשך של משנה ז, ד.



וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶן אֶחָד
שֶׁיִּפְטֹר עַצְמוֹ שפטור מִן הַזִּמּוּן.

(כ)
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְליאֵל אוֹמֵר:


בניגוד לסוף הלכה יט.
כאן מתברר הקשר בין הלכות יח-יט - אכילת כזית דגן.



עָלוּ וְהֵסַבּוּ, וְטִבֵּל עִמָּהֶן,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן כַּזַּיִת דָּגָן,
מְזַמְּנִין עָלָיו.

(כא)
כּוּתִי הַמְבָרֵךְ בַּשֵּׁם, עוֹנִין אַחֲרָיו "אָמֵן";


ראו לעיל, ג, כו. ההלכה חזרה כאן כי כאן מדובר על ברכת המזון.



אֶת הַשֵּׁם, אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו "אָמֵן",
עַד שֶׁיִּשְׁמַע אֶת כָּל הַבְּרָכָה.

(כב)
הָיָה ישראל מַקְרִיב מְנָחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, אוֹמֵר:


הברייתא מראה איך יתכנו לאותו מאכל כמה ברכות, וראו לעיל, ד, א, "שיתירו לו כל המצוות".



"בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".
כְּשֶׁהוּא מַקְרִיבָן, הכהן מקריב את המנחות אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהַקְרִיב מְנָחוֹת."
כְּשֶׁהוּא אוֹכְלָן, הכהן אוֹמֵר:
"הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ."
הָיָה ישראל מַקְרִיב זְבָחִים בִּירוּשָׁלַיִם, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ שֶׁהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה."
כְּשֶׁהוּא מַקְרִיבָן, הכהן מקבל את הדם אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לְהַקְרִיב זְבָחִים."
וּכְשֶׁהוּא אוֹכְלָן, אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,
וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל זְבָחִים."

(כג)
עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ,


מספר הברכות אינו קשור למספר הככרות, כמו בהלכה הקודמת. וראו משנה ו, ו.



אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד,
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
יָשְׁבוּ לֹאכַל,
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ,
אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.

(כד)

פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,

הֲרֵי אֵלּוּ מְבָרְכִין שְׁתַּיִם.


ראו לעיל ד, כא, וכן ב, ט. הפועלים חייבים לקצר את הברכה, אלא אם קיבלו רשות להאריך.



אוֹמֵר בְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה
וְכוֹלֵל אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּשֶׁלָּאָרֶץ, וְחוֹתֵם בְּשֶׁלָּאָרֶץ.
וְאִם הָיוּ עוֹשִׂין עִמּוֹ בִּסְעוֹדָן,
אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ לָהֶן,
הֲרֵי אֵלּוּ מְבָרְכִין אַרְבַּע.

בית שמאי ובית הלל בסעודה[עריכה]

(כה)

דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּי לְבֵית הִלֵּל בַּסְּעוֹדָה:

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:


לכל אחד שני טעמים: בית שמאי עוסקים בטעם הקידוש ובזמני כניסת המועד, ובית הלל עוסקים בהזדמנות לקידוש ובדיני הברכות. ראו טעמים נוספים בביאור למשנה ח, א.



מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן,
שֶׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא, הקידוש הוא בגלל המועד (שבת או יו"ט)
וּכְבַר קָדַשׁ הַיּוֹם, וַעֲדַיִן יַיִן לֹא בָּא. כניסת המועד היתה לפני הקידוש על היין
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם,
שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם שֶׁתֵּאָמַר. אין קידוש אלא על היין
דָּבָר אַחֵר: בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה, וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה.
וַהֲלָכָה כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.

(כו)

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:

נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס,


ראו משנה ח, ב.
השיקול הנוסף של בית שמאי הוא סדר הסעודה ההלניסטי, שהיה מקובל בדרך כלל על חז"ל, וראו תיאורו לעיל ד, ח.
"אחורי הכוס" הוא הצד החיצוני שלה. בית הלל אינם חוששים לשתיה בכוס שאחוריה טמאים ותוכה טהור, ובית שמאי מנסים להימנע מכך.



שֶׁמָּא נִטַּמְּאוּ מַשְׁקִין שֶּבַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס מֵחֲמַת הַיָּדַיִם,
וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַכּוֹס.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אֲחוֹרֵי הַכּוֹס לְעוֹלָם טְמֵאִין.
דָּבָר אַחֵר.
אֵין נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא סָמוּךְ לַסְּעוֹדָה.
מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.

(כז)

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדוֹ בַמַּפָּה, וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן,

שֶׁמָּא נִטַּמְּאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַפָּה מֵחֲמַת הַכֶּסֶת, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.


ראו משנה ח, ג, הסברים נוספים למחלוקת.
הגישה שאין נטילת ידים לחולין מבטאת מצב ביניים, שהקפידו על נטילת ידים רק לקודשים ולתרומה. אבל בעניין זה החמיר ר' עקיבא.



בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: סְפֵק מַשְׁקִין לַיָּדַיִם - טָהוֹר.
דָּבָר אַחֵר: אֵין נְטִילַת יָדַיִם לַחֻלִּין,
אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה, וּמַנִּיחָהּ עַל הַכֶּסֶת,
שֶׁמָּא נִטַּמְּאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַפָּה מֵחֲמַת הַשֻּׁלְחָן,
וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הָאֳכָלִים.

(כח)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:


ראו משנה ח, ד: בית הלל אינם מוכנים להפריע לסעודה כדי לנקות.



מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת מִפְּנֵי אָבְדָן שֶׁלָּאֳכָלִים,
וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אִם הָיָה שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים - מְלַקֵּט פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כַּזַּיִת,
וְנוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת.

(כט)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:


המחלוקת הזו אינה מופיעה במשנה, והיא קשורה עדיין לדיני הסעודה הרגילים, ואילו המחלוקת שבהלכה ל קשורה, כמו במשנה, למוצאי שבת.
לגבי מריחת השמן על הראש, השוו ב"ק ח, ו.
כמו בהלכה כח, גם כאן מבחינים בית הלל בין שמש ת"ח לבין שמש שאינו כזה.



אוֹחֵז כּוֹס יַיִן בִּימִינוֹ וְשֶׁמֶן עָרֵב בִּשְׂמֹאלוֹ,
מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן,
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
אוֹחֵז שֶׁמֶן עָרֵב בִּימִינוֹ וְכוֹס יַיִן בִּשְׂמֹאלוֹ,
מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן וְטָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. מורח את השמן בראש המשרת שהגיש לו אותו
אִם הָיָה שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חֲכָמִים - טָחוֹ בַּכֹּתֶל, לְפִי שֶׁאֵין שֶׁבַח תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁיֵּצֵא מְבֻסָּם.

סעודה והבדלה[עריכה]

(ל)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:


בניגוד למשנה ח, ה.
המשך הברייתא בשיטת בית שמאי.
הפיסקה "ואם אין לו אלא כוס אחד" היא דעת בית הלל במשנה ח, ח.



לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל
עַל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהִיא בַּתְּחִלָּה,
וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַסּוֹף.
עַל מָה נֶחְלְקוּ?
עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:
מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
הַנִּכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְעַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים,
וְאוֹמֵר הַבְדָּלָה.
וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד,
מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן, וּמְשַׁלְשְׁלָן כֻּלָּן אַחֲרָיו.
אוֹמֵר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב,
וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב,
וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד.
הָרָגִיל אוֹמֵר הַבְדָּלוֹת הַרְבֵּה,
וְשֶׁאֵינוֹ רָגִיל אוֹמֵר אוֹ אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם.
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:
אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.

(לא)

הָיָה לוֹ נֵר טָמוּן בְּתוֹךְ חֵקוֹ אוֹ בְּתוֹךְ הַפָּנָס,
רוֹאֶה אַתְּ הַשַּׁלְהֶבֶת וְאֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ,
מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְאֵין רוֹאֶה אַתְּ הַשַּׁלְהֶבֶת,
אֵין מְבָרֵךְ
עַד שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה אַתְּ הַשַּׁלְהֶבֶת וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.
עֲשָׁשִׁית, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָבְתָה,
מְבָרֵךְ עָלֶיהָ.
נֵר שֶׁלַּגּוֹיִם, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מִגּוֹי וְגוֹי שֶׁהִדְלִיק מִיִּשְׂרָאֵל,
מְבָרֵךְ עָלָיו.
מֵאֵמָּתַי מְבָרֵךְ עָלָיו?
מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ.
לֹא בֵרַךְ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, מְבָרֵךְ כָּל הַלַּיְלָה.

לֹא בֵרַךְ כָּל הַלַּיְלָה, אֵין מְבָרֵךְ מֵעַתָּה.


הסבר לנוסחת בית הלל "בורא מאורי האש": האש נבראת עכשיו ע"י הקב"ה, והיא מייצגת את המשך הבריאה בימינו.



הָאֵשׁ וְהַכִּלְאַיִם אֵינָן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית,
אֲבָל חֲשׁוּבִין מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
אֵשׁ גֵּיהִנָּם נִבְרֵאת בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי,
וְאֵינָהּ כָּבָה עוֹלָמִית, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סו, כד)
"וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי,
כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה,
וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר."

(לב)

הָאֵשׁ וְהַבְּשָׂמִים שֶׁלַּמַּרְחֵץ,

אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן.


מקרה דומה לאמור במשנה ח, ו, שיש בשמים שאין מברכים עליהם; אבל כאן זה לא משום פגם בבשמים אלא כי המברך לא יצא מהחנות ולכן ההנאה נמשכת במשך כל הזמן.



הָיָה עוֹמֵד בַּחֲנוּת שֶׁלִּבְשָׂמִים כָּל הַיּוֹם,
אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת.
הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא, נִכְנָס וְיוֹצֵא,
מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.