רמב"ם על חגיגה ב
חגיגה פרק ב
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה חגיגה ב רמבם
אומר שאסור לדרוש בסתרי עריות, אלא אם כן הם השומעין פחות משלשה, והטעם שלא יתעסק האחד להקשות על הרב והשנים להקשות זה עם זה, ויטרדו מחשבתם ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות, ומרוב תאוות בני אדם בזה העניין יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהן ספק מה ששמעו מן הרב והולכין להקל.
ואמרו לא במעשה בראשית בשנים - כל שכן אם הם יותר. ואמרו "כי שאל נא לימים ראשונים" (דברים ד, לב), יחיד שואל ואין שנים שואלין, והטעם כבר זכרנוהו בפתיחת דברינו בזה החבור, והוא כי ההמון אינם יכולים להבין אותן העניינים ואינם מתלמדין אלא מאחד לאחד בקבלה, כי מעט מזעיר הוא מה שישכילו מהם ההמון, וכשישמעם הטיפש תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרין האמת, והוא האמת והנכון.
ומעשה מרכבה אין דורשין בו כלל אפילו ליחיד, אלא אם כן היה כמו שאמרו חכם ומבין מדעתו. והוא שיתעורר מעצמו ויבין הכוונה מעצמו ולא יהיה צריך לפירוש, אלא שרומזין לו הרמזים והוא סובר בהן סברתו ושקול דעתו. וזה עניין אמרם "מוסרים לו ראשי פרקים", לפי שיש שם עניינים הרבה יצתירו בנפשות השלמים מבני אדם, ואם פירש אותם אדם בלשונו ודימם בדמיונות יתקשו ויצאו מן הכוונה.
ושמע ממני מה שנתבאר לי לפי מחשבתי ממה שראיתי מדברי החכמים, והוא שהם מבינים במעשה בראשית החכמה הטבעית וההעמקה בהתחלות המציאות, ורוצים במעשה מרכבה חכמת אלוהית שהוא הדיבור בכל המציאות, ובמציאות הבורא בידיעתו ותאריו, וחיוב כל הנמצאים ממנו, והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם, ומה שיהיה אחר המיתה. ולפי שגדלו אלו החכמות השתים הטבעית והאלהית, וראוי להם להיותם גדולות, ומנעו מללמדם כשאר החכמות הלימודיות. ונודע כי כל אדם בטבעו משתוקק לכל החכמות כולם בין יהיה טפש או חכם, והאדם על כל פנים מחשב באלו השתי חכמות בתחילת מחשבתו, וישליט מחשבתו עליהם בלי התחלות ובלי מדרגות בחכמות, מנע זה ללמדם והזהיר עליו, ואמר להפחיד אותו המשליט דעתו בהתחלות מבלי הקדמות, כמו שבארנו כל המסתכל בארבעה דברים וכו', ואמר להכניע המשליט שכלו ומחשבתו בדברים האלהיים בדמיונו המופשט בלי התחלה בחכמות.
כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם - פירוש כי היעדרו מן האנושות והיותו כשאר בעלי חיים טוב למציאות ממציאותו אדם, מפני שמבקש לדעת הדבר חוץ מדרכו ועל מה שאינו בטבעו, כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא אויל בצורת הנמצאים. וכשירצה האדם הערום מן החכמה לחשוב עד שידע מה שעל השמים ומתחת לארץ בדמיונו הנפסד, שהוא מדמה אותם כמו בית ועלייה, וכמו כן מה שהיה קודם שנבראו השמים ומה שיהיה אחר שיפסדו השמים, תוציא אותו זו המחשבה אל השגעון ותמהון הלבב.
ועיין זו המלה המפוארה וזה העזר האלהי, באמרם כל שלא חס על כבוד קונו, רוצה בו מי שלא יחוס ויחמול על שכלו כי השכל הוא כבוד השם, ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו נשתלח עם תאוותו ונמשל כבהמות. וכן אמרו "מי שלא חס על כבוד קונו, זה בהעובר עבירה בסתר", ואמרו במקום אחר "אין המנאפין מנאפין, עד שתכנס בהן רוח שטות", וזה אמת כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם.
ומה שהביא זה העניין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה.
וכן מנעו בתלמוד ללמדם בפרהסיא והזהירו על זה מאד, ויעצו שילמדם האדם בינו לבין עצמו ולא יגלם לזולתו, וסמכו זה למאמר שלמה שאמר בזה העניין על דרך משל "דבש וחלב תחת לשונך"(שיר השירים ד, יא):
אמרו יצא מנחם - רצה לומר יצא מבית המדרש לעבודת המלך, ולא שמענו לו דעת בסמיכה ביום טוב.
ופסק ההלכה, מביאין עולות ראייה ושלמי חגיגה ביום טוב וסומכין עליהן:
כבר פירשנו בפרק שני ממסכת ביצה זו ההלכה, ופירשנו כי מחלוקתם היא בעולות ראייה ושלמי חגיגה, אבל נדר ונדבה אין קריבין ביום טוב.
ואסרו בית שמאי הסמיכה לפי שהוא משתמש בבעלי חיים, ומייגע עצמו גם כן בסמיכה, כי סמיכה בכל כוחו בעינן:
כבר קדם לך כי חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה, וידעת דעת בית שמאי שאין מביאין עולות ביום טוב, ולפיכך כשחל עצרת ערב שבת מביאין עולות ראייה לאחר שבת והוא יהיה יום טבוח.
ובית הלל אומרים שלא יהיה יום טבוח, אלא בערב שבת עצמו יביאו עולות ראייה כמו שקדם לך מדעתם.
ומה ששנה מחלוקתם, כדי שלא תאמר בית שמאי מודים לבית הלל בעצרת שחל ערב שבת, שמביאין עולות ביום טוב כיון שאינן יכולין להקריבן למחר לפי שהוא שבת.
ובית הלל גם כן אינם מודים לבית שמאי ואפילו במה שקדם, אף על פי שאפשר להקריב עולות ממחרת יום טוב.
אותן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה מאמינים כי עצרת לא תחול לעולם אלא אחר שבת שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת"(ויקרא כג, טו). והפסוק קרא יום טוב שבת כמו שקרא כולם שבתות השם:
אמר שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפילו חולין עד שיטול ידיו, וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות.
וכשנגע לתרומה בלי נטילת ידים פוסלה אפילו אינו ודאי שידיו טמאות, כמו שיתבאר במסכת טהרות. ובשר קדש או לחם קדש, מטביל ידיו ואז יגע בהם. ועוד יתבאר בתחילת מקואות שיעור המים ומראיהן שראוי להיות בהם טבילת ידים.
והחטאת הנזכר בכאן, היא פרה אדומה שאמר השם בה "חטאת היא"(במדבר יט, ט), ונתן לאפרה מעלה יתירה על הקודש, ועוד יתבאר הטעם במסכת פרה.
וכשנטמאו ידיו אין לו לטהרם בשום דבר מדברי אפר פרה עד שיטבול במי מקווה, ולא יטביל ידיו בלבד כמו שהוא עושה לזולתו מן הדברים הצריכין לטהרה.
והדברים המטמאין הידיים בלבד כשנגעו בהן אבל לא כל הגוף, הם אוכלין טמאין ומשקין טמאין והדומה להם מטומאות קלות, כמו שיתבאר במסכת טהרות ופרה וידים:
כשטבל אדם ונתכוון בזו הטבילה לאכילת חולין ונשאר על אותה טהרה, אסור לו לאכול מעשר על אותה טבילה עד שיטבול פעם שנית ויחשוב שהוא טובל למעשר בזו הטבילה.
וכן כולם, על כל פנים צריך כוונה לאותו דבר שהוא טובל לו.
וכשטבל סתם, ולא כוון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו, כאילו לא טבל, ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד:
פרושים - הם אוכלי חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן תמיד, וכמו כן שומרין מאכליהן ומשתיהן כדי שיהיו טהורין.
ועניין מדרס לפרושים - כי הם כשהיו נוגעים בבגדיהם נטמאו כאילו נגעו במדרס הזב וצריכין טבילה.
וכבר אמרו כי זו המשנה חסר ממנה מעלה אחת, וכי סדר אלו המעלות כולן כן - בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר, בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש, בגדי קדש מדרס לחטאת.
ומאמרם רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל וכו' - תדע שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו לפי שכבר אמרנו "בגדי קדש מדרס לחטאת", ואמר בזה שהיה אוכל חולין שנעשו על טהרת הקדש מטפחתו מדרס לחטאת.
וכבר נתבאר בסוף נדה כי זאת המשנה ראשונה, ושהם חזרו לומר כי חולין שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש בכל הדברים אבל במקצתן, ועוד יתבאר כל זה במקומות מסדר טהרות.
ועוד ימנה בפרק שלאחר זה דברים יתירים בטהרת הקדש על התרומה, ואמרו בהן אחד עשר מעלות שנו כאן, ששה ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש.
ולא יתערב לך אוכל חולין בטהרה עם אוכל על טהרת הקדש, כי אוכל חולין בטהרה ישמור מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים, ואוכל על טהרת הקדש ישמור מכל מה שיטמא הקדש, וישים אותן חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. ועוד יתבאר זה במסכת טהרות ומיני הטומאות שהן מטמאות החולין והמטמאות התרומה והמטמאות הקדש, ושם יתבארו אלו ההלכות כולם באור היטב לגמרי:
משנה חגיגה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב