משנה חגיגה ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ג · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כלים הנגמרין בטהרה, צריכין טבילה ה לקודש, אבל לא לתרומה.

הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה.

הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה.

ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו, חברתה טהורה, ובקודש, מטביל שתיהן.

שהיד ז מטמא את חברתה בקודש, אבל לא בתרומה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּלִים הַנִּגְמָרִין בְּטָהֳרָה,

צְרִיכִין טְבִילָה לְקֹדֶשׁ,
אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.
הַכְּלִי מְצָרֵף מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לְקֹדֶשׁ,
אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה.
הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל,
וְהַשְּׁלִישִׁי בַּתְּרוּמָה.
וּבִתְרוּמָה,
אִם נִטְמֵאת אַחַת מִיָּדָיו, חֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה;
וּבַקֹּדֶשׁ, מַטְבִּיל שְׁתֵּיהֶן,
שֶׁהַיָּד מְטַמָּא אֶת חֲבֶרְתָּהּ בַּקֹּדֶשׁ,
אֲבָל לֹא בַּתְּרוּמָה:

נוסח הרמב"ם

כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה הרביעי בקודש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקודש מטביל את שתיהן שהיד מטמא את חברתה בקודש אבל לא בתרומה.

פירוש הרמב"ם

כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה וכו': ואפילו היה העושה אותן תלמיד חכם על כל פנים צריכים טבילה ואינן צריכין הערב שמש וזה לקדש. ורוצה באמרו הכלי מצרף מה שיש בתוכו כי כשיש כלי מלא מככרות ודומיהן ונגע טבול יום או מי שהוא במעלתו מטומאתו בככר אחד מהם לא פסל אלא מה שנגע בה בלבד בתרומה אבל בקודש מטמא הכל. וסמכו זה לאמרו כף אחת עשרה זהב הכתוב עשה כל מה שבכף אחת. וכבר זכרנו שלישי ורביעי בפ"א מפסחים כל מה שצריך לו בזה המקום וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים וכבר זכרנו מה הן במה שקדם ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפילו שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ועוד יתבארו כל אלו העקרים בשלימותן במקומות רבים מסדר טהרות וכשתרצה להיות כולל על ידיעת הטומאה והטהרה ולדקדק במשפטיהן תעיין בדברינו באותו הסדר בהשגחה גדולה מתחילתו ועד סופו ולא תקרא אותו קריאת העברה וקצור אלא קריאה השלמה ועיון אמיתי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כלים הנגמרים בטהרה - שגמרן חבר, ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן ד שהם ראויין לקבל טומאה. אעפ"כ צריכין טבילה לקודש. חיישינן שמא נתז רוק מפי עם הארץ על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואע"פ שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה, שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא, דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים:

הכלי מצרף מה שבתוכו - היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן, הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן, דכתיב (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב, הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

אבל לא לתרומה - אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה, והשאר טהורות:

הרביעי בקודש פטול - ואינו פוסל:

אם נטמאת אחת מידיו - בטומאות דרבנן, כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן, שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף:

ובקודש מטביל את שתיהן - והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחרת טמאה עד שתגע בה ו:

פירוש תוספות יום טוב

כלים הנגמרים בטהרה. פירש הר"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס':

[צריכין טבילה. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ"ה דפרה ובפי"א משנה ה']:

הכלי מצרף כו'. כתב הר"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב"ם בפירושו גם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא:

הרביעי בקדש כו'. עיין משנה ה' פ"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו:

מטביל שתיהן. פי' הר"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ"פ הרמב"ם וכן בחבורו פי"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע"כ. וכתב הכ"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה:

שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוספ':

(ה) (על המשנה) טבילה. ולא הערב שמש:

(ו) (על הברטנורא) כ"פ הר"מ. והר"א השיג דבלא נגיעה מה יעשה המשקה. והכ"מ מישב דכל הני מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע"י משקה מטמאה את היד טומאה גמורה לכל דבר. גזרו בקודש למעלתו גם בלתי נגיעה:

(ז) (על המשנה) שהיד כו'. לאתויי אם נגע יד חבירו. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כלים הנגמרים:    אומר ה"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתם עד עת גמרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להם לשמרם תוס' ז"ל: בְטָהֳרָה כך נקד גם פה הח' הנזכר ס"פ דלעיל:

הכלי מצרף וכו':    בפ"ק דפסחים דף י"ט ובפ' הקומץ רבא דף כ"ד והתם בעי הא דאמרי' דכלי מצרף מי בעינן דנגעי בהדדי או אפי' לא נגעי ומסיק מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן פי' אי תנא כלי מחבר הוי משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה אבל מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפם: ואיתא בתוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קי"ח) וכתבו תוס' ז"ל הקשה הרב ר' אפרים דבפ"ק דחולין דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותי' הר"י דלא מצינו צירוף לחולין ע"כ:

בלשון ר"ע ז"ל המתחיל הכלי מצרף וכו' עד דכתיב כף אחת. אמר המלקט ר' חנן הוא דאמרה בגמ' דצרוף הוי מן התורה ופליגא דר' חנן אדר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דתנן בר"פ בתרא דמסכת עדויות הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטרת וכו' שנגע ט"י במקצתם שפסל את כולם ומדרבנן דהכי קתני רישא העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת וכו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן דאי מקרא דר' חנן ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא שאפר חטאת אינו קדוש אלא חול כדמוכח בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר' עקיבא משמע דהוי מדרבנן כמו רישא ומדקתני שפסל את כולם אלמא ס"ל דכלי מצרף מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע ביד מטמאה את חברתה אבל חברתה תו לא מטמאה דא"כ ה"ל ששי ושביעי עד ק' ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקדש פסול אלמא דאפי' ר' עקיבא לית ליה חמשי בקדש ולא רביעי בתרומה ולית ליה ק"ו דר' יוסי שאכתוב בסמוך אע"ג דאית ליה שלישי בחולין כמו שכתבתי בפ' כשם סי' ב':

הרביעי בקדש פסול:    גמ' תניא א"ר יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפרה שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש: ואיתא להאי ברייתא נמי בפ"ק דפסחים דף י"ח:

ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה:    גמ' אמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חברו פי' אם נגעה ידו ביד חברו אפי' לקדש לא טמאתה ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חברו באותה היד לפסול פי' אם נגעה יד חברו ביד הראשונה אבל היד השניה אינה מטמאה יד חברו ולפסול את הקדש הוא דאמרי' יד מטמאה את חברתה אבל לא לטמא ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה את חברתה לקדש אבל לא לתרומה הא תו למה לי הא תנא ליה רישא ובקדש מטביל את שתיהן אלא לאו ש"מ לאתויי יד חברו ואף ריש לקיש הדר ביה דאמר ר' יונה אמר ריש לקיש אחד ידו ואחד יד חברו וכו'. ופי' הרמב"ם ז"ל וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ע"כ וכן הוא בקיצור בפי' ר"ע ז"ל: ושם פרק י"ב מהלכות אבות הטומאות השיגו הראב"ד ז"ל. ירושלמי ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה לטמא את הקדש דברי רבי ר' יוסי ב"ר יהודה אומר לפסול בקדש מה רבי כר' יהושע דתנינן תמן בפ"ג דמסכת ידים כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמא את חברתה דברי ר' יהושע ודר' יהושע רבא מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דא"ר יהושע בתרומה ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

יד) כלים הנגמרין בטהרה שמשנגמר וראויין לקבלת טומאה, נזהר היה בהן שלא יתטמאו:

טו) צריכין טבילה לקדש דשמא נתז עליהן רוק ע"ה כשעדיין לא נגמרו דאז לא נזהר בהן, וכשנגמר הכלי עדיין היה הרוק לח וטימא להכלי להכי צריך טבילה. אבל א"צ הערב שמש, דכל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה די"ח א']:

טז) אבל לא לתרומה והא נמי ב' קולות, דלא די דלא חיישינן לרוק של החבר שעשה הכלי, שגם כן היה ראוי שיתטמא הכלי מרוק החבר שנטמא על הכלי מסתם ידים שלו שמשמשו בהכלי שהן שניות לטומאה לתרומה. אלא אפילו לרוק של הע"ה שרוקו בעצמו טמא, אפ"ה לא חיישינן ליה:

יז) הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש דכשהיו חתיכות רבות בכלי, אף שאין להכלי תוך אם נגע טומאה בא' מהן, נטמאו כולן [רמב"ם פי"ב מאה"ט]:

יח) אבל לא לתרומה דבתרומה מקלינן ב' קולות לא די דבשאין להכלי תוך, אלא אפילו ש להכלי תוך, השאר שלא נגע בהן הטומאה טהורין:

יט) והשלישי בתרומה עי' בהקדמתי לטהרות סי' ה'. וה"נ דומה כאילו יש ב' קולות בתרומה, שהרביעי טיהרו לגמרי, וגם השלישי אמרו שאינו רק פסול ואינו מטמא אחרים:

כ) ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו בטומאה דרבנן, כגון שנגעה היד באוכלין או במשקין טמאין, או בספר:

כא) חברתה טהורה דהרי מדאורייתא אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה, להכי בהנך גוונא דטומאתן רק מדרבנן נטמא רק היד:

כב) ובקדש מטביל שתיהן שמא נגעה בחבירתה [תוס' דכ"ד א' ד"ה בחיבורין]:

כג) שהיד מטמא את חברתה בקדש דכשהיד הטמאה לחה, אז אפילו לא נגעה ביד השנייה נטמא גם היא, וכשהיד הטמאה נגובה עכ"פ בנגע בה בחברתה, ואפילו נגע בידו הטמאה ביד של אחר, נטמא:

כד) אבל לא בתרומה הרי שוב ב' קולות בתרומה, דלא די בשלא נגעה יד הטהורה בהטמאה מטהרינן. אלא אפילו בנגעה בה טהורה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים