ביאור:משנה ברכות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

שלוש החטיבות מורכבות כל אחת משלושה סוגי מאכלים: פירות, פת ויין, ומאכלים שאינם גידולי קרקע.

ברכות המזון כדרך לקידוש השם

חטיבה I: הברכות הבסיסיות

נוסח ברכת העץ שאוב מהפסוק בראשית א כט, ולכן לשון הברכה הוא לשון המקרא ולא לשון חכמים ("בורא פרי העץ" ולא "פרי האילן"). ברכת האדמה מבוססת על בראשית ד ג, וברכת הלחם על תהלים קד יד.

מבנה המשנה חוזר על עצמו, כסגנון שירה.

שני נימוקים לברכה לפני אכילת הפירות:

1. הברכה הופכת את הפרי להיות של בני אדם, ומוציאה אותו מחזקת הקב"ה, בדומה להפרשת התרומות והמעשרות המתירה לאכול את הפרי, וראו תוספתא ד, א.
2. הברכה לפני המזון נלמדת מהברכה אחריו, המפורשת בתורה. (שיטת ר' יהודה)

מאחורי הנימוק הראשון עומד העיקרון הפרושי להעמיק את הקשר של כל אדם לקב"ה, ולהוציא את עבודת ה' מחזקת הכהנים. כנגד עיקרון זה ניתן להקשות, האם מותר לנו להזכיר את שם הקב"ה מחוץ למקדש, בניגוד לכאורה למנהג הרווח בימי ביהמ"ק השני, ולאור ההבנה שהוא אינו זקוק לברכותינו?

שיטת ר' יהודה היא "כל שנשתנה מברייתו - ישנה ברכתו" (תוספתא ד, ה.) לכן הוא מציע מגוון רחב של ברכות. אין הלכה כמותו.

הסיבה לכך שאין ברכה מיוחדת לבשר,למרות חשיבותו, היא שהבשר היה מאכל נדיר יחסית. כנראה נוצרו הברכות בבית הפרטי, ושם לא אכלו בשר, לרוב.

הסבר נוסף אפשרי הוא שהבשר מותר רק בדיעבד, ולכתחילה היה עלינו להיות צמחוניים. וראו בראשית א כט, ויקרא יז ד, דברים יב כא.

(א) כיצד מברכין על הפירות?

על פירות האילן אומר "בורא פרי העץ", חוץ מן היין.

שעל היין אומר "בורא פרי הגפן".

ועל פירות הארץ אומר "בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת.

שעל הפת הוא אומר "המוציא לחם מן הארץ".

ועל הירקות אומר "בורא פרי האדמה".

רבי יהודה אומר: "בורא מיני דשאים":

(ב) ברך על פירות האילן "בורא פרי האדמה" - יצא.

ועל פירות הארץ "בורא פרי העץ" - לא יצא.

על כלם אם אמר "שהכל (נהיה)" - יצא:

(ג) על דבר שאין גדולו מן הארץ - אומר "שהכל".

על החומץ יין שהחמיץ ועל הנובלות תמרים שנקטפו לפני זמנם ועל הגובאי חגבים - אומר "שהכל"

(על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אין גידולם מן הארץ - אומר "שהכל").

ר' יהודה רואה את הברכה כתודה, כמו בברכת המזון שאחריו. לכן הוא מתנגד לברכה על דברים הכרוכים בקללה, כגון חומץ נובלות וגובאי. בתוספתא ד, ב, יש דוגמאות נוספות של מיני קללה.

ניתן למצוא הד למחלוקת שלפנינו בדברי המשנה לקמן ט, ג-ה, הקובעת מצד אחד כי אין לברך על הרעה מעין הטובה, ומצד שני כי חייבים לברך על הרעה. ר' יהודה, שסבר כי ברכות המזון הן תודה, "מעין הטובה" - התנגד לברכות כאלו על הפורענות. חכמים אפשרו את הברכות, כי לא ראו בהן תודה דווקא, וראו דברי ר' ישמעאל במכילתא פסחא טז, על 'אשר נתן לך'. ברכת "שהכל נהיה בדברו" ניתנת גם לפירוש כאמירה שגם הרעות באות ממנו, כשם ששינו חכמים את הפסוק "עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מה ז) לברכה "עושה שלום ובורא את הכל".

רבי יהודה אומר: כל שהוא מין קללה - אין מברכין עליו:

חטיבה II: פטור מברכה לפני המזון

(ד) היו לפניו מינים הרבה

להרחבת שיטת ר' יהודה בסדר הברכות ראו תוספתא ד, טו.

רבי יהודה אומר: אם יש ביניהם ממין שבעה משבעת המינים - מברך עליו.

וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה:

(ה) ברך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון.

סדר הסעודה היה: יין, פרפראות (מתאבנים - ירקות, פירות או ממתקים), נכנסים לטרקלין ומסבים, ואז אוכלים פת (עיקר הסעודה) ועימה בשר יין וכו', ולבסוף שוב פרפרת (שכונתה "אפיקומן") ויין. היין הוגש בשלוש הזדמנויות: בתחילת הסעודה, עם עיקר הסעודה - ואחריה - וראו תוספתא ד, ח. רק בליל הסדר שתו יין בארבע הזדמנויות, ואז בירך אחד לכולם אפילו על הכוס הראשונה.

ברך על הפרפרת שלפני המזון - פטר את הפרפרת שלאחר המזון.

ברך על הפת - פטר את הפרפרת. שאחריה

על הפרפרת לפני הפת - לא פטר את הפת.

בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה: אינם נפטרים בברכת הפרפרת

בדומה לגישת רבן גמליאל בתפילה, לפיה "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן" (תוספתא ראש השנה ב, יח), גם ההסבה משתפת את הסועדים ומאפשרת לאחד להוציא את חבריו ידי חובה.

על יין בתוך המזון מברך כל השותה אותו אפילו אם הסבו, כי השתיה אינה משותפת, וראו תוספתא ד, יב, שבן זומא ניסח את ההסבר הזה "שאין בית הבליעה פנוי".

יין לאחר המזון משתף את הסועדים, כאילו הסבו - אפילו אם לא הסבו.

לשאלה מי מברך על המוגמר - השוו מגילה ד, ה.

(ו) היו יושבין (לאכול) - כל אחד ואחד מברך לעצמו.

הסבו - אחד מברך לכולן.

בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו.

לאחר המזון - אחד מברך לכולם.

והוא אומר על המוגמר, מברך על הבשמים אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה:

הפת של המליח היא חלק מהפרפרת, ועדיין אינה גוף הסעודה.

(ז) הביאו לפניו מליח כפרפרת בתחילה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו.

זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:

חטיבה III: ברכות לאחר המזון

קהתי הצביע על הרקע המדרשי למשנה: בדברים ח, ח-י נאמר "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם [...] וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". רבן גמליאל רואה את הרקע לברכת המזון בפס' ח שבו שבעת המינים. חכמים רואים אותו בפס' ט, שבו מופיע הלחם, ואילו ר' עקיבא רואה אותו בפס' י, המדבר על שביעה.

ר' טרפון מברך בורא נפשות לפני שתיית מים. בימינו התקבל המנהג לברך ברכה זו לאחר שתיית מים (ושאר המאכלים שאינם מן הקרקע). וראו מכילתא ויהי ה. גם שם מובא הלימוד על יהודה וקידוש השם, כמו בתוספתא שהוזכרה במשנה א.

(ח) אכל תאנים ענבים ורמונים - מברך אחריהן שלש ברכות, דברי רבן גמליאל.

וחכמים אומרים: ברכה אחת (מעין שלש).

רבי עקיבא אומר: אפלו אכל שלק, והוא מזונו - מברך אחריו שלש ברכות.

השותה מים לצמאו - אומר "שהכל נהיה בדברו".

רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות: