משנה חגיגה א

חגיגה פרק א', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< • משנה • סדר מועד • מסכת חגיגה • פרק ראשון ("הכל חייבין") • >>

פרקי מסכת חגיגה: א ב ג

משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח •

נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.

איזהו קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים".

משנה ב

בית שמאי אומרים: הראיה שתי כסף, וחגיגה מעה כסף.

ובית הלל אומרים: הראיה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף.

משנה ג

עולות במועד באות מן החולין, והשלמים מן המעשר.

יום טוב ראשון של פסח, בית שמאי אומרים, מן החולין.

ובית הלל אומרים, מן המעשר.

משנה ד

ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ובאשמות ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות.

משנה ה

מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים, מביא שלמים מרובים ועולות מועטות.

נכסים מרובים ואוכלין מועטין, מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.

זה וזה מעט, על זה נאמר: מעה כסף ושתי כסף.

זה וזה מרובים, על זה נאמר (דברים טז): "איש כמתנת ידו כברכת יי אלהיך אשר נתן לך".

משנה ו

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג.

עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו.

על זה נאמר (קהלת א): "מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות".

משנה ז

רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר.

אם תאמר בגונב וגוזל, יכול הוא להחזירו ויתקן.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.

משנה ח

היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו.

הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מעט והלכות מרובות.

הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות, יש להן על מה שיסמוכו.

הן הן גופי תורה.

משנה מנוקדת

(א)

הַכֹּל חַיָּבִין בִּרְאִיָּה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן,

וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס,

וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים,

הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן,

וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.

אֵיזֶהוּ קָטָן?

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכֹּב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת,

דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים,

כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִיְּרוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת,

שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים".

(ב)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

הָרְאִיָּה מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף.

(ג)

עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין,

וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר.

יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִן הַחֻלִּין;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִן הַמַּעֲשֵׂר:

(ד)

יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה,

וְהַכֹּהֲנִים בְּחַטָּאוֹת וּבַאֲשָׁמוֹת,

וּבִבְכוֹר,

וּבְחָזֶה וָשׁוֹק,

אֲבָל לֹא בְּעוֹפוֹת וְלֹא בִּמְנָחוֹת:

(ה)

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים,

מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת.

נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין,

מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין.

זֶה וְזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר:

מָעָה כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי כֶּסֶף.

זֶה וְזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז, יז):

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

(ו)

מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג,

חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל,

וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.

עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג,

אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.

עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א, טו):

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:

(ז)

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר:

אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקֹן?

זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר.

אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל,

יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר:

אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּת;

וְאֵיזֶה?

זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:

(ח)

הֶיתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר,

וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת, וְהַמְּעִילוֹת,

הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה,

שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת.

הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת,

יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.

הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:

נוסח הרמב"ם

(א) הכל - חייבין בראייה,

חוץ -

מחירש, שוטה, וקטן,

וטומטום, ואנדרוגינוס,

ונשים,

ועבדים שאינן משוחררין,

והחיגר, והסומא,

והחולה,

והזקן - שאינו יכול לעלות ברגליו.

איזה הוא קטן?

כל שאינו יכול לרכוב - על כתפו של אביו,

ולעלות מירושלים להר הבית,

כדברי בית שמאי.

בית הלל אומרין:

כל שאינו יכול - לאחוז בידו של אביו,

ולעלות מירושלים להר הבית,

שנאמר "שלש רגלים" (שמות כג יד).

(ב) בית שמאי אומרין:

הראייה - שתי כסף.

והחגיגה - מעה כסף.

בית הלל אומרין:

הראייה - מעה כסף.

והחגיגה - שתי כסף.

(ג) עולות במועד -

באות מן החולין.

ושלמים - מן המעשר.

ביום טוב הראשון של פסח -

בית שמאי אומרין: מן החולין.

ובית הלל אומרין: מן המעשר.

(ד) ישראל -

יוצאין ידי חובתן -

בנדרים, ובנדבות, ובמעשר בהמה.

והכהנים -

בחטאת, ובאשם, ובבכור, ובחזה, ושוק.

אבל - לא בעופות, ולא במנחות.

(ה) מי שיש לו -

אוכלים מרובים, ונכסין מועטין -

מביא - שלמים מרובין, ועולות מועטות.

אוכלים מועטין, ונכסים מרובין -

מביא - עולות מרובות, ושלמים מועטין.

זה וזה ממועט -

על זה אמרו - מעה כסף, ושתי כסף.

זה וזה מרובה -

על זה נאמר: "איש כמתנת ידו,

כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" (דברים טז יז).

(ו) מי שלא חג - ביום טוב הראשון של חג,

חוגג - את כל הרגל,

ויום טוב האחרון של חג.

עבר הרגל - ולא חג,

אינו חייב באחריותו,

על זה נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון,

וחסרון לא יוכל להימנות" (קוהלת א,טו).

(ז) רבי שמעון בן מנסיה אומר:

איזה הוא - מעוות שאינו יכול להיתקן?

זה שבא על הערוה - והוליד ממנה ממזר.

אם תאמר - בגונב, ובגוזל,

יכול הוא שיחזיר - ויתקן.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

אין קוראין מעוות -

אלא, למי שהיה מתוקן מתחילתו - ונתעוות כבר.

ואיזה זה?

זה תלמיד חכמים - שפירש מן התורה.

(ח) היתר נדרים -

פורחין באוויר - ואין להן על מה שיסמוכו.

הלכות שבת, חגיגות, ומעילות -

כהררים תלויים בשערה - מקרא מועט, והלכות מרובות.

הדינין, והעבודות, הטהרות, והטומאות, והעריות -

יש להן - על מה שיסמוכו.

והן הן - גופי תורה.

פירושים

משנה חגיגה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב