רמב"ם על חגיגה ג

<< · רמב"ם · על חגיגה · ג

חגיגה פרק ג

• ראו גם: נוסח המשנה חגיגה ג רמבם

משנה א

מטבילין כלים בתוך כלים - עניינו שנמלא קופה טהורה בדרך משל מכלים ונטבלם במקוה. ולא נעשה כן בכלים שנרצה להשתמש בהם בקדש, כי מפני מעלת הקדש נחשוב שאותה קופה חוצצת בפני הכלים אף על פי שהמים נכנסים שם.

וענין אחוריים ותוך - דין "אחוריים ותוך" לא שנשים אחורי הכלי כתוכן, והוא כי כשנטמא אחורי הכלי במשקין טמאין אינו מטמא הדבר שבתוכו אם היא תרומה, אבל אם היא קדש מטמא מה שבתוכו. והיו עושין בכליהן בעובי הכלי מקום שמכניס בו האצבע, כדי לשום שם האצבע בעת השתייה ולא יצטרכו להכניס היד בכלי, והוא הנקרא "בית הצביטה". ואם נטמאו אחורי הכלי במשקין טמאין, לא נטמאה בית צביטתו לתרומה ונטמא לקדש. ועוד יתבאר לך אלו העיקרים כולם במסכת כלים ובמסכת טהרות.

ואמרו הנושא את המדרס, הוא נושא את התרומה - רוצה לומר שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד, והוא שישים שניהם בלוח וירים אותם, ואסור לעשות כן בקדש.

ואמר מנגב ומטביל - רוצה לומר שינגב הכלי שמא תהיה עליו שמנונית ותמנע המים מלהכנס.

ואמר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל - הוא רשות שנתן לו שיכול להטביל הכלים והם קשורים קצתם בקצתם, כמו המיטות ודומיהן:

משנה ב

ואפילו היה העושה אותן תלמיד חכם, על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכין הערב שמש, וזה לקדש.

ורוצה באמרו הכלי מצרף מה שיש בתוכו - כי כשיש כלי מלא מככרות ודומיהן, ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מטומאתו בככר אחד מהם, לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה, אבל בקודש מטמא הכל. וסמכו זה לאמרו "כף אחת עשרה זהב"(במדבר ז, כ), הכתוב עשה כל מה שבכף אחת.

וכבר זכרנו שלישי ורביעי בפרק ראשון מפסחים כל מה שצריך לו בזה המקום.

וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים, וכבר זכרנו מה הן במה שקדם, ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפילו שלא נגעה היד הטהורה בטמאה, ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש. ועוד יתבארו כל אלו העיקרים בשלימותן במקומות רבים מסדר טהרות. וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק במשפטיהן, תעיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחילתו ועד סופו, ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה השלמה ועיון אמיתי:

משנה ג

העיקר אצלנו "חיבת הקודש מכשרתו, ואין צריך הכשר". וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובין בידיו והן טמאין אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר, אבל דיבר בכאן אם לא נגען בידיו אלא במלקחים ודומיהן. וזה גזירה שמא יאכל אחר כך שום דבר של משקה בידיו ויטמא אותו הקדש שבו, כמו שנתבארו אותן העיקרין במקומן. וזו הגזירה לא עשינו אותה בתרומה.

וכבר קדם לך בפסחים וזולתו דין אונן ומחוסר כפורים שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיטבול כמו שבארנו לשם. אבל לעניין נגיעה, מחוסר כפורים פוסל את הקדש כשנגע בו, והאונן מותר ליגע בו, כמו שיתבאר בשנים עשר מזבחים:

משנה ד

מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל, לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנין בה הכותים ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו, ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העמים.

ובארץ יהודה היו נאמנין בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור, כשהיה אומר אדם "זה היין טהור והוא לנסכים, וזה השמן טהור והוא למנחות". כי לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר, ולא שיקל בו ולא שיאמר טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו.

ואינן נאמנין באמרם "זה יין של תרומה טהורה", אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרין כולן ומטהרין כליהן ועצמן, כדי שיהיה מה שסוחטין מן הענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה. וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר, נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה, ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור, ולפיכך אינן נאמנין.

ואם עברו הגתות והבדים, והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה, לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו מדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק.

ואמרו אבל מניחה לגת הבאה - רוצה לומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן, לפי שבאותה שעה הוא נאמן.

ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן, דכיון שהוא נאמן במקצתה רוצה לומר אותו רביעית של קדש, והעיקר "נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכולה שהיא טהורה".

ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם - אבאר לך פירושם, והוא כי המדומע כבר קדמו לך כללי משפטיו במסכת תרומות, וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם "דמע". ובכאן רוצה בו שהם נאמנים באמרם "אלו הקנקנים טהורים", אף על פי שהוא קודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי אמרו "קודחין בהם את הדמע" ועניינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע. ולשון התוספתא "קודם לגיתות שבעים יום נאמנים על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן, אבל לא על התרומה, ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה". אבל הבבלי ביאר שאין נאמנים באמרם קנקן ריקם שהוא טהור לתרומה בשום פנים ואפילו בשעת הגתות, וכי מאמרם בזו המשנה "נאמנים על כדי יין ושמן המדומעות" רוצה בו המעורבות בלבד ואינן מעניין דמע שהוא התרומה. ועניין אותן התערובות כמו שזכרנו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות שבעים יום, ומפני שכוונתו היתה להוציאה הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש, והם נאמנים על טהרת הקדש כמו שהוא העיקר, ולפיכך יהיו נאמנים על אלו הקנקנים אפילו קודם לגתות שבעים יום, והוא הזמן שהעם מתחילין להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר. ואלו הדינים כולם שאמרנו "נאמנים" ו"אין נאמנין" הם בעמי הארץ, אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה. ונסמך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במסכת דמאי. ועוד יתבאר הכל במסכת טהרות:

משנה ה

כשמניחים הקדירות חוץ למודעית ונכנס והרי הוא לפנים מן המודעית והקדירות חוץ למודעית, ובא הלוקח ולקח הקדירות ונכנס לפנים מן המודעית, נאמן שהם טהורות.וזהו עניין אמרם הלוקח נאמן, כיון שהעיקר אצלנו נאמנים על טהרת כלי חרס מן המודעית ולפנים.

אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודעית, אף על פי שהקדירות הן הן הקדירות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו, וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדירות, השיעור בזה אף על פי שהקדר הוא הקדר והקדירות הן הקדירות, הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על המקומות. והטעם כי הבא חוץ למודעית וקונה ונכנס רואה בעל הקדירות ומרגיש בו ולוקח מהם מה שירצה ומכניסם בידו ולפיכך נאמן, אבל היוצא מן המדינה אינו רואה הקדר כי אחוריו כלפי פניו, ושמא נגע זה הקדר במשקין טמאים בידיו בקדירות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו, ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדירות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודעית, כמו שביאר ואמר ונכנס לפנים מן המודעית.

אבל אם ישב חוץ למודעית אינו נאמן, וכן אפילו לא הניח קדירותיו חוץ למודעית אלא שהכניסן עמו לפנים מן המודעית, יהיה הנכנס והיוצא נאמן, ואפילו נגע בהם הקדר והוא לפנים מן המודעית נאמן הוא שלא טמאם.

ואין הכוונה בזו ההלכה אלא ההפלגה, כי הנאמנות בטהרת כלי חרס תלוי במקום "מן המודעית ולפנים", וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודעית ולחוץ.

וכבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודעית מקום קרוב מירושלים.

ועוד נבאר באיזה טעם הקילו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד.

וכל זה בעם הארץ, אבל תלמידי חכמים נאמנים בכל מקום:

משנה ו

שהחזירו - עניינו שעשו תשובה והחזירו מעצמן ולפיכך נאמנין.

ואמר ובירושלים נאמנים על הקדש - רוצה בו כלי חרס הגדולים כמו הצלוחיות הגדולות והקדרות נאמנים עם הארץ עליהן שהן טהורות לקדש, לפי שלא היה אפשר להיות בירושלים כבשן לשרוף בו כלי חרס, ולפיכך היו חסין עליהם ולא היו מטמאין אותן. ועוד הקלו בהם לפי שהיו מועטות, והעיקר אצלנו "כל ישראל חברים ברגל" כמו שזכרתי לך פעמים, ולפיכך נאמנים אף על התרומה:

משנה ז

כבר ביארתי לך כי "כל ישראל חברים ברגל" ונתנו עם הארץ כתלמיד החכמים ברגל.

וכשנתערב היד בחבית ועיסה ברגל, רבי יהודה אומר כיון שנתת טומאת עם הארץ טהורה ברגל הרי הוא כאילו לא נגע בה עם הארץ לעולם, וגומר לשתותה אחר הרגל כאילו היא טהורה ויעשה בה כל מה שיעשה אדם בדבר טהור. וחכמים אומרים, כי כל מה שעשו בזה אינו אלא ברגל בלבד.

ואמר רבי יהודה אף לא יום חמישי - רוצה לומר אם עבר הרגל ברביעי לא היו מעבירין בחמישי, לפי שהיו טרודים בדישון המזבח.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ח

זהו לפי שבני אדם היו מעורבים במקדש ברגלים, כמו שנצטוינו "יראה כל זכורך"(שמות לד, כג), אבל היו נזהרים בשולחן לבדו לפי שאמר השם יתעלה "לפני תמיד"(שמות כה, ל), ואי אפשר לסלקו ולשום אחר במקומו:

משנה חגיגה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב