תפארת ישראל על חגיגה ב

משנה חגיגה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

משנה | סדר מועד | מסכת חגיגה

תפארת ישראל על מסכת חגיגה: א | ב | ג | כל המסכת

יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז || בועז || הלכתא גבירתא

יכין לפרק שני

משנה א

א) אין דורשין בעריות ר"ל בעריות שאינן מפורשין בתורה, כבתו מאנוסתו שנזכר בפרקן דלעיל, ואם חמיו ואם חמותו [כסנהדרין ע"ה]. ונקט הך מתני' הכא, אגב דמתני' דלעיל. ונחטפה משנה זו בחזקת היד מפרקן דלעיל. אע"ג דשייכי טפי להתם. מדלא רצה תנא לסיים הפרק עם ראוי לו שלא בא לעולם. וכמו כן בסוף פרקן, גזייה תנא 'ממשנה ה' ואילך מפרק ג' וחברן לפרקן, אע"ג דשייכי טפי לפרק ג' דמיירי כולה מטהרות ומתרומה וקודש. מדלא רצה תנא לסיים פרקן במשנה ד' במילי דצדוקין]:

ב) בשלשה ר"ל לשלשה וכ"ש ליותר מג' דלא. וטעמא משום דעריות נפש האדם מחמדתן, ולהכי חיישינן שכשישא ויתן הרב עם א' מהן, ביני ביני יקילו ב' האחרים לפלפל ביניהן. ולא ישמעו יפה מה שאמר הרב שאסור:

ג) ולא במעשה בראשית הוא סודות הקבלה, איך בתחלת הבריאה השתלשלו העולמות זאח"ז, עד שנברא עולם הגשמי הזה:

ד) בשנים אפי' רק לשנים לא:

ה) ולא במרכבה הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית". דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקב"ה בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה. וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים. וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":

ו) ביחיד ליחיד, וטעם הדבר לעוצם קדושת הלימודים הללו, וכבוד אלהים הסתר דבר:

ז) אלא אם כן היה התלמיד:

ח) חכם להבין מיד הרמז:

ט) ומבין מדעתו שכשימסרו לו ראשי פרקים. יתבונן מעצמו השאר. כי כל הדברים יגעים לדבר בעולם הגשמי מעולם הרוחני שאי אפשר לתארו יפה בדברים:

י) מה למעלה מחלל העולם שיש לו סוף על כרחך:

יא) מה לפנים קודם התהוות הזמן, שעל כרחך היה לו התחלה:

יב) ומה לאחור שעל כרחך יהיה לו סוף, ככל נברא. ולהכי ראוי לו שלא נולד, מדאין האדם יוכל להשיג דברים אלו, ויבוא לידי טעות מינות. ונקטינהו הכא, דלמעלה ולמטה, דמו למעשה מרכבה. ולפנים ולאחור דמו למעב"ר:

יג) וכל שלא חס על כבוד קונו דהיינו שחוטא בסתר, ומתבושש מאדם יותר מלפני הקב"ה. וכ"כ כשחושב בסתר תוהה בעניינים נעלמים הנ"ל, ולא חש על כבוד ה':

משנה ב

יד) יוסי בן יועזר הוא הנזכר בסוף פרקן:

טו) אומר שלא לסמוך השתא חוזר תנא לדיני קרבנות יו"ט. וקאמר שאין סומכין עליהן ביו"ט, דמדצריך לסמוך בכל כחו בב' ידיו, א"כ משתמש בבע"ח ביו"ט:

טז) הלל ומנחם לא נחלקו וס"ל לסמוך:

יז) יצא מנחם לעבודת המלך הורדס. שכשראה מנחם את הורדס כשעדיין היה ילד, ניבא עליו שימלך. וכשמלך לבסוף קראו לחצר המלך לעבודתו [יאזעפוס פלאביוס ספר ט"ו ספי"ג] וי"א שיצא לתרבות רעה, והתחבר עם כת הבייתוסים שמכחישין בתשבע"פ, וחיו חיי התבודדות:

יח) נכנס שמאי להיות אב"ד תחת מנחם:

יט) הראשונים שנזכרו ראשון בכל זוגות הנ"ל:

כ) ושניים להם אב בית דין ושמאי שנזכר ראשון אף שהיה אב"ד היינו מדאמר שלא לסמוך ככל הנשיאים שבג' זוגות הראשונים (א):

משנה ג

כא) בית שמאי אומרים מביאין שלמים שלמי חגיגה ביו"ט, מדיש בהן צורך אכילת הדיוט:

כב) ואין סומכין עליהם מדמשתמש בבע"ח. ואי"ל לדחי עשה לל"ת י"ל הרי אפשר לקיים שניהן לסמוך מעיו"ט:

כג) אבל לא עולות אפי' עולת ראיי' לא יביא:

כד) ועולות עולת ראיי':

כה) וסומכין עליהם דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה:

משנה ד

כו) בית שמאי אומרים יום טבוח שחיטת עולת ראיי':

כז) אחר השבת דעצרת יש לו תשלומין כל ז', ככל רגל שהוא ז' ימים:

כח) ובית הלל אומרים אין יום טבוח ר"ל א"צ להקריבו אח"כ, דמותר להקריבו ביו"ט. ולטעמייהו במ"ג אזלו. רק קמ"ל סיפא רבותא לב"ש, אף דמפסיק יום א' אחר יו"ט ומשתהה ביותר, אפ"ה לא יקריבנו ביו"ט. ולא חיישינן שמא יפשע ולא יקריבנו כלל. ורישא קמ"ל רבותא לב"ה, אף דלא משתהה:

כט) ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת דאפי' לב"ה אין מקריב ראיי' וחגיגה בשבת. דלא דמי לפסח, דהתם זמנו קבוע, שא"א להקריבו למחר:

ל) ואין כהן גדול מתלבש בכליו ח' בגדים שלובש לעבוד בהן. שלא היה רגיל לעבוד רק בשבת ויו"ט ויום כנופיא, אינו לובשן באותו יום טבוח לעבוד:

לא) ומותרין בכל השנים ביום טבוח זה [כך כתב התוי"ט ור"ל דגזרינן כל השנים אטו בשחל ביום א'. ול"מ היה נ"ל דה"ק תנא דאע"ג דבכל א"ח אסור בהספד ותענית, אפ"ה כשחל אס"ח ביום א' מותר בהספד ותענית כדי שלא לחזק ידי צדוקים]:

לב) בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין בכללן צדוקים וקראיים:

לג) עצרת אחר השבת דדרשי וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו שבת ממש, ואנו קבלנו שהפסוק קרא ליו"ט ראשון של פסח שבת:

משנה ה

לד) נוטלין לידים לחולין ולמעשר מעשר שני:

לה) ולתרומה והא דתנן רפ"ב דבכורים דנט"י רק לתרומה. זה באכילת פירות, אבל באוכל לחם אפי' של חולין צריך נט"י:

לו) ולקודש מטבילין דכשרוצה לאכול קודש, צריך להטביל ידיו במ' סאה מחוברין:

לז) ולחטאת ברוצה ליגע במי פרה אדומה:

לח) אם נטמאו ידיו ר"ל אפי' נגע ביד א' בספר, או באוכלין ובמשקין טמאין, דאז לשאר מילי נטמאו רק ידיו ולא הגוף [ועי' פ"ג סי' כ']:

לט) נטמא גופו וצריך לטבול כל גופו. והנך כולן מעלות דרבנן נינהו. ונקט להו הכא איידי המעלות של רגל שיזכיר [בפ"ג מ"ו וז']:

משנה ו

מ) הטובל לחולין לאכול חולין בטהרה:

מא) והוחזק לחולין ר"ל אע"ג שהתכוון לטבול לאכילת טהרה בוודאי, אף דלחולין לא בעי כוונה:

מב) אסור למעשר אסור לאכול מעשר שני:

מג) אסור לתרומה ר"ל לאכול תרומה, אבל אינו פוסל תרומה במגע [דאלת"ה ק' מה מהני נטילה קודם מזיגת הכוס כרפ"ח דברכות, הרי אפי' כשיטול תחלה לחולין ידיו יכולין לפסול תרומה, וא"כ יטמאו למשקין חולין להיות תחלה, דכך הדין דכל הפוסל תרומה מטמא למשקין להיות תחלה. כך כ' בבאר אברהם. ולפע"ד יש לדחות, דהתם מדנטל ידיו למשקין הו"ל כנטל ידיו לתרומה]:

מד) אסור לחטאת ליגע במי פרה:

מה) טבל ולא הוחזק שלא התכוון לטבילה וודאית, רק לרחיצה, ושאם יצטרך יהיה לטבילה:

מו) כאילו לא טבל ולא מהני, רק לחולין דלא בעי כוונה:

משנה ז

מז) בגדי עם הארץ מדרס דינן כמדרס הזבה, שמטמאין אדם וכלים, דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל כשלובש בגדים שנותן לו החבר, אין עושה מדרס. אף שתחלה היה לבוש בגדיו. והרי מדרס ממש אף כשפירש הזב ממנו מטמא אדם וכלים והרי לעניין מעיינותיו הוא כזב. אפ"ה בגדיו רק מדרס דרבנן הוא, מספיקא, ולא גזרו חכמים גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בו [תוס' חולין דל"ה ב']:

מח) לפרושין הן החברים שפורשין מע"ה כדי לאכול חולין בטהרת חולון:

מט) בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה חסר כאן בבא א'. בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. ושל אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה:

נ) בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש לאוכלי קודש:

נא) בגדי קודש מדרס לחטאת למתעסקים במי פרה ובאפרה:

נב) והיתה מטפחתו טוך שלו שמתקנח בו ידיו בסעודה:

נג) מדרס לקודש קמ"ל דטעם המעלות לאו משום שיש בכל מעלה תחתונה הדיוטים שמזלזלים בה ויקילו גם במעלה שלמעלה מזו, להכי נקט הנך דאפילו חסידים היו מטפחתם מדרס:

נד) יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין שלו:

נה) והיתה מטפחתו מדרס לחטאת אבל לא לקודש עצמו, מדנשמר מכל טומאה שמטמא את הקודש, להכי כקודש דמי. מיהו קיי"ל דלאו כקודש דמי:

בועז לפרק ב

כ"כ תוס'. ונ"ל דאפ"ה כלל ליה תנא, מדעכ"פ נזכר כבר הלל קודם שמאי כשהיה חבירו מנחם, ומדקאמר אח"כ דנכנס שמאי תחת מנחם, ש"מ דשמאי שני. אולם איידי שנזכר הכא שמאי קודם להלל מטעמא דאמרן, להכי ברוב דוכתא נזכר ב"ש קודם ב"ה [תוס']. ואחמ"כ דוחק. ול"מ נ"ל דאפשר דשמאי היה זקן יותר מהלל, וגם בני ישיבתו הוו חריפי טפי [כיבמות די"ד א'], להכי לפעמים הי' הלל בענוותו כפוף ויושב לפניו כא' מהתלמידים [כשבת די"ז א'], וגם בני ישיבתו אפשר מה"ט הקדימו בענוותן דברי ב"ש לדבריהן [כעירובין די"ג ב']. ורבינו הקדוש שמבני בניו של הלל הי' בענותו יתירה שהי' בו [כסוטה דמ"ט] להכי כשסידר המשניות הקדים נמי דברי ב"ש לדברי ב"ה. כך נ"ל]:

הלכתא גבירתא כללא דפרק ב

משנה א

אין דורשין בסתרי עריות בשלשה מפני שהאחד טרוד בשאלת הרב והב׳ נושאין ונותנין זה עם זה ואין דעתם פנויה לשמוע ודעתו של אדם קרובה אצל עריות ובנסתפק לו דבר ששמע יורה להקל, משא"כ בשנים דורשין כדי שיהיה האחד שומע מפנה דעתו ויודע מה ששמע מהרב. ואין דורשים במעשה מרכבה אפילו לאחד אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים. וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אעפ״י שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו.

משניות ב-ג

כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגה ושמחתו בי״ט סומך עליהן בכל כחו כדרך שעושה בשאר הימים אעפ״י שסמיכה אינה מעכבת לא גזרו עליה משום שבות.

משנה ד

עולת ראי׳ ושלמי חגיגה אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות צבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר, אבל דוחין את הי״ט, ואין כה״ג מתלבש בכליו ביום הטבוח שהוא אז אחר שבת, ומותר היום בהספד ותענית שלא לקיים דברי הצדוקים שעצרת אחר שבת [והרמב״ם ביד החזקה לא הזכיר זה דאין כה״ג מתלבש בכליו ודמותר בהספד ותענית].

משניות ה-ו

כשיבא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו בכלי מלא רביעית מים אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך ענט״י. ושלמה ובית דינו גזרו שסתם ידים שניות לקודש, ואח״כ גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה שהאוכל אפילו פירות תרומה צריך נט״י אעפ״י שהיו ידיו טהורות, וחולין ומעשר א״צ נטילה רק לפת ודבר שטבולו באחד מז׳ משקין דם טיש חד [דם (ולא אפשר רק לרפואה) מים, טל, יין או חומץ, שמן, חלב או מי חלב, דבש דבורים] אפילו אינו מטבל רק ראש הירק או אוכל בכף צריך נטילה בלא ברכה, והל״ח העיד שאין העולם נוהג כן ויש להם על מה שיסמכו. והמטה יוסף כ׳ שירא שמים יחמיר, ולקודש מטבילין במים של מ׳ סאה. ומי שנטמא ידיו בלבד בדברים המטמאין ידים שנגע באוכלין או משקין וכיוצא בהן אעפ״י שהוא טהור לקודש וא״צ אלא טבילת ידיו, נטמא כל גופו לחטאת וצריך טבילה, אפילו לא נטמא אלא ירו אחת נטמא כולו והרי הוא ראשון לטומאה, טבל לחולין אסור למעשר, טבל למעשר אסור לתרומה ולתרומה אסור לקודש, לקודש אסור לחטאת, טבל לחמור מותר לקל. כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא התכוין בתרומה וקדשים אינו טהור, משא״כ בחולין, ואפילו נדה שטבלה בלי כונה כגון שנפלה למים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה [ויש להחמיר לכתחילה שתחזור ותטבול שנית בכונה ובלי ברכה, מיהא באנסה חברתה ואטבלה כוונת חברתה כונה מעליותא היא].

משנה ז

חמש מעלות עשו חכמים בבגדים בגדי ע״ה [אעפ״י שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות הרי הוא בחזקת טומאה ובגדיו] מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה וע״ה עצמן כזבין לטהרות [וכ׳ ע״ר אאמ״ו זצוק״ל בגי׳ הרמב״ם שלו דכן מוכח מנדה דל״ג ב' דאמרי׳ ותיפוק ליה משום צנורא דע״ה]. ובגדי אוכלי חולין בטהרה מדרס לאוכלי מע״ש אבל אוכלי חולין בטהרה אינם כזבים אפילו לתרומה אפילו נגע בה בגופו. בגדי אוכלי מע״ש מדרס לאוכלי תרומה, ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, אבל אוכלי תרומה עצמן אינן כזבין לקדש, ובגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, והאוכלי קודש אינן כזבין לחטאת. וכל כלי הראוי למשכב או למושב אעפ״י שהוא טהור לגבי קודש, הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבילוהו לשם חטאת, יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת קודש כל ימיו והיה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת.