שיחת ביאור:משנה ברכות פרק ו

ניתוח ספרותי של הפרק[עריכה]

אני מצרף ניתוח ספרותי לפרק, חלק מהדברים מופיעים כבר בביאור בפנים, אך אני רואה תועלת בהצגתם כך. דברים רבים שמעתי מהרב מאיר ליכטנשטיין ואין לייחס את החידוש שלי. מוזמנים להעיר או להוסיף.

פתיחה[עריכה]

אנו עוברים לדון בנושא הברכות, נושא מרתק הן ברמה הקיומית והן ברמה ההלכתית-היסטורית. מחקרים רבים נכתבו על התפתחות עולם הברכות, החיוב, הנוסח, הקביעות וכדו'. גם מבלי להזקק למחקרים, אפשר לשים לב שהמקורות שלנו מביאים הלכות שונות ומוזרות, המקשות על יצירת תמונה אחידה, הראיה שגם בין האחרונים יש עוד מחלוקות על בסיסים (האם הברכות דאורייתא או דרבנן וכדו').

נזכיר כמה קשיים היסטוריים העולים מתוך המקורות: ברכה אחרונה על דבר שאיננו לחם לא נזכרת, ואף נאמר בתוספתא בפירוש שאין כזו (לדעת חכמים), ברכת בורא מיני מזונות לא נמצאת במשנה (ואף בתוספתא לא נראית מחייבת מדי), ברכת 'בורא נפשות' מוצגת כברכה ראשונה על מים ועוד.

מבחינה רעיונית וקיומית ישנן בעיות נוספות, מה מהות הברכה? מדוע הקב"ה צריך אותה? למה יש צורך בנוסחים שונים, בהלכות שונות, מה פשר הקביעות הזאת? איזה סוג יחסים מתבטא בברכות, הודאה? עבדות? נתינה (לברך את הקב"ה)? ננסה להתייחס לנושאים אלו בלימודנו.

למעשה, ארבעת הפרקים הבאים עוסקים בברכות, החלוקה ביניהם טעונה הסבר, ולראיה התוספתא שמחלקת שונה. הפרק שלנו עוסק בברכת הפירות (בעיקר) בנוסחי הברכות ובדיניהן, הפרק הבא עוסק בזימון ובברכת המזון, פרק שמיני עוסק במחלוקת ב"ה וב"ש הקשורות לסעודה ופרק תשיעי עוסק בברכות נוספות. אין בפרקים אלו התייחסות מפורשת למקור הברכה, ויש לשאול 'תנא היכא קאי?', אנו נצטרך לדלות מתוך ההלכות את מקורותיהן. אפשר להרגיש בפרקים אלו במחלוקות גדולות השוררות מתחת לפני השטח, חלקן מורחבות מאד בתוספתא. לימוד רציני של הפרק דורש הרבה מאד השקעה,ננסה לדלות מה שנוכל, והשאר ישאר בצריך עיון.

בניתוח הפרק השתמשתי הרבה בראשי פרקים אותם שמעתי מהרב מאיר ליכטנשטיין, כל חידוש בדברים רצוי לזקוף לטובתו.

מבנה[עריכה]

קשה לחלק את הפרק חלוקה מדוייקת אך אציע חלוקה ראשונית לשלושה חלקים. המשניות הראשונות העוסקות בברכת הפירות, ובברכת דבר שאין גידולו מן הארץ הן רצף אחד, המסתיים אחרי משנה ד, אז עוברים לדון בברכות הפת והיין שבתוך הסעודה. ייתכן שמשנה ד' היא סוג של משנת מעבר, כיוון שגם היא כבר עוסקת בברכות על דברים שונים יחד. הרצף של הסעודה נקטע במשנה ח', העוסקת בברכה אחרונה על פירות ובברכת המים. אני מתלבט אם אכן מדובר בחלק שלישי, או שמא זהו אקורד סיום לחלק השני. ראשית ננסה לדון בכל חלק לעצמו, אחר כך נראה מה יעלה משילוב החלקים.

חלק ראשון[עריכה]

החלק עוסק בברכת הפירות, דבר שכבר מעלה שאלות רבות- מדוע דווקא פירות? מדוע ברכות שונות? איך הן נקבעו ולמה דווקא לפי צורת הגידול? החלק מורכב מרצף הלכות של ברכת הפירות, וביניהן שלש מחלוקות של ר' יהודה. הצד השווה בדברי ר' יהודה הוא הטרמין 'מין', רק הוא משתמש בטרמין זה. נראה שבטרם נבין את דברי חכמים, כבר התבררה לנו מחלוקת עקרונית בינם לבין דברי ר' יהודה, האם מדובר בברכה על המינים או על ענין אחר. מהו הענין האחר עליו מברכים חכמים, ומה ההבדל בינו לבין ברכת המינים?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להזקק לפסוקים הרמוזים בין משניות הפרק. לכאורה אין פסוקים במשניות, אך עיון מדוקדק יגלה פסוקים רבים. ראשיתו של העיון בתופעה תמוהה המתגלה בהלכות אלו:

[א] כיצד מברכין על הפירות

על פירות האילן אומר בורא פרי העץ

חוץ מן היין

שעל היין אומר בורא פרי הגפן

ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה

חוץ מן הפת

שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ

אפשר לזהות בלשון התנאים שינוי, מדוע על האילן מברכים בורא פרי העץ? מדוע על פרי הארץ מברכים בורא פרי האדמה? מדוע על הפת מברכים המוציא לחם?

התשובה לשאלה אחרונה זו נראית פשוטה, ונראה שהיא המפתח לשאר השאלות. לשון הברכה כאן היא לשון הפסוק בתהילים קד:

(יד) מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:

(טו) וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:

נראה שגם הברכות האחרות, השונות מלשון חכמים, הם פרי ניסוח שביקש להתבסס על לשון הפסוקים. לגבי הברכות האחרות הפסוקים אינם לגמרי מובהקים, כיוון שנוסחים אלו מופיעים בכמה מקומות, אך נראה שיש להציע הצעה מתקבלת על הדעת, שהדברים לקוחים מפרשת בראשית. פרי העץ הוא מהדברים שנבראו ביום השלישי "עץ עושה פרי" והוא גם הכינוי של פרי העץ אשר בתוך הגן, עץ הדעת . פרי האדמה הוא הדבר שמגדל קין, עובד האדמה, אחרי הגירוש מגן עדן, הוא מביא ממנו מנחה לה'. הופעה נוספת של פרי האדמה, שעשויה להיות קשורה גם כן, היא בפרשת הבאת ביכורים, בה מביא האדם מנחה לה' מפרי האדמה, כמו קין .

הביטוי "פרי הגפן" לא מופיע בתנ"ך, אך אפשר לחשוב על פרשיות שונות שעשויות להוות לו מקור, משל יותם, "אשתך כגפן פריה" וכדו' . גם ברכת "שהכל נהיה בדברו" לא ברורה, אך ייתכן שמקורה מכאן:

תהלים פרק לג

(ו) בִּדְבַר יְקֹוָק שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם:

(ז) כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת:

(ח) יִירְאוּ מֵיְקֹוָק כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל:

(ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:

פרשיה נוספת הנרמזת במשניות היא פרשיית שבעת המינים בדברים ח', המוזכרת בדברי ר' יהודה, על קדימות הברכה:

(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:

(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

אם כן, ראינו כי המשנה טעונה בפסוקים רבים, נוסיף כי רבי יהודה, שמשתמש בהפרדה בין ה'מינים' כנראה מתבסס על פרשת הבריאה בפרק א', בה מוזכרת שוב ושוב ההפרדה בין המינים.

הפסוקים- ברכת הפירות[עריכה]

אם כן, חכמים מתבססים בקביעת ברכותיהם על פסוקים, והם מתרכזים בעיקר בפירות. אם נכונים דברינו, שפרי האדמה הוא ביטוי לעבודת האדם, ניתן להציע דירוג כזה. ההפרדה בין הברכות נקבעת על פי העבודה של האדם, בפרי העץ בו לא טרח (וכבר נברא כך) יש ברכה אחת, היין, שנעשה על ידי האדם, קובע ברכה לעצמו, פרי האדמה, הביטוי לעבודת האדם, צריך ברכה מיוחדת יותר, הפת, שיא הפיתוח האנושי, דורשת ברכה אחרת. הדברים שאין גידולם מן הארץ, אלא הם פשוט קיימים במציאות, כולם בני ברכה אחת- על הכל.

המקורות של הברכות מלמדות משהו על מהות הברכה. ברכת הלחם מגיעה מהפסוק ב'ברכי נפשי' המתייחס לקב"ה כנותן העשב לאדם, כדי שיוכל להוציא את הלחם מן הארץ. בניגוד לבהמה, האדם יכול לקחת את החציר שלו ולעשות ממנו לחם- כפי שנאמר לו כשגורש מגן עדן. האדם הוא המוציא את הלחם מן הארץ, אך הקב"ה נותן לו את העשב לשם כך. הברכה נועדה כדי שהאדם לא יחשוב שהפת מגיעה ממנו. כך גם בברכת פרי האדמה, אשר מקורה במנחה של קין ובמקרא ביכורים, מעמדים בהם האדם מודה על התבואה שהצמיח בעבודתו.

בהתאם לדברינו, ברצוני להציע שגם מקורה של ברכת פרי העץ שונה מהמקור שציינתי קודם, והוא קשור לפרשת ערלה:

ויקרא פרק יט

(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיקֹוָק:

(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

קישור זה מופיע בגמרא ובמדרשי ההלכה:

ספרא קדושים פרשה ג

(ט) הילולים מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן היה רבי עקיבא אומר לא יטעום אדם כלום קודם שיברך

אם כן, גם ברכת העץ מבטאת את השבח שנותנים לקב"ה בעת אנו נהנים ממעשה ידינו. הברכות מחולקות לפי עבודת האדם, ככל שעבד בכך יותר, או עבודה שונה, הדבר קובע ברכה לעצמו. נראה שברכה כזאת נועדה להזכיר לאדם מי נותן לו את האוכל ואת היכולת לעבוד, כפי שכבר ראינו בפרשית דברים ח':

(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

...

(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

הברכה מזכירה לאדם מי הנותן לו כוח לעשות חיל, שלא ישכח ויחשוב שהוא היוצר של האוכל. במובן זה, משמעות הברכה היא באמירה שהאוכל באמת שייך לקב"ה, ואנו צריכים לבקש את רשותו "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל". עד כאן שיטת חכמים, כעת ננסה להבין את שיטת ר' יהודה. כבר ראינו כי ר' יהודה מתמקד במינים השונים, עקרון שמחריף בהלכות שבתוספתא , איך הוא תופס את הברכות?

ר' יהודה- ברכת המינים[עריכה]

שלש מחלוקות אנו מוצאים בין ר' יהודה לחכמים, שלשתן סביב ה'מינים'. על פי ליברמן, בתוספתא ר' יהודה חולק גם על משנה ב', וסובר שברכת 'שהכל' לא פוטרת את פרות הארץ, רק ברכת 'מצמיח אדמה בדברו'. ר' יהודה מפצל יותר את הברכות, הוא דורש לברך דווקא על דברים הראויים לברכה (ולא מיני קללה) והוא מקדים ברכות על שבעת המינים.

נראה שמחלוקת אחרונה זו היא החשובה ביותר. חכמים ור' יהודה לא נחלקו רק איזו ברכה להקדים, אלא האם יש בכלל עניין של קדימות בברכות. אצל חכמים, הרצון לאכול מחייב ברכה, לעניין זה אין מעמד מיוחד לשבעת המינים. לעומת זאת, אצל ר' יהודה, הברכה לא נובעת מהרצון לאכול, היא חובה הקיימת לפניו, היא מנחה את האדם מה לאכול קודם. ישנה חובה המוטלת על האדם לברך על המינים אשר הבטיח לו הקב"ה. להבנתי, הברכה היא אמירת תודה לקב"ה על השפע הגדול שהוא נתן, שמתבטא במינים הרבים שקיימים בעולם.

ר' יהודה מבקש לקבוע ברכה שונה לכל מין, כדי להדגיש את טובתו הגדולה של הקב"ה עלינו, שנתן לנו מינים הרבה. מסיבה זו הוא גם שולל את הברכה על דבר שהוא "מין קללה", שהרי עליו לא ראוי להודות לקב"ה. בתוספתא מופיעה הלכה ספת בשם ר' יהודה:

ר' יוסי או' כל המשנה ממטבע (ר') שטבעו חכמים בברכה לא יצא

ר' יהודה אומר כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו יצא

דבריו של ר' יהודה אינם ברורים דיים, אך בפשטם (וכן פירש ליברמן) הוא מנהיג שינוי ברכה לכל מאכל ששינה מברייתו. ישנן הלכות נוספות בתוספתא בהן הוא דורש לברך על מאכלים על פי השם בהם נוהגים לקרוא להם בני אדם. ר' יהודה מתייחס לבריאה, בה מודגשת החלוקה בין המינים ('למינהו' 'למינה' למיניהם' וכו'), הוא סובר שהברכות הם הודאה על הבריאה, ככל שהן מפורטות יותר, יש בהן יותר שבח. את ברכת פרי העץ, שאנו ביססנו על פרשת ערלה, הוא כנראה יבסס דווקא על פרשת הבריאה וגן עדן, שם מופיעים גם ה'דשאים' עליהם הוא מברך.

חלק שני- ברכת המזון[עריכה]

בחלק זה אנו נחשפים למושג חדש 'המזון'. בניגוד לחלק הקודם, שעסק במאכלים שונים, אנו עוסקים כאן בתזונתו העיקרית של האדם. בהמשך הפרק מסביר ר"ע ש'אפילו אכל שלק והוא מזונו...', כלומר, המזון הוא הדבר העיקרי אותו אוכל האדם. הסעודה, מעמד האכילה, מורכב מ'מזון' הנמצא במרכזו, ולצדו היין, הפרפרת, הפת, מעשה קדירה, המוגמר והמליח. מהו בדיוק אותו מזון? נראה שאין מדובר במשהו ספציפי, משמעו המנה העיקרית, עיקר הסעודה, זה יכול להיות כל דבר. המאכלים מוגדרים כאן על פי תפקידם בסעודה ולא על פי החומר ממנו הם עשויים. כדי להבין לגמרי את הלכות אלו עלינו להכיר את מנהגי הסעודה שנהגו אז, או לכל הפחות ללמוד את התוספתא שמביאה את 'סדר הסעודה':

הלכה ח

כיצד סדר סעודה? אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו. נתכנסו כולן, נתנו להם לידים. כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שברך על הראשונה מברך על השניה. ואחד מברך לכולן. הבא אחר שלש פרפראות אין לו רשות ליכנס.

הברכות משתלבות במנהגי הנימוסים של הסעודה, ומושפעות מהם. בכמה מאפיינים שונה ברכה זו מהברכה אותה הצגנו בחלק הראשון. ראשית, נראה כאילו מדובר על ברכה אחת אחידה, ולא על ברכות שונות זו מזו (הפת והפרפרת? המליח והפת?), גם אם לא מדובר על ברכה אחידה, יש אפשרות לברך על מאכל אחד את ברכתו ולפטור מאכל אחר, אין צורך במשהו ספציפי. עניין נוסף הוא המשמעות של המקום והזמן, צורת הישיבה, תהליך הסעודה, לפני אחרי או בתוך. מלבד זאת אנו שומעים כאן גם על אפשרות שאחד יברך לאחרים, סוג של תפילה בציבור.

נראה שמדובר כאן על תפיסה אחרת של הברכה, אם שם זה לא היה תפוס, הייתי קורא לה 'ברכת המזון'. ברכה זו היא יותר טקס כחלק מהסעודה, העיקרית ביום, והיא מתייחסת למזון, לא לפרי ספציפי. כמובן שגם כאן יש משמעות לדבר עליו מברכים, אך המשמעות נובעת מהתפקיד בסעודה, ולא מהמקור של האוכל. בברכה זו מתפקד הכלל 'כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה', אפילו כלפי הפת- החשובה ביותר בברכות הפירות. הקישור בין שני המושגים של הברכה נעשה דרך הפת והיין, שמתפקדים בשני הוקטורים. היין הוא המובחר שבפירות העץ, הפת היא המובחרת שבפירות הארץ, ושניהם גם משמשים רכיבים בסעודה, הם היחידים שנקראים בשמם. אולי ניתן למצוא כאן סיבה נוספת לייחודן של ברכות אלו, על גבי האמירה הקודמת שאמרנו. היין והפת הם מרכיבים מרכזיים בטקס הסעודה, הם ההופכים את ה'מזון' לסעודה.

הברכה בחלק זה איננה ברכת הנהנין או ברכה על הבריאה כפי שהיה בחלק הקודם, היא ברכה על החיים, על האפשרות לאכול, היא ברכה טקסית, סוג של תפילה, התלויה בזמן ובמקום, בצורת הישיבה. זו ברכה עם סדר, עיקרה איננו בנוסחה אלא בהרכבה. לא ירדנו מספיק לפרטי המשניות, אך על רוחן אני חושב שעמדנו.

חלק שלישי- שלש ברכות[עריכה]

אינני בטוח שמדובר בחלק שלישי, ולא בסיום של החלק הקודם, כך שלא אתעקש על כך. העיסוק בסדר הסעודה כבר הכניס במובלע את הברכה האחרונה, שהרי יש משמעות לסיום הסעודה (אחריו מביאים את המוגמר) אחרי סיום ה'מזון'. נראה שהמחלוקת במשנה ח' היא מחלוקת מרכזית, אך קשה לעמוד עליה בבירור. הבעיה היא שאין כאן הסבר למושג ג' ברכות, לא למקורו ולא לתפקידו. מעט אור על המחלוקת אנו מקבלים מהתוספתא:

זה הכלל כל שתחלתו המוציא לחם מן הארץ מברך אחריו שלש ברכות...

זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן רבן גמליאל או' מברך אחריו שלש ברכות, וחכמים או' ברכה אחת.

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו הביאו לפניהם כותבות ואכלו, קפץ ר' עקיבא ברך אחריהן אחת, אמ' לו רבן גמליאל: עקיבא למה אתה מכניס ראשך לבין המחלקות? אמ' לו למדתנו אחרי רבים להטות, אף על פי שאתה או' כך וחביריך או' כך הלכה כדברי המרובין.

ר' יהודה או' משמו כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן או דגן ולא עשאו פת רבן גמליאל או' מברך אחריו שלש ברכות וחכמים או' ברכה אחת וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן רבן גמליאל או' מברך אחריו ברכה אחת וחכמים או' ולא כלום

המפגש עם ברכה אחרונה מעורר שאלות רבות, שגם עולות במהלך סוגיית הגמרא. היכן עדיף לברך? מה משמעות כל ברכה? מידיעות חיצוניות, שאולי אינן חוקיות בהקשר זה, ידוע לי כי ברכת המזון של ג' ברכות עוסקת בנושאים רבים: ירושלים, ברית, תורה, ארץ ועוד. ברור שברכה זו איננה חלק מברכות הנהנין שראינו, ואף לא מברכת המינים, זו יכולה להיות קשורה רק בברכה הטקסית של הסעודה, שהופכת להיות תפילה.

במקורות אלו יש רק שני סוגים של ברכה אחרונה, ג' ברכות או מעין שלש . נראה שהברכות הללו נובעות מאותו מקור, לא מדובר בנוסחים שונים אלא באורך שונה. מחלוקת זו מזכירה מאד את המשנה בפרק רביעי, האם מתפלל אדם שמונה עשרה או מעין שמונה עשרה, ישנה ברכה של ג' ברכות עקרונית, אך לא תמיד מברכים אותה.

מהתוספתא והמשנה נראה שהדעות הן כאלו:

חכמים- מברכים ג' ברכות רק על לחם. ברכה אחת מברכים על שבעת המינים או על דגן שאינו פת .
ר"ג- ג' ברכות מברכים על כל שבעת המינים או על מיני דגן , ברכה אחת מברכים על כל שאר הדברים (ייתכן שת"ק חולק על זה).
ר"ע- ג' ברכות מברכים על המזון, לא משנה מה מקורו.

נראה לי שההבדל בין התוספתא לבין המשנה זועק, והוא המפתח להבנת המחלוקת. שני הבדלים מרכזיים יש בין המשנה לתוספתא, עמדת ר"ע השונה בין המשנה לתוספתא וההבדל בין טרמינולוגיה של 'שבעת המינים' לבין 'תאנים ענבים ורימונים'. אין לי כלים מחקריים לומר מה קדם למה אך נראה שאת השינוי יש להסביר.

התוספתא מושכת במובהק לפרשיית הארץ בפרשת עקב, בה מוזכרים שבעת המינים והלחם. כבר עסקנו בפרשה זאת וטענו כי היא קשורה לברכה הראשונה של חכמים. הברכות הראשונות הוצגו כהודיה או כהיתר לאכול, ברכה אחרונה היא יותר אמירה שנאמרת על השובע. כשהאדם שבע ומלא, אחרי שסיים את סעודתו עם היין והפת, הפרפרת והמליח, הוא עובר לשלש הברכות, שתכניהן מבוססים על פרשת עקב:

(ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא:

(ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְקֹוָק יִחְיֶה הָאָדָם:

(ד) שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: