ביאור:משנה ברכות פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת ברכות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת ברכות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

----

לעיל א, ג הוזכרה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין קריאת שמע. בענייני תפילה אין מחלוקת כזו, כי כל מוסד תפילת הקבע נוסד לאחר החורבן. אבל הסעודה ומנהגיה קדומים, כמובן.

המחלוקות במשנה א-ה נוגעות כולן לסדר הסעודה, ולא לשאלות מהותיות.

מחלוקות בית הלל ובית שמאי בענייני ברכות המזון[עריכה]

חטיבה I: תחילת הסעודה[עריכה]

(א) אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה:

שני הסברים למחלוקות אלו:

  1. בית שמאי מדגישים את הקדושה ולכן מברכים את היום ומקדימים את נטילת הידים, ואילו בית הלל מעמידים במרכז את האדם, ולכן מקדימים את ברכת היין ואת שתייתו, וראו גם תוספתא ה, כה.
  2. בית שמאי צמודים לסדר הסעודה ההלניסטי שבו נטלו ידיים לפני שתיית היין, וראו תוספתא ד, ח.

לעניין נטילת הידים, ראו הסבר נוסף בתוספתא ה, כו, שם מסבירים את המחלוקת בהקשר של טומאת הכוס.

בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום:


(ב) בית שמאי אומרים: נוטלין לידים, ואחר כך מוזגין את הכוס.

ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים:


חטיבה II: סיום הסעודה[עריכה]

במשנה ג צמודים שוב בית שמאי לסדר הסעודה ההלניסטי, וההקשר שניתן לדבריהם מהלכות טומאה בתוספתא ה, כז אינו מובן. בית הלל הם המציגים עמדה מקורית, כי הם מסרבים לקשור באופן הדוק את נטילת הידיים, שמקורה במנהגי הסעודה - להלכות הטומאה. והשוו ספרא מצורע פרק ז, שם נראה שהניחו שהמפה מטמאת, כבית שמאי.

במשנה ד מתנגדים בית הלל להפרעת הסעודה לשם ניקוי השאריות, ודוחים את הניקוי לאחר הברכה, ואילו בית שמאי מעדיפים שלא לברך בחדר מלוכלך משאריות הסעודה, וראו תוספתא ה, כח. וראו שם הלכה כט מחלוקת נוספת בין הבתים.

משניות ה-ו עוסקות בסיום סעודת השבת ובהבדלה המתרחשת אז. בהבדלה משולבות ברכת המזון וברכת הבשמים, שהיו מקובלות בכל סעודה (ראו לעיל ו, ו) - עם ברכות הנר וההבדלה, המיוחדות למוצאי שבת. בית הלל הופכים את סדר ברכות המזון והבשמים מסדרן הרגיל, כדי להצמיד את ברכת הבשמים לברכת הנר - למרות שהרחת הבשמים מתבצעת לאחר הסעודה. וראו דעה שונה בתוספתא ה, ל.

בברכת הבשמים מסכימים בית שמאי ללשון הרבים, כי מדובר במיני בשמים שונים, אבל בברכת האש הם רואים כל אש כתולדת האש הראשונה של הקב"ה. לדעת בית הלל בריאת האש נמשכת עד ימינו, ובכל הצתה חדשה יש משום בריאה ע"י הקב"ה, וראו גם תוספתא ה, לא.

(ג) בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה מפית, מגבת לידים ומניחה על השולחן.

ובית הלל אומרים: על הכסת:


(ד) בית שמאי אומרים: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים.

ובית הלל אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית:


משנה ו היא לדעת הכול, והובאה כאן כי היא מציגה קשר בין הנר לבשמים וכך מסבירה את דעת בית הלל.

היא מלמדת שיש הנאות שאין מברכים עליהן, כיוון שהן אסורות או מגונות, ובאו בעל כרחו של הנהנה. היא איננה עוסקת בהכרח בסיטואציה של הבדלה. והשוו לעיל ו, ג. וראו לעיל ז, א, שם עוסקים בזימון על אכילת איסור. כאן ממשיכים את אותו הדין במקרים בעייתיים יותר, שהרי יכול אדם שלא לאכול איסור, אבל האם הוא יכול שלא להריח את בשמי ע"ז?

למרות האמור, ישנם מקרים שבהם מותר להתקרב לכתחילה למה שנראה כעבודה זרה, כמו במעשה המובא בע"ז ג, ד, שם מתיר רבן גמליאל להכנס למרחץ של אפרודיטי. נראה שאם עבר אדם ליד המרחץ של אפרודיטי והריח - מברך על הבשמים.

לגבי ברכת הנר, ראו בפרקי דרבי אליעזר פרק כ תיאור נאה של השימוש בנר.

והשוו תוספתא ביצה ד, ז, שממנה עולה שמותר לברך על שלהבת נר של ע"ז.

(ה) בית שמאי אומרים: נר ומזון, ובשמים והבדלה.

ובית הלל אומרים: נר ובשמים, ומזון והבדלה.

בית שמאי אומרים: "שברא מאור האש".

ובית הלל אומרים: "בורא מאורי האש":


(ו) אין מברכין, לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים,

ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים,
ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה.

אין מברכין על הנר, עד שיאותו שישתמשו לאורו:


(ז) מי שאכל, ושכח ולא ברך,

המחלוקת שלפנינו דומה למחלוקת בעניין קריאת שמע לעיל, א, ב. גם כאן בית שמאי מייחסים חשיבות למקום ולאופן של הברכה, ואילו בית הלל מתיחסים רק לעצם קיומה.

בתלמוד מסופר שגם לדעת בית הלל ראוי להחמיר ולחזור, ואף מסופר על אחד מתלמידי בית הלל שחזר ומצא ארנק זהב, ועל אחר שלא חזר ונטרף ע"י אריה (ברכות נג ב). במה שונה מחלוקת זו מהמחלוקת בעניין קריאת שמע, שבה גינו את ר' טרפון על שנהג כבית שמאי?

בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך.

ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר.

עד אימתי הוא מברך?

עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו:


(ח) בא להם יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס,

משנה זו מנוגדת לכאורה למשנה א לעיל, ולכן הובאה בסוף הפרק.

בית שמאי רואים את היין כחלק מהסעודה, ולכן הברכה עליו באה לאחר קידוש היום, ולפני ברכת המזון. בית הלל רואים בו משקה מקדש, ולכן מברכים עליו לפני הקידוש, ולא מערבים אותו בסעודה אלא מברכים עליו לאחר ברכת המזון, וראו גם תוספתא ה, ל.

לעניין הכותי השוו לעיל ז, א: למרות שמזמנים על הכותי, אין עונים אחריו אמן אלא אם שמע את כל הברכה. זו מסגרת לשני הפרקים האחרונים.

בית שמאי אומרים: מברך על היין - ואחר כך מברך על המזון.
ובית הלל אומרים: מברך על המזון - ואחר כך מברך על היין.

עונין "אמן" אחר ישראל המברך,

ואין עונין "אמן" אחר הכותי המברך, עד שישמע כל הברכה: