תפארת ישראל על חגיגה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה | סדר מועד | מסכת חגיגה

תפארת ישראל על מסכת חגיגה: א | ב | ג | כל המסכת

יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט || בועז || הלכתא גבירתא

יכין לפרק ראשון[עריכה]

משנה א[עריכה]

א) הכל חייבין בראיה ר"ל שחייבים להתראות בעזרה בכל ג' רגלים. והכל לאתויי עבד שחציו בן חורין, דלרמב"ם חייב רק למשנה ראשונה [פ"ד דגיטין], ולרש"י חייב רק למשנה אחרונה:

ב) חוץ מחרש ואף באזנו א' ואף שמדבר. וה"ה אילם פטור:

ג) שוטה ערפ"ק דתרומות:

ד) וקטן מפורש לקמן:

ה) וטומטום שעור בשרו מכסה ערותו, ולא נודע אם זכר או נקבה הוא:

ו) ואנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות:

ז) ועבדים שאינם משוחררים [נ"ל דלהכי נקט נשים ועבדים לשון רבים, וכולהו לשון יחיד. משום דנשים ועבדים מצויין, ובעלי מומין אינן מצויין. וקטן וזקן נמי נקט להו לשון יחיד, משום דלאו כל הילדים והזקנים פטורים, רק כשאינו יכול לעלות, וכדמסיק, א"כ הן המועט במינן. והא דאפסקינהו בנשים ועבדים בין הבעלי מומין. נ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני, דלא מבעייא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה ומצוה נינהו, אלא אפילו טומטום ואנדרוגינוס דבני דעה ומצוה נינהו, אפ"ה פטירי. ולא מבעייא טומטום ואדרוגינוס דיש ספק בגופן אם חייבין, ואין מי שיתחייבו אגביה בראייה, אבל נשים ועבדים אף דגריעי מצ"ע מצד עצמם מטומטום ואנדרוגינוס דאינהו ספק אם חייבים בעשה שהזג"ר הזמן גרמה, ונשים ועבדים וודאי פטירי מעשה שהזג"ר, עכ"פ סד"א מדיש להן בעל ואדון יתחייבו אגביה בראייה, קמ"ל דאפ"ה פטירי. והדר נקט חיגר וסומא ואינך, אף שחייבים בכל המצות, אפ"ה פטירי מראייה]:

ח) והסומא אפילו בעינו אחת:

ט) ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, שהוא חלש. וה"ה בחלש מלעלות מעירו לירושלים:

י) כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו אביו דנקט לאו דוקא, אלא ר"ל שהילד חלש כל כך עד שכשישאנו אביו או אחר על כתפו מירושלים להר הבית לא יתרצה הילד, או יזיק לו האויר במקצת אז דוקא פטור מראייה:

יא) ולעלות מירושלם להר הבית ולא נקט לעזרה. דקמ"ל אף שרק עליית ההר קשה עליו ולא ריחוק המקום:

יב) שנאמר שלש רגלים ומדלא קאמר פעמים, משמע הליכת רגל לעזרה מירושלים:

משנה ב[עריכה]

יג) בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף דכל זכר בישראל חייב להביא כשעולה לרגל ב' בהמות, א' לעולת ראייה וא' לשלמי חגיגה, ומצוה להקריבן ביום ראשון. ומלבד זה חייב לאכול בשר שלמים בכל יום, וזה נקרא שלמי שמחה [רמב"ם חגיגה פ"א ועתוס' ר"ה ד"ה א']. וקאמר הכא דעולת ראייה צריך שיהיה שוה ב' מעה כסף:

יד) וחגיגה ר"ל הבהמה שמקריב לשלמי חגיגה:

טו) מעה כסף מיהו מדאורייתא אין להם שיעור:

משנה ג[עריכה]

טז) עולות במועד באות מן החולין חסורי מחסרא וה"ק הכי קתני, עולות, יש מהן שרק בחוה"מ באות, שיכול להקריבם אז, אבל ביו"ט לא יקריבם, והן אותן שנדר כל השנה. אבל עולת ראייה בא אפילו ביו"ט, ואף שיכול להקריבו כל ז', עכ"פ עיקר מצוותו ביום ראשון של חג. ושניהן מביא רק מן החולין. או נ"ל דהכי קאמר עולות אפילו אותן שרק במועד באות דהיינו נדרים ונדבות, דאינן חובה כל כך אפילו הכי באות רק מחולין, מכ"ש עולת ראייה שהן חוב וכל שבחובה בא רק מחולין [כסוף פ"ז דמנחות] ולאאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל הך במועד דנקט מתניתין, קאי לכאן ולכאן ור"ל עולות שבמועד, ואותן שבמועד באות וכו'. ונלפע"ד ראיה לד"ק דברי קודשו כדאשכחן דכוותיה [נדה דל"ו ב'] המקשה נדה, דר"ל נדה נדה, ע"ש. וכן [טהרות פ"ט מ"ג] משקין טמאין, דר"ל טמאין טמאין ובתוי"ט שם]:

יז) והשלמים מן המעשר ר"ל שלמי שמחה יוכל להביא מדמי מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה כשיש לו בשר משאר קרבנות:

יח) יום טוב הראשון של פסח ר"ל שלמי חגיגה שמביא אז. וה"ה שלמי חגיגה דשאר יו"ט, רק דיוקא קמ"ל, דדוקא שלמי חגיגה אז, הא שלמים שמביא בערב פסח כדי לאכול אחריו הפסח על השובע. כ"ע מודו דבאה אף ממעשר:

יט) ובית הלל אומרים מן המעשר לא שיביא הכל ממעשר, דהרי דבר שבחובה בא רק מחולין. אלא אם יש לו בני בית מרובים, ואין די לאכילתן שלמים של ב' מעה כסף, יוסיף עליהן ממעות מעשר. ומביא פר גדול:

משנה ד[עריכה]

כ) ישראל יוצאין ידי חובתן ידי חובת שלמי שמחה:

כא) ונדבות בשלמים שנדר כל השנה, בלשון הרי זו או הרי עלי, שכולן מביאן כשעולה לרגל ומקריבין האימורין והבשר נאכל לבעלים:

כב) ובבכור [להכי נקט חטאות ואשמות לשון רבים ובכור לשון יחיד. דחטאות ואשמות מביאין בעליהן לעזרה, והכהן מקבל חלקים רבים מכמה חטאות ואשמות. משא"כ בכור וחזה ושוק, הבעלים נותנן לכהן אחד. ואינו מצוי שיתנו הרבה לכהן א']:

כג) ובחזה ושוק שקבלו מהשלמים שהקריבו ישראל בחג. וטעם כולהו, דשלמי שמחה ילפינן מדכתיב ושמחת, ואין שמחה רק בבשר קרבנות, ומדאכל הני סגי:

כד) ולא במנחות דאין באכילתן שמחה:

משנה ה[עריכה]

כה) מי שיש לו אוכלים מרובים בני בית מרובין:

כו) ונכסים מועטים שאינו עשיר:

כז) מביא שלמים מרובים שלמי חגיגה מרובים. ואף שנכסיו מועטין יוסיף עליהן ממעות מעשר כלעיל:

כח) ועולות עולות ראייה:

כט) על זה נאמר במשנה ב':

משנה ו[עריכה]

ל) מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג שלא הביא אז עולתו ושלמיו של יו"ט:

לא) ויום טוב האחרון של חג אפי' ביום אחרון של סוכות שהוא שמיני עצרת, דאף שהוא רגל לבדו, אפ"ה תשלומין דראשון הוא. וכן עצרת אף דרק יום א' הוא. אפ"ה יכול להקריבן כל ז'. מיהו חיגר בראשון אף שנתרפא אח"כ, עכ"פ מדלא חזי בראשון פטור:

לב) עבר הרגל ולא חג שלא הביא קרבנותיו של יו"ט:

לג) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות דזהו חסרון, שחיסר עשה דהבאת קרבנותיו [ועי' מש"כ בס"ד סוכה פ"ב סי' ל"ב]:

משנה ז[עריכה]

לד) והוליד ממנה ממזר שעדות חטאו לפניו תדיר, לפיכך אין עונו נמחק כל כך מהר:

לה) יכול הוא להחזירו ויתקן נ"ל דר"ל אף למה שגנב וגזל נמי לפניו תדיר, עכ"פ משמחזירו לבעלים נתקן. ומכ"ש ע"ז ורוצח, דכששב אין חטאו לפניו. וכן כל שאר חטאים:

לו) אלא למי שהיה מתוקן בתחלה בתיקון שלימות, משא"כ הנך דלעיל לא היו תחלה רק בלתי חסרון ולא נקראו מתוקן:

משנה ח[עריכה]

לז) היתר נדרים פורחין באויר דאע"ג דהמקיימו כבונה במה [כנדרים דכ"ב א'], אפ"ה מסתבר שלא תועיל התרה, והדבר תלוי לכאן ולכאן:

לח) ואין להם על מה שיסמכו דנרמז רק קצת בקרא, דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל, ג), ודרשינן דאבל אחרים מוחלין לו, ואינו מפורש במקרא. וקרא הנ"ל אסמכתא בעלמא היא:

לט) הדינין דיני ממונות, אפי' אותן שאינן מפורשין יפה, כגון נפש תחת נפש (שמות כא, כג) דכתיב גבי נגיפת אשה הרה, דדרשינן דהיינו ממון:

מ) והעבודות של הקרבנות, אפי' הולכת הדם שאינה מפורשת:

מא) הטהרות אע"ג דכולהו טהרות כתיבי בפירוש. הכא קמ"ל אפי' לשיעור מקוה דלא כתוב בפירוש. אבל ליכא לאוקמא בטבילת נדה לבעלה, דהא ג"כ כתיבא, וספרה ז' ימים ואחר תטהר (ויקרא טו, כח), ר"ל תטבול [תוס']:

מב) והטומאות אפי' שיעור שרץ שיטמא בכעדשה דלא כתיב:

מג) ועריות אפי' בתו מאנוסתו דלא כתיבא:

מד) יש להן על מי שיסמכו דאע"ג דכולהו אין מפורשין, נלמדו בלימוד חזק:

מה) הן הן גופי תורה ר"ל בין המפורשין או הנרמזין כולן גופי תורה ונקט לכולהו הכא אגב חגיגה:

בועז לפרק א[עריכה]

אין פירוש לפרק זה

הלכתא גבירתא כללא דפרק א[עריכה]

משניות א-ב[עריכה]

שלשה מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל מג׳ רגלים ואלו הן הראייה והחגיגה והשמחה:

הראייה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה מעוף או מבהמה וכשבא לעזרה ביום א׳ ולא הביא עולה עובר בעשה דיראה כל זכורך ובל״ת דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה דלא עשה מעשה. החגיגה היא שיקריב שלמים בי״ט א׳ בבא ליראות והשלמים רק מבהמה.

ונשים ועבדים פטורים מראייה וחגיגה וכל האנשים חייבים חוץ מחרש אעפ״י שהוא מדבר ואפילו חרש באזנו אחת וכן הסומא אפי׳ בעינו אחת וכן החגר אפילו ברגל אחד והאלם אעפ׳׳י שהוא שומע, ושוטה וקטן וטמא וערל וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן וטומטום ואנדרוגינוס שהן ספק אשה וחציו עבד וחציו בן חורין. וכל קטן שיכול לאחז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו לחנכו במצות. משא׳׳כ בקטן חגר או סומא או חרש אפילו בא׳ [כנ״ל באנשים] אעפ״י שראוי לרפואה.

ואעפ״י דמדאורייתא אין שיעור לראייה וחגיגה דכתיב איש כמתנת ידו מד״ס הוא שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משוה מעה כסף ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף ומצוה להביא כפי עשרו, וכל החייב בראיי׳ חייב בחגיגה. והשמחה הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ולא נתנו חכמים בהן שיעור וכולן חייבין בשמחה אף הנשים חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא.

משניות ג-ד[עריכה]

עולת ראייה אינה באה אלא מן החולין. ומשא״כ שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני מעורבות עם מעות חולין והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מהחולין. ויוצא ידי שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותו בי״ט גזירה שמא יעשר ביו״ט. וחובות ידי שלמי שמחה יוצא בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח.

משנה ה[עריכה]

מי שהיה לו אוכלים מרובים ונכסים מעוטין מביא שלמי חגיגה מרובין ועולות ראייה מעוטין, ולהיפוך באוכלין מעוטין ונכסים מרובים מביא עולות ראייה מרובות ושלמי חגיגה מעוטות, ובזה וזה מועט לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים ובזה וזה מרובה על זה נאמר כברכת ה׳ א׳ אשר נתן לך.

משנה ו[עריכה]

מי שלא הקריב בי״ט ראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל ומצוה להקדים בראשון, לא הקריב בשוגג או מזיד יקריב בשני ושלישי ואילך וכל המאחר הרי זה מגונה ועליו נאמר נוגי ממועד אספתי, ויכול לשלם תשלומי ראשון דסוכות אפילו בשמיני, ובשבועות יש לו תשלומין כל ששה ימים שלאחר החג. עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה וכיוצא נאמר מעוות לא יוכל לתקן.