משנה חגיגה ב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ב · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

בגדי עם הארץ מדרס לפרושין.

בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה.

בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.

בגדי קודש מדרס לחטאת.

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.

נוסח הרמב"ם

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה והייתה מטפחתו מדרס לקודש יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו והייתה מטפחתו מדרס לחטאת.

פירוש הרמב"ם

בגדי עם הארץ מררס לפרושין בגדי פרושין וכו': פרושים הם אוכלי חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן תמיד וכמו כן שומרין מאכליהן ומשתיהן כדי שיהיו טהורין. וענין מדרס לפרושים כי הם כשהיו נוגעים בבגדיהם נטמאו כאילו נגעו במדרס הזב וצריכין טבילה. וכבר אמרו כי זו המשנה חסר ממנה מעלה אחת וכי סדר אלו המעלות כולן כן. בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת. ומאמרם ר' יוחנן בן גודגדא היה אוכל וכו': תדע שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו לפי שכבר אמרנו בגדי קדש מדרס לחטאת ואמר בזה שהיה אוכל חולין שנעשו על טהרת הקדש מטפחתו מדרס לחטאת. וכבר נתבאר בסוף נדה כי זאת המשנה ראשונה ושהם חזרו לומר כי חולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש בכל הדברים אבל במקצתן. ועוד יתבאר כל זה במקומות מסדר טהרות. ועוד ימנה בפ' שלאחר זה דברים יתירים בטהרת הקדש על התרומה ואמרו בהן אחד עשר מעלות שנו כאן ששה ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ולא יתערב לך אוכל חולין בטהרה עם אוכל על טהרת הקדש כי אוכל חולין בטהרה ישמור מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. ואוכל על טהרת הקדש ישמור מכל מה שיטמא הקדש וישים אותן חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם ועוד יתבאר זה במסכת טהרות ומיני הטומאות שהן מטמאות החולין והמטמאות התרומה והמטמאות הקדש ושם יתבארו אלו ההלכות כולם באר היטב לגמרי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מדרס - אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים, כדכתיב (ויקרא טו כא): "וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו":

לפרושים - לאוכלי חוליהם בטהרת חולין:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה - כאן חסר מעלה אחת. והכי אבעי ליה למתני, בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. בגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, דהיינו לכהנים בתרומתן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו, שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהן אצל אלו כאילו לא שמרום, גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה יב, והרי הן מדרס הנדה:

היה אוכל על טהרת הקודש - היה אוכל חולין שלו בטהרה כאילו היה קודש. שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקודש יג:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת - אבל לא לקודש. דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו. ואין כן הלכה. דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו לכל הדברים. כדאיתא בסוף מסכת נדה:

פירוש תוספות יום טוב

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. פי' הר"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ"ב דחולין דף ל"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ"ד דנדה דף ל"ד. דאילו ע"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ"ז דטהרות. ומה"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע"ה ולא קתני דע"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ"ש לקמן ולשון הר"ב כולו לשון רש"י הוא. והכתוב שהביא הר"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר"ב בנדה כתיב. ורש"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע"ה נמי בגדי כו'. [ועיין במשנה ג' ה' פי"א דפרה]:

עם הארץ. עיין מ"ש בסוף משנה ח' פ"ד דחלה:

על טהרת הקדש. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב"ם:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. כתב הר"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ"ב דחולין. ומשנה ב' פ"ב דטהרות. ומ"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ"ב דטהרות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על הברטנורא) דאלו עם הארץ עצמו אינו עושה מדרס וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום מה שאין כן רוקו דעם הארץ דיכולין להזהר. ומהאי טעמא אתי שפיר דקתני בגדי ע"ה ולא קתני דע"ה עצמו כזב וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. תו' ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) וישים אותם חולין כאלו הם בשר חטאת או אשם אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. הר"מ:

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים